פסק זמן – רגע של איבוד שיקול דעת

חפשו את "פסק זמן" במדד המחירים לצרכן.  לא תמצאו אותו בין 1,300 מוצריו ושירותיו. משקלו בסל צריכה רגיל הוא כה זניח, עד שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא טורחת למדוד אותו בנפרד. חלקה של כל הקבוצה שהוא משתייך אליה (קבוצת הממתקים והשוקולד) עומד על כשלוש עשיריות האחוז מסך הוצאתה של משפחה ממוצעת. חלקה של שטראוס מגיע לכמחצית מהמכירות בקבוצת הממתקים, וה"פסק" הוא רק ממתק אחד מני רבים בשטראוס. כך שבאומדן סביר, חלקו של פסק זמן בסל הצריכה הממוצע בישראל אינו עולה על עשירית האחוז.

עלילת הפסק זמן אינה דומה בשום צורה לעלילת הקוטג'. הקוטג' הוא סיפור ברור ובעל מוסר השכל. תנובה, יצרנית הקוטג', נמכרה לחברת השקעות זרה. חברות כאלה באות לעשות את המכה שלהן. ואכן, מחיר הקוטג' זינק ב-65% מאז הוסר הפיקוח עליו באוגוסט 2008, ועד לפרוץ המחאה ביוני 2011. מחירו הממוצע של פסק זמן, על פי הנתונים המוצגים בעיתונות, עלה ב-8.5%  מ-2009 ל-2011.

מיותר לומר שקוטג' הוא מוצר יסוד בסל המשפחה. במיוחד כך, בסל משפחה מעוטת אמצעים המחפשת מקור זול לאבות המזון. על כן מחיר הקוטג' היה מפוקח במשך שנים רבות, בעת שמחיריהם של פסק זמן ושל ממתקים אחרים נותרו חופשיים.

אמת, אי אפשר להכחיש, הנתונים מעידים שפסק זמן נמכר בזול יותר בארה"ב מאשר בארץ. מחירו בארה"ב עומד על כ-2.6 שקלים בשער החליפין הנוכחי, מחירו בארץ מגיע לכ-6 שקלים ברשתות השיווק המובילות. אבל מנתוני דהמארקר מה-22.2 עולה כי פסק זמן נמכר על ידי שטראוס למרכולים ב-3.2 שקל. מחירו הגבוה לצרכן בשופרסל שלי ובמגה בעיר מייצג רווח של 61% ברשת הראשונה ושל 69% ברשת השניה (בניכוי הפרשי המע"מ). כלומר, המרכולים, כהרגלם, משחקים במחיר. והם יודעים שהכי קל לשחק במחירו של חטיף, שכשמו-כן-הוא, נולד להיחטף ברגע של איבוד שיקול דעת.

מכאן, שעיקר פער המחיר בפסק זמן בין ישראל לחו"ל גלום ברווחי המרכולים. יותר מזה, גם אם שטראוס מוכרת את הפסק זמן קצת יותר בזול בארה"ב מאשר בארץ, זה הליך שיווקי מקובל שאינו בהכרח מפגין זלזול בשוק הבית שלה. אולי היא מנסה לחדור לשוק חדש, אולי היא תקועה עם עודפים. יתכן גם שהיקף הייצור היעיל שלה עולה במקצת על ביקושי השוק הישראלי, וכדאי לה לשחרר עודפים בחוץ בכל מחיר שהוא. הצרכן הישראלי, לא בהכרח, יוצא מופסד מהתארגנות כזו. לעתים היא דווקא מאפשרת להוזיל את המחיר כאן.

כל המגילה שלעיל לא נכתבת בשירותו של שטראוס, אלא בשירות המטרה הקדושה של הבחנה בין עיקר לטפל. בימים עברו, ימים של ממשלה מעורבת בכלכלה, סיפורי פסק זמן כאלה נפתרו בשקט תוך מספר ימים. התלונה הייתה מגיעה לחטיבת הצרכנות במשרד התעשייה והמסחר. היא הייתה מערבת בטיפול את חטיבת המזון של המשרד. שתיהן היו דורשות את המידע מהמפעל ומרשתות השיווק. בשתיהן ישבו אנשים שהכירו את החומר היטב. שתיהן ועוד גורמים במשרד שמרו על קשר יומיומי עם ממלאי התפקידים במפעלים ובמרכולים. כל הגורמים כולם, היו ערים לאיומי הרגולציה של המשרד ולפיתויי האוזן הקשבת שהוא סיפק בעת משבר. לכן במקרים של חוסר הבנה הושג סיכום מהיר בין הממשלה למגזר העסקי, והוא פורסם בשקיפות באמצעי התקשורת.

