דיקנס, כן, הוא נשאר

חברתי האהובה גניה גורביץ' נפטרה לפני חמש שנים, קצת לפני יום הולדתה ה-90. היא הייתה כלכלנית מעולה ואשת תרבות וספר. גניה עלתה לארץ בשנות ה-70, לאחר קריירה עשירה בבריה"מ. כאן היא עבדה במשרד התעשייה והמסחר וכך הכרנו.

לאחר שפרשה לגמלאות המשכתי לבקר אותה. גניה הייתה צלולה עד ימיה האחרונים, ולא החמיצה שום דבר שקורה. נו, היא הייתה פותחת את מפגשנו, מה את אומרת על… וכאן בא ניתוח חד של הספין התורן בכלכלה על כל הטריקים והשטיקים שלו. נו, הייתי אני תורמת את חלקי לשיחה, מה את קוראת עכשיו? והיא הייתה מספרת על הספר שקראה ברוסית. כשכבר מאד הזדקנה, תמיד סיימה את התיאור שלה ככה: אני קוראת כל דבר עשרים פעם, קוראת ושוכחת, קוראת ושוכחת, אבל מה-אכפת-לי-אני-נהנית. 

המשפט האחרון מבהיר מדוע אני מתגעגעת לגניה כל כך. שום דבר, ובמיוחד לא היא עצמה וצרותיה, לא הצליח להפוך אותה לאישה רצינית. המשפט הזה גם קופץ לי המון לראש בימים האחרונים. כבר כמה שבועות שאני שקועה ב"צ'רלס דיקנס", ספרה של קלייר טומאלין (Claire Tomalin, Charles Dickens). בעצם, נכון יותר לומר שצ'רלס דיקנס שקוע בי. הספר, 527 עמ' בכריכה קשה, משקיע אותי עמוק בכורסתי, ומאלץ אותי לפתח שיטת קריאה מותאמת לגדלו ולמשקלו.

טומאלין לא מדלגת על שום פרט בחייו העשירים של דיקנס ובכתביו. בלעתי בילדותי את כל ספרי דיקנס שהתפרסמו בעברית. חזרתי אל אלה שתורגמו בשנים האחרונות: תקוות גדולות, ניקולאס ניקלבי, דוריט הקטנה ושתי ערים. למרות זאת, כשאני עוברת על תקצירי האירועים ועל שמות הגיבורים הראשיים בספרה של טומאלין, אני אומרת לעצמי, קראתי ושכחתי, קראתי ושכחתי, אבל מה-אכפת-לי-נהניתי-עד- מאד.

נהניתי, והדברים שקעו בתוכי כל כך, שאת המוטו המתנוסס בראש הבלוג הזה לקחתי מספרו של דיקנס "שתי ערים". הפוסט הראשון שלי שפורסם כאן נקרא דיקנס, זה מה שנשאר. נתתי את הכותרת לפוסט בתקופת עייפות גדולה מכל מה שקורה בכלכלה ומסביבה. התכוונתי לומר: אין מה לעשות, רק לקרוא את דיקנס ולקבל את העובדה שיש תקופות כאלה. אולי גם ללמוד ממנו קצת לצחוק וקצת לבכות, אבל לא להתיימר לשנות את העולם בעזרת הכתיבה.    

היום, בקריאה חוזרת של הכותרת, נדמה לי שאפשר להבין ממנה גם משהו אחר: דיקנס, כתיבה כמו של דיקנס, זה מה שנשאר. ובאמת, שנת ה-200 להולדתו של דיקנס נחגגת ברחבי תבל. ספרה של קלייר טומאלין יצא לאור ב-2011 לקראתה.

דיקנס לא המציא את חמרי סיפוריו. בגיל שתים-עשרה, כבר נשלח לעבוד בהדבקת פתקים על קופסאות משחת נעליים לאחר שאביו הסתבך בחובות. את כלא המרשלסי לבעלי חוב, המככב בכתביו, הוא הכיר מבפנים. ברחובות העוני של לונדון, הוא בוסס בילדותו. ובבגרותו, דיקנס דאג למשפחות חבריו ובני משפחתו שהתרוששו או נקלעו לצרות אחרות. דיקנס אף יזם את הקמתו של מעון שיקומי לנערות שהידרדרו, והשתתף בניהולו יחד עם נדבנית שהייתה ידידתו הטובה.

התחושה הזו של מגע עם החיים עוברת בקריאת כל מילה של דיקנס, גם אם עלילת סיפוריו היא דמיונית ברוב חלקיה. דיקנס היה שם, לכן צוחקים אתו ובוכים אתו. ולמרות הקושי והסבל, ואולי דווקא בגללם, דיקנס חף מכל חפירה בנפתולי הנפש ובצער הקיומי. השנים עוברות, ספרים על ספרים נכתבים. הגענו לתקופתנו הנאורה, אין טובים ואין רעים, יש רק נרטיב ונרטיב נגדי. ודיקנס, מה הוא אומר על הנרטיב ביום הולדתו? דיקנס עם הסיפור הפשוט, דיקנס שנשאר כבר 200 שנה.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

4 מחשבות על “דיקנס, כן, הוא נשאר

  1. אם את בענייני דיקנס – ואחרי שתקראי את כל מה שכתב הבחור עצמו – קבלי המלצה על נינתו, מוניקה דיקנס, ובפרט הבלוגים שלה מתקופת מלחה"ע II, בערך: One Pair Of Hands, על נסיונותיה להיות מבשלת בשירות בתי המידות האנגלים; ו-One Pair Of Feet, על לימודי הסיעוד שלה.
    אפשר לראות (במיוחד בראשון מביניהם) כמה (מעט) השתנו דברים מתקופתו של סבא-רבא צ'ארלס.

  2. שונרא,

    אני בהחלט בעניין. מעניין לאיזה בן מתיחסת הנינה הזו שאני מבינה שלא הייתה עשירה גדולה. דיקנס, לפחות, התיחס לכל ילדיו כאל לוזרים שלא מסוגלים לפרנס.

  3. תשואות לוויקיפדיה, שמגלה לי כי מוניקה היתה נכדתו של הנרי פילדינג דיקנס, עורך הדין והשופט הפלילי.

    התקופה שבה היא כתבה על נסיונותיה להתפרנס היתה תקופה רזה מאוד באנגליה. למעשה, הרבה מאוד אנשים רעדו להם מקור בבתי מידות בלתי-מוסקים (עוד על אותה תקופה אפשר לקרוא ברומן הנפלא של דודי סמית, I Capture The Castle).
    הרעיון של חיים ברווחה מודרנית היה כרוך מאוד ברעיון של נטילת הלוואות, ועל כך אפשר לקרוא (ולראות ראיונות מוסרטים) אצל אדם קרטיס http://www.bbc.co.uk/blogs/adamcurtis/2010/07/let_them_eat_plastic.html
    (במיוחד הסרטון האחרון – אבל בעצם, הפוסט כולו יעניין אותך, אני חושבת.)

  4. שונרא,

    תודה על ההפניה, ואני אכנס לבלוג. עכשיו זה מתקשר לי: הנרי היה הבן היחיד של דיקנס שרכש מקצוע מכובד, הוא למד משפטים בקיימברידג'. ומעניין שגם מהצד הזה של השושלת העושר (דיקנס היה די עשיר) התמסמס.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s