תהיות קיומיות ועובדות חיים בפרי הגליל

סיפור פרי הגליל מעורר שאלות כבדות משקל. האם המדינה אחראית לתעסוקה באזורי הפיתוח? האם המדינה אחראית לתעסוקת תושביה? האם המדינה אחראית לתעסוקת אזרחיה? האם הממשלה אחראית למדינה? תהיות קיומיות שלא קל לענות עליהן.

פעם, עד לשנות ה-80, הסתפקו בתשובות חלקיות. את התשובות האלה ניסחו יחידות המטה בממשלה. הן לא התיימרו להבין הכל. הן לא בנו מודלים נצחיים. הן כן התחייבו לאסוף כל פיסת מידע בתחומן, ולצקת תוכן במידע הזה.

כך, למשל, בסוגיות כמו אלה הנוגעות לפרי הגליל, ניסו בממשלה להבין מה יבטיח תעסוקה יציבה באזורי הפיתוח. ניסו ללמוד אם התעשייה היא התשובה המלאה או החלקית. ואם תעשייה, איזה תעשייה – מסורתית או היי-טק, לשוק המקומי או לייצוא. התשובה בדרך כלל הייתה פרגמטית: לא כפו היי-טק על אזורי הפיתוח, משום שקשה לאלץ מפעל היי-טק לנדוד לאזור שאינו נוח לו. לא התעקשו על תנאי ייצוא, כי מפעלים מייצאים ממילא אם הם יכולים. מה גם שבעקבות החשיפה המסיבית ליבוא, לא ברור מה יתרונו של מפעל ייצוא על מפעל המייצר לשוק המקומי ומצליח להתמודד עם תחרות מבחוץ.       

ומעל לכל, ידעו בממשלה לפעמים להתעלם מהניתוחים-המלומדים-שלא-מוכיחים-דבר. אזורי הפיתוח הם עובדה. באזורי הפיתוח לא תמיד נוצרת תעסוקה נאותה על ידי כוחות השוק, גם זו עובדה. באזורי הפיתוח יושבים אנשים. לא כולם הגיעו לשם מרצונם. הם חשופים יותר לאירועים ביטחוניים מאשר תושבי מרכז הארץ. לכן מאז קום המדינה ניסחו את החוק לעידוד השקעות הון כשצרכי האזורים האלה לנגד עיניו: התחיבות לתוספת תעסוקה הקנתה למפעל מענק במסלול החוק.

מתוך הבנה שהחזקת תעסוקה מלאה במקום היא המשימה העליונה, עשו את הגדלת מצבת העובדים במפעל לתנאי ראשי לקבלת המענק. איך בדקו את תוספת התעסוקה? לעתים השכילו שלא לבדוק בקפדנות יתירה. ובוודאי שלא התנו את המענקים בשיעור ייצוא כלשהו. הנה עכשיו בפרי הגליל, תנאי הייצוא של רבע לפחות מהתפוקה – שהפך לתנאי הכרחי לקבלת המענק מ-2008 – מונע הגשת סיוע מהיר למפעל. לצד החוק לעידוד השקעות הון החזיקו גם קרנות למפעלים במצוקה. איך ידעו שהמפעל במצוקה? איך ידעו שהפיתרון יחזיק מעמד לטווח ארוך? לא תמיד ידעו, זו התשובה האמיתית. פשוט זכרו שזה אזור פיתוח, אזור פיתוח עם עובדות החיים שלו. 

נכון, לפעמים ניצלו את חולשתה של הממשלה לרעה. ככה זה עם חולשות. אך כדאי לזכור שגם חוזקות מביאות אתן את התשואה שלהן: היקף הטבות המס במסגרת החוק לעידוד השקעות הון – הטבות מס למי שהשקעתו נמצאה ראויה – נאמד בכ-5 מיליארד שקל ויותר בשנת 2012. הטבות אלה הן בסמכות משרד האוצר, ובניגוד לסכום הדל שעליו מדובר בפרי גליל, כאן איש אינו יודע מי המוטב, כמה הוא מקבל ובזכות מה.