סגירתן או צמצומן הניכר של יחידות המטה במשרד התעשייה והמסחר הקטינו מאד את איומיו ואת פיתוייו. על כן מה שהיה פעם טיפול פעוט בעניין פעוט, הופך למהומה. על כן, במקום לדון בהחזרת המנהיגות הכלכלית של הממשלה דנים בתרגילי מכירה של מרכולים. על כן, במקום לנסות ולהגדיר היכן הממשלה מסוגלת לתרום משיקול הדעת שלה לתועלת הציבור, משחתים זמן לריק על פענוח סודות השיווק של מפעל אחד שאולי פעל נכון ואולי טעה.

10 מחשבות על “פסק זמן – רגע של איבוד שיקול דעת

  1. הצחקת אותי:
    "… היכן הממשלה מסוגלת לתרום משיקול הדעת שלה לתועלת הציבור…"
    הממשלה? לתועלת הציבור?
    מכיוון שאני מכיר אותך ואת "אזהרת האירוניה" שהוזהרת, אני מבין את התמימות (הקדושה?) הנשמעת מהמשפט המופרך הנ"ל.
    הציבור היחיד שהממשלה תורמת לו שיקול דעת הוא לא הציבור שמשנה לו מה מחיר "פסק זמן" ומה מחיר הקוטג'.
    הציבור שהממשלה תורמת לו מורכב משני ציבורים:
    – הציבור המתנחל,
    שהממשלה תורמת לו גם שיקול דעת וגם אמצעים, על-מנת להיתפס כלוחמנית ולנצח בבחירות וזאת רק למען היכולת לתרום לציבור השני שהוא העיקרי;
    – הציבור העשיר,
    אמנם ציבור קטן מספרית, אבל בשביל הממשלה – בעיקר בשביל העומד בראשה – הוא הציבור ואין בלתו.
    בימים אלה בראש דאגתו של רוש הממשלה (בעיתונים כותבים "רוה"מ", לא כן?) נמצאים הקבלנים, עיקר המאמץ הוא לקידום חוק הקבלנים הגדולים פרק ב' (פרק א' היה הפרטת הקרקעות). הספין לטובת חקיקה זו הוא "האיום האיראני".

  2. לקסי,

    אני תמיד שמחה להצחיק אנשים, ואיך שלא יהיה, להתראת האירוניה אני לא-תמיד שומעת. בכלל, כשאני מדברת על "שיקול הדעת של הממשלה" אני לא מתכוונת לממשלה הזו או לממשלה ההיא, אלא ל"ממשלה" – ממשלה כפי שהיא צריכה להיות.

  3. תודה. היסטרית הפסק הזמן היא, בזעיר אנפין, ההיסטריה הלא-ממוקדת של ספיחי המחאה נגד הטייקונים והמגזר הפרטי. במקום לכוון את הביקורת למקום הנכון – השלטון שמפריט עצמו לדעת ומתנער מחובותיו לשמור על יוקר מחיה סביר בארץ – מתלהמים נגד אנשי עסקים שבסך הכל מנצלים את המצב לעשות את מה שמאז ומעולם הם עשו – רווחים. ועכשיו אנחנו עדים לדור חדש של ציניות בפוליטיקה (ע"ע יאיר לפיד) שממש רוכב על הגל הזה של "נגד הטייקונים". פוליטיקאים שתחת ניהולם המופקר הטייקונים פרחו מעזים עוד לצאת נגד התופעה הזאת.

  4. אני לא אחראי על הציבור, בקושי על עצמי אני אחראי…

    אבל זה התפקיד החינוכי, אם תרצי, של בלוגרים פוליטיים (בנושאים מדיניים או כלכליים, ההבדל לא משנה). להחזיר לאזרחים את ההכרה הדמוקרטית הבסיסית שהפוליטיקאים הם שליחי ציבור, שמי שבחרנו בו הוא האחראי, ואין אחראי אחר. זה כמובן אומר שהאחריות שלנו גדולה ממה שנוח לנו לחשוב.

  5. עידן,

    אמן, וראה את תגובתו של ידידי הטוב לקסי למעלה. הוא מנסה לשמור שאני לא אכרע תחת נטל האחריות. אבל, ברצינות, בכל זאת פה ושם קוראים ומושפעים.

  6. המחיר בארה"ב אינו אחיד.
    כמו שאת יכולה לראות בקישור במצורף, המחיר בשלוש חנויות אינטרנט שונות שעובדות עם אמזון, המחיר הוא: 21.95, 15.99, 15.60 דולר לחבילה של 12 יחידות.
    רחוק מ 2.6 שקלים.
    וכמו שכתבת, פסק זמן אינו מוצר חיוני. מי שיקר לו, שלא יקנה. הוא יחסוך פעמיים. גם את המחיר של הפסק זמן וגם יועיל לבריאות.

    http://www.amazon.com/gp/offer-listing/B004IJ8IGW/ref=dp_olp_new?ie=UTF8&qid=1330344356&sr=8-1-spell&condition=new

  7. עידן – אני יכול לשאול שאלת תם?

