בשבוע שעבר ירדתי לסידורים במדרחוב הירושלמי. על יד העץ הראשון מלמעלה, עמד זמר רחוב ושר באנגלית. שמתי כמה מטבעות בקופסה שלו.

כמה עשרות מטרים הלאה למטה, ראיתי את הזמר הבא. התקדמתי לכיוונו, ועצרתי קצת לפני כדי לשלוף עוד מטבעות מהארנק. הבחנתי מרחוק שהוא קשיש ושר ברוסית. על ידו, עמד בחור צעיר נמוך ושחרחר. יופי, חשבתי לעצמי, זה לא רק זריקת מטבעות תוך כדי ריצה (מה שתמיד מביך אותי) יש לזמר מעריץ שעומד על ידו ומקשיב לו. 

שמתי את המטבעות בקופסה. הבחור הצעיר, הנמוך, השחרחר – הפיליפיני – אמר לי תודה בחיוך רחב. הבוס המשיך לשיר. הוא לא צריך לבטל את זמנו על הסברה וקשרי חוץ.

מדד הזמרים והנגנים במדרחוב העסיק את מוחי בזמן העלייה ההמונית מבריה"מ. אז, בשנות ה-90, כתבתי טור שבועי על מצב המשק ב"גלובס". כשספרתי עשרה נגנים ויותר בכל פעם שביקרתי במרכז העיר, הרהרתי באפשרות להשתמש במדד הזמרים והנגנים לאפיון מצב קליטת העולים ותעסוקתם בישראל.

לא הגשמתי את כוונתי. בינתיים, חלה התפתחות חדשה במצב. לא רק סתם נגנים: נגנים-עם- פיליפיני, נגנים- בלי-פיליפיני. איך מנתחים את הנתונים עכשיו? איפה שמים את החיוך של הפיליפיני? מה אומר פיליפיני צמוד על המצב? רגע, הוא צמוד או לפי שעות? אין לי מושג. אני רק יודעת שהחיוך של הפיליפיני על יד הזקן לא יוצא לי מהראש כבר יותר משבוע.