מסלול המענקים בחוק לעידוד השקעות הון הוא בפירוש המסלול לחלשים. הוא מיועד לדאוג לזמינות הון ליזמים שאינם בעלי הון רב, ומתקשים להשיג אשראי בשוק החופשי. מסלול זה מנוון בתהליך הדרגתי מאז שנות ה-80. בשנים האחרונות, ובניגוד למה שהיה בעבר, תקציב המענקים השנתי אינו מופיע בפרסומי משרד התעשייה והמסחר. מן הסתם, משום שאין מה להתפאר בו. מרכז ההשקעות שבו הדיון על מתן מענק היה גלוי ורב-משתתפים נמצא בדרך לסגירתו. כך יוצא שסכום של 18 מיליון שקל – הסכום שהובטח לבעלי פרי גליל כדי שימשיכו להעסיק את 200 עובדיו – אינו בנמצא. ומנגד, 5 מיליארד שקל להטבות מס עלומות למשקיעים עלומים – הם כאן בהישג ידה של הממשלה.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

15 מחשבות על “תהיות קיומיות ועובדות חיים בפרי הגליל

  1. היי תמר,
    הפוסט שלך הוא כמו קול שפוי בתוך כל ההתנהלות המאוד לא הגיונית ומאוד מקוממת (כמו ברוב המקרים)

    שמעתי באחד הימים בהם הכתבה כיכבה בטלוויזיה את ח"כ מאיר שטרית שדיבר על אפשרויות אפשריות לפיתוח של מפעלי התעשייה המסורתית ושפשוט לא רוצים לעשות זאת.

    המדינות המפותחות היום מייצאות מוצרים של תעשייה מסורתית כמו איקאה. גם פה אפשר. יש משהו באמצע בין תעשייה מסורתית נחשלת ובין היי טק.

  2. התשובה בפתיח: "האם המדינה אחראית לתעסוקה באזורי הפיתוח? האם המדינה אחראית לתעסוקת תושביה? האם המדינה אחראית לתעסוקת אזרחיה? האם הממשלה אחראית למדינה?"

    המלה אחריות נמחקה מהמילון הממשלתי בצו בשנת 1985.
    אחרי תהליך ארוך אנחנו מגיעים למיצוי המחיקה.
    אני מקווה שהשיקום לא יארך הרבה ושיחל מהר, אחרת לא יהיה בו צורך.

  3. תהיות קיומיות ועובדות חיים בפרי הגליל
    האם המדינה/הממשלה אחראית לתעסוקה תושביה? התשובה הפשוטה והנכונה ביותר לשאלות שהועלו היא: כן – גדול – כפי שהינה אחראית לחינוך, בריאות ובטחון!
    וכפי שציינת, אכן מפעלים מייצאים אם זה כדאי להם. ולמעשה, יתרונו של מפעל המייצר לשוק המקומי ומצליח להתמודד עם תחרות מבחוץ – גדול ממפעל ייצוא!
    במציאות בה מיובא הון זר למטרת "השקעה" בבורסה כשבפועל התוצאה הברורה היא ניפוח שערי הניירות מחד והפיכת השקל למטבע החזק בעולם מאידך – נראה שאין כל הצדקה לתת הטבות מס בסד"ג של מיליארדים למפעלים מייצאים – אלא אם כן הם גורמים לתעסוקה אמיתית במשק והכנסה במקביל במסים בשעור העולה פי כמה על ההטבה הניתנת להם.
    עם כל ההבנה לתחרות והורדת מחירים [ולא מי יודע מה באיזה שעור] הרי שהאלטרנטיבה של פיטורי עובדים ומתן תמיכות מכל סוג [כולל הנחות שונות] ובמקביל הקטנת הבקוש לצריכה בארץ – הינה יקרה הרבה יותר! וזאת עוד מבלי להכנס להשלכות על הצד החברתי של הענין.
    אולם, בד בבד, יש לשקול האם לא מוטב לבחון את כל ההיבטים של סגירת מפעל זה או אחר מול אלטרנטיבות אחרות. אין כל רע בזה שבעל הון רוצה להרויח, אך זאת בתנאי שהעובדים יקבלו שכר הוגן ולא על בסיס של שכר מינימום!
    העלות [במקרה של פרי גליל] של ההטבה שתנתן למפעל בסך של 18 מליון ₪ משמעותה סבסוד כל אחד מ 200 העובדים בסך של 90,000 ₪, כלומר עלות שכר מינימום למשך שנתיים של כל אחד מהם…!
    השאלה היא האם בסכום זה לא ניתן למצוא פתרון טוב וארוך טווח יותר – ובמקביל לשבור את מעגל הקסמים של עובדים בשכר מינימום העומדים מידי פעם בפני עתיד לא ברור…

    ובא לציון גואל….

  4. עד לשנות השמונים, מי שהיה מקורב לממסד המפא"יניקי קיבל מה שהוא רצה מהמדינה, ומי שלא לא, אז רצוי שלא לעוות את המציאות בגעגועים נוסטלגיים לעבר שמעולם לא התרחש.