    אני עוקב אחרי הבלוג שלך, והרושם שלי הוא שאתה לא מעריץ גדול של ממשלות ישראל. האינסטינקט הבריא של חשד כלפי בעלי כוח הוא חזק מאד אצלך. אתה לא סומך על הצבא, אתה לא סומך על השב"כ, אתה לא מעריץ גדול של מערכת המשפט לעיתים, רשות הטבע והגנים חוטפת אצלך כהוגן, על הות"ת אין מה להכביר מילים, מה שעושה משרד החינוך לאחרונה – לא בדיוק זוכה לשבחים אצלך, וכו'. אין לי תלונות מיוחדות. בדרך כלל דברים לגיטמים ומעניינים. אבל –

    איך אתה קורא אמירות כמו "סיפורי פסק זמן כאלה נפתרו בשקט תוך מספר ימים. התלונה הייתה מגיעה לחטיבת הצרכנות במשרד התעשייה והמסחר. היא הייתה מערבת בטיפול את חטיבת המזון של המשרד. שתיהן היו דורשות את המידע מהמפעל ומרשתות השיווק. בשתיהן ישבו אנשים שהכירו את החומר היטב. שתיהן ועוד גורמים במשרד שמרו על קשר יומיומי עם ממלאי התפקידים במפעלים ובמרכולים. כל הגורמים כולם, היו ערים לאיומי הרגולציה של המשרד ולפיתויי האוזן הקשבת שהוא סיפק בעת משבר. לכן במקרים של חוסר הבנה הושג סיכום מהיר בין הממשלה למגזר העסקי, והוא פורסם בשקיפות באמצעי התקשורת."?

    כך אתה זוכר ממשלות שהתנהגו? כך אתה צופה שממשלות בעתיד ינהגו? עניניות, שקיפות, התמצאות בפרטים של הפסק זמן, הקשר עם בעלי ההון (יצרנים ורשתות השיווק) הוא ערוץ של אמת צרופה. ההחלטה של הפקיד בסופו של דבר -שפתיים ישקו איזה פקידים חכמים יש לנו. רק מהם בדיוק "פיתויי האוזן הקשבת"? אתמהה. אני קורא פוסט כזה, וחושב לי מי יסכים ומי לא. נחמיה שטרסלר יגיד שהתיאור של הפקיד שיודע יותר טוב מכולם כמה צריך לעלות פסק זמן (ולמי צריך לתת "פיתויי אוזן קשבת") זה סובייטי. שלי יחימוביץ' – תהיה בעד. אבל איך זה שאתה בעד?!

  8. במקרה חזרתי וראיתי את השאלה של שאול. לא ברור לי למה צריך להטריד בה את הבלוג של תמר, אז אשיב בקצרה.

    אם אתה קורא את הבלוג שלי, אתה יודע שהחשד בשלטון הוא לא מעצם היותו שלטון, אלא מעצם ריכוז הכוח בידיו. כשאני בוחן שאלה של מדיניות שלטונית, קודם כל אני מנסה לזהות שני הבטים: מי הקורבן, ואצל מי נמצא הכוח לשינוי.

    במקרים הנדונים של הפרטה גואה או התנערות השלטון מחובותיו הבסיסיות (חינוך, בריאות, דיור, יוקר מחיה) – הקורבן הוא האזרח הממוצע, והכוח לשינוי נמצא בידי השלטון. לכן הביקורת נגד ההפרטה צריכה להיות מכוונת נגד השלטון, על מנת שישיב לידיו את השליטה בכל הממדים האלה של המדיניות. ואם השליטה תבוצע כמו שצריך, לפי הספר, אז האזרח ירוויח, כי הכוח של התאגידים יצומצם. לכן מבחינה אידאולוגית אין כאן שום ספק עבורי. כשאני מבקר את כל רשויות השלטון, אני עושה זאת מתוך נקודת מוצא שהשלטון הכרחי להגנה על זכויות הפרט, רק שעל פי רוב הוא מנצל לרעה את הכוח שהופקד בידיו.

    אתה אולי שואל שאלה של ביצוע – בהינתן שלטון מושחת ולא יעיל, האם זה עדיין צודק להחזיר לידיו את הכוח להגביל את התחרות בשוק. התשובה גם כאן היא כן, משום שגם השלטון הנוכחי מושחת עד היסוד – רק שהשחיתות שלו כיום משרתת בעלי הון בעלי-קשרים. אז אני מעדיף חוסר יעילות, אינהרנטי לכל מערכת ביורוקרטית, על פני העדפה בוטה של המאיון העליון.

    אני אציין שיש עדיין פה ושם כיסים של הגינות שלטונית, פיקוח נאות, כך שלא מדובר במודל מופרך.

    אפשר להרחיב עוד, אבל לא ננצל לרעה את פסק הזמן שהעניקה לנו תמר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s