    כאשר איזה שהוא מפעל היי-טק נסגר בגלל המצב הכלכלי ומפטר עשרות אנשים, אף אחד לא עוזר להם. כאשר עסק מקומי קטן, בסדר גודל של חנות, או מוסך, או נגרייה נסגר, מפוטרים גם כל מני אנשים שאף אחד לא עוזר להם, ואף אחד לא שומע עליהם בעיתונים. למה דווקא כאשר מפעל כושל כמו פרי הגליל נסגר פתאום כולם קופצים לעזור? מה כל כך מיוחד בו? למה דווקא על אל-על וארקיע ותנובה ומפעל הדבש של קיבוץ יד-מרדכי צריך להגן מתחרות בין לאומית, ועל איזה יזם שמנסה לפתוח חנות צעצועים ולהתחרות ב toys-are-us לא?

    צדק חברתי משמעותו חוק אחיד לכולם, וסוף להטבות הניתנות בלחץ פוליטי. וכן, זה אומר קריטריונים אחידים וברורים, שהממשלה מחויבת אליהם, ולא אינסוף קומבינות שנעשות מאחורי הגב. כמו שאת כותבת על אותם 18 מיליון שקלים שנועדו לתמוך במפעל, אני יכול לשאול היכן כמה עשרות אלפי שקלים שנועדו לתמוך באיזו חנות נעליים שנסגרה. יש גבול, המדינה לא צריכה להציל כל עסק שכושל.

  5. אורי,
    אם חנות הנעלים היא היחידה בקרית שמונה, ומשמעות סגירת – זולת הנזק לבעלים – היא שכל תושב ק"ש יסע לטבריה לקנות נעלים, אז צריך לתמוך בה. אם זה ברחוב נוה-שאנן בתל-אביב, אז לא.
    אם המפעל הזה – פרי-הגליל – הוא ספק התעסוקה הבסיסית באזורו, אז לתמוך בו, כי עובדיו הם שיפרנסו גם את מוכר הנעלים, את בעל המכולת, את הספר ואת שאר השרותים במקום. כך שהסגירה הזו פירושה לא "רק" 200 אנשים שעולמם חרב, אלא עיירה שלמה, אולי אזור שלם.
    הדברים על מפא"י אינם ראויים לתגובה, שכן הם מבוססי אגדות, לא עובדות.

  6. אורי מבלבל בין דימגוגיה לכלכלה. האינדיקטור לדימגוגיה הנו הביטוי השקרי השטחי "שלטון מפא"י". תחת ממשלות הקואליציה עד לעליית הליכוד פותחה תעשיית היהלומים ונוצר בסיס ההון של משפחות היהלומים העשירות. נבנה התשתית לעושר של משפחת שטראוס. הוקמה פולגת, חברת האוניות של רקנאטי, בנק דיסקונט , עסקי הקרקעות של משפחת בן עמי מנתניה, מפעלי סטף ורטהיימר, מפעלי הטקסטיל של שנקר ועשרות תעשיינים בינוניים במפרץ חיפה, "הארגז" וזה רק חלק. הקאופרטיבים לתחבורה סיפקו תחבורה ציבורית אמיתית לא אוסף השקרים של האוצר. לכל יישוב בארץ נכנס אוטובוס לפחות פעמיים בבוקר ובערב. היום מי ב"מצובה", "כפר החורש" ועוד עשרות ישובים יכול להתקיים ללא מכונית פרטית, זוללת דלק והון משפחתי. בכל מקום בעולם גם ובייחוד בארה"ב ברור היום שהמפתח לקיום כלכלי הוא מקומות עבודה. ראה מה עושה השגריר האמריקאי בישראל עבור תעשיית ארה"ב, ראה כיצד העזרה הצבאית האמריקאית לישראל היא בעצם מנוף ליצירת מקומות עבודה בארה"ב. ראה כיצד נדדו מקומות העבודה של חלקי טנק המרכבה מקריית שמונה לארה"ב.
    מה שכותב אורי אלו הם משפטים קטועים מסמאות נבובות שבהן השלטון הנוכחי מבלבל את הנתינים שלו. שנים רבות היה ההון הנצבר בארץ נשאר בארץ כיום ההון הנצבר, למשל מ"תנובה" יוצא לונדון ועוד מעט ההון הנצבר מפעילות הרכבת יוצא לקנדה. אכן הצליחו לטמטם את הנתינים.

  7. לקסי –
    אז זה מאוד גרוע שיש עיירה שלמה שנסמכת על ספק תעסוקה יחיד. אולי צריך לנסות לעזור להם לעבור דירה לאזור שבו יש יותר תעסוקה. זה עדיף על תמיכה במפעלים כושלים, מכיוון שעזרה כזו תהיה השקעה חד פעמית שתאפשר לתושבים לרכוש דירה חדשה (מן הסתם הם יתקשו למכור את דירתם ביישוב שבו אין עבודה), בעוד שתמיכה במפעל הכושל רק תעזור לו זמנית, ובעוד כמה שנים הוא יזדקק לתמיכה נוספת.

    רני –
    תעשיית היהלומים פרחה תחת סובסידות נדיבות למדי מהמדינה, סובסידות שכמובן לא ניתנו לישראל ישראלי מהרחוב שסתם רוצה במקרה לפתוח בית דפוס או מסגריה. הון ושלטון קלאסי. רבים מהאחרים שאתה מזכיר גם כן עלו לגדולה בזכות ממשלה שמנעה מהם תחרות חיצונית, שזו בדיוק המדיניות ההפוכה למדיניות הממשלות במדינות המוצלחות ביותר בעולם – ארצות הברית, מדינות צפון אירופה הנורדיות, ועוד.

    אני לא אומר שהממשלה אינה צריכה להתערב בשוק בשום מקרה. אני רק אומר שההתערבות צריכה להיות על פי קריטריונים שוויוניים. התיאור שתמר מתארת את העבר אינו אידיאלי בעיני, ונראה לי פתוח לשלל קומבינות ושחיתויות.

  8. you that know the facts dont write them here. in the areas where one cant find work the people dont want to work.

  9. אורי,
    חפש בויקיפדיה את "תכנית פיל" – זה מה שאתה מציע.
    פעם כשלמדתי כלכלה אחד המורים אמר: אפשר לפזר אוכלוסיה, אי-אפשר לפזר כלכלה.
    לעומת הדברים האלה כשלמדתי פתוח אזורי הניסוח היה שקיום מקומות עבודה במרחקים מהגלעין המאוכלס ובהינתן יתרונות לגודל בפעילויות ייצור וחרושת מחייבים סיבסוד.
    סיבסוד הוא מילה גסה אצל מאמיני תורת השוק החפשי (חפשי רק מהתערבות ממשלתית, לא חפשי לאנשים הפשוטים, חפשי רק לקבוצה המצומצמת השלטת בכלכלה), אבל סיבסוד – לענייננו כאן – הוא העברת אמצעים מחלק אחד באוכלוסיה אל חלק אחר באוכלוסיה לשם הגשמת מטרות שהציבור כולו החליט עליהן. הציבור כולו החליט לקיים ישובים באצבע הגליל. הציבור לא החליט לבטל את קיומם של אותם ישובים.
    מאידך הועברה כלכלת ישראל – בלי דיון ציבורי ובמצגים אורווליאניים לשם בלבולו (לדוגמה: "שוק חפשי") – מכלכלת אנשים לכלכלת כסף. בכלכלת כסף "עני חשוב כמת".
    עכשו לך לויקיפדיה, כמו שהצעתי לך למעלה.

  10. העובדה המעניינת כאן היא שהמדינה כן ממשיכה לתמוך בתעשייה, ואפילו בהיקפים גדולים, אלא שרוב מוחלט של אותם חמשת המילארדים מועבר לארבעה תאגידי ענק. ישראל הפכה ממדינת רווחה לאנשים למדינת רווחה לתאגידים.

  11. לקסי –
    לאיזו תכנית פיל אתה מתכוון? החלוקה של ישראל בימי המנדט הבריטי? איך זה רלוונטי?

    בכל אופן, אין לי בעיה "לסבסד" בני אדם, אבל אני לא מתלהב מסבסוד של מפעלים. אני אישית לא נלהב מהשקעות בפריפרייה, אבל אם הציבור בישראל מוכן לשלם מכספי המיסים שלו על מנת שיהיו שם ישובים אז בסדר גמור, אפשר לתת להם כל מני הנחות במיסים ובארנונה ותשתיות טובות יותר וכל מני דברים כאלו. הארץ שלנו היא בסך הכל די קטנה, אפשר לחבר את אנשי חצור הגלילית לאזורי תעסוקה אחרים בכבישים טובים יותר, אפילו במסילות רכבת, להרחיב את התחבורה הציבורית וכו'.

    אבל לסבסד מפעלים זה להעביר כסף לבעלי הון שאינם צריכים לעמוד בתנאי תחרות נורמאליים, וזה לא בסדר. נכון שגם העובדים מרוויחים בדיעבד מהסיבסוד, ונכון שלעובדים לא מגיע להידפק בגלל נפילתו של מפעל יחיד שמעסיק את כל העיירה, אבל זה לא אומר שהממשלה צריכה לתמוך בבעל המפעל. הממשלה צריכה לתמוך בבני אדם, לא במפעלים.

  12. אני כותב איזשהו שנייר פנימי בקשר למקורות גיוס לסכומים של 5 – 20 מליון ש"ח למפעלים בינוניים בבעלות פרטית, ואחת המסקנות היא שאין מקורות זמינים, ושגיוס כזה לוקח בפועל בין שנה לשנתיים (!!!). אין היום אפשרות ואין מקורות. הבנקים לא מוכנים לצמוח באשראי ללא תוספת משמעותית מאוד של הון בעלים, וחברות ברווחיות גבולית בתקופה של נסיונות צמיחה, על מנת להגיע לרווחיות, לא מסוגלות לייצר נזילות הדרושה.

    גיוס כסף לממן גידול למשל של מכירות לארה"ב לחברה יצרנית, אומר לקנות את חומרי הגלם במזרח הרחוק ולשלם חצי מראש וחצי במזומן, לשלוח אותם בים לישראל, לעבד אותם במשך כחודשיים, לשלוח אותם בים לארה"ב, ולחכות עוד חודשיים לפרעון החוב. כל מליון ש"ח פוטנציאל מכירות, מייצר 500 – 700 אלף ש"ח גידול בחוב לחצי שנה לפחות. יש לי היום פוטנציאל לעסקאות במליוני דולרים שלא ניתן לממש, כי אף אחד לא נותן הלוואה של עוד 8 – 12 מליון ש"ח לחצי שנה.

    חברות שמנהלות 100 – 200 איש, עם מחזורים של 40 – 80 מליון ש"ח, שרוצות לצמוח ולהציע עוד מקומות עבודה מול גידול בהלוואותיהן / חובותיהן של 5 – 20 מליון ש"ח לא מוצאות מקורות. שוק ההון גדול עליהן, הבנקים באופן כללי בבונקר, וכשהם תומכים (אם הם תומכים) הם נותנים גידול של 2 – 3 מליון ש"ח בשנה, ופשוט הזדמנויות חומקות.

    ומענקי המדינה על השקעות מבורכים, אבל אלוהים איזו בירוקרטיה. אני מכיר 5 חברות שהגישו בקשות, הוציאו 100% מהכסף חלקן מליוני שקלים, רובו לפני למעלה משנה, אף אחת מהן עוד לא ראתה שקל. והכסף בקופת האוצר, והבירוקרטים חוגגים, וחברות היעוץ שאתה אנוס לקחת (אחת מטעם המדינה, ואחת מטעמך שתעבוד מול זו שמטעם המדינה) מרוויחות, והתזרים לחוץ. כן, לדוגמה, ההשקעה שתוכננה להיות 4 מליון, מתוכה 1 מליון החזר ממרכז ההשקעות, עלתה בפועל 5 מליון שיצאו מהקופה (כי זה טיבן של השקעות, לא תמיד מה שאתה מתכנן זה מה שעולה בסוף), על הנייר אושר ההחזר, אבל הכסף יצא בינואר 2011, ומי מממן את הבטחות המדינה, היזמים.

  13. גל,

    מעניין מאד מה שאתה כותב כאן, אני מקווה שיקראו את זה הרבה אנשים. על פי התרשמותי, היכולת לקבל היום מענקי השקעות היא אפסית. תקציב מרכז ההשקעות בתמ"ס אינו מופיע בגלוי, כך שקשה לדעת כמה יש שם. ומאידך, 5 מיליארד שקל לשנה בהטבות מס המאושרות ישירות באוצר, אין שום בעיה.

    על פי נתוני מנהל הכנסות המדינה, ב-2008 זכו 5 חברות מתוך 523 מקבלות ההטבות ל72% מסך הטבות המס.

  14. למיטב הבנתי המפעל בכלל לא כושל. היצרן החליט להעביר אותו לפריפריה אחרת (בתוך ישראל!) משיקוליו שלו, והממשלה נכנסת לסחרור. למה? זה נראה לי כמו סחטנות.

  15. פינגבק: ממשלה... ממתי צריכים ממשלה? • מחאת הדיור

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s