חופש היבוא ודחלילים בכלכלה

עוד צעדים חסרי פשר וקשר במלחמתה האמיצה של הממשלה ביוקר המחיה ובריכוזיות. הפעם, צעדים לפתיחה נוספת של המשק ליבוא. החלטות הממשלה, שהתקבלו ביום ראשון, מתמקדות בהסרה ההגנה המעטה שעוד נותרה בפני יבוא בהיצף, ובצמצום סמכויותיו של מכון התקנים בבדיקת הסחורות הנכנסות לארץ.

רקע קצר, לפני שנכנסים לפרטים. בין השנים 1991 ל-2001 נוהל בישראל מהלך דרמטי של חשיפה ליבוא. מכסי המגן על סחורות שמקורן מחוץ לארה"ב ולאיחוד האירופי הורדו לשיעור מזערי. ההגנות הלא-מכסיות, כגון מכסות יבוא או תקינה, צומצמו עד מאד. כיום, שיעור המכס הממוצע על סחורות בישראל מגיע לקצת יותר מ-1%, בדומה לשיעור הממוצע בארה"ב ובאיחוד האירופי. פתיחת השוק המקומי לתחרות מיבוא החלה עוד זמן רב לפני החשיפה. דיון מורחב עליה נמצא בשלושה פרקים על היבוא באתר שלי, ובספרי ברוכים הבאים לשוק החופשי.

במהלך החשיפה, דרש משרד התעשייה והמסחר להשאיר בידיו את האפשרות להעלאת מכסים הגנתית. זאת בידיעה שאין בהעלאה כזאת שום בעיה מבחינת מחויבותה של ישראל לארגון הסחר העולמי שהיא חברה בו, כי המכס בפועל נמוך מהקו המרבי שסומן עם הארגון, ובמוצרים הרגישים ביותר אף לא סומן קו מחייב. האוצר סירב לשמוע על האפשרות הזאת, ובחר להשעין את כל ההגנה על היטלי היצף וביטחה. כך נולדו ההיטלים. 

היטל הביטחה אינו מופעל מאז היווסדו, כך שמיותר להרחיב עליו את הדיבור. היטל ההיצף נועד להתגונן בפני הורדת מחירים תוקפנית וזמנית מצד מוכר זר המעוניין לחדור לשוק המקומי. מוכר בהיצף מוזיל את המוצר שלו לזמן קצר כדי למוטט את המפעל המקומי המתחרה, ומייקר אותו לאחר מכן. הטיפול בהיצף נתון בידי היחידה למניעת יבוא בהיצף במשרד התעשייה והמסחר. יחידה זו הוקמה על פי הדגם הקיים בארה"ב, אלא שמראש היא עוצבה במתכונת חלשה יותר. עיקר חולשתה נובע מכפיפותה לשר האוצר בנוסף לשר התעשייה והמסחר. כל החלטה על היטל חייבת לקבל גם את אישורו של שר האוצר, והוא בהשראת כלכלניו בדרך כלל אינו מאשר.

כדאי עוד לומר, שהתגוננות בפני היצף מקובלת ומאושרת בסחר הבינלאומי. זאת, משום שהיצף נחשב לפרקטיקת סחר לא-הוגנת. יותר מזה, היצף מעוות את המבנה האופטימלי של הסחר הבינלאומי, בהיותו מבוסס על נתונים שאינם משקפים את יתרונו התחרותי האמיתי של היצרן המציף. לכן, היערכות משקית בעטיו של היצף אינה מביאה לתוצאה המיטבית גם על פי התיאוריה התומכת בסחר חופשי. מסיבה זו, האוצר הוא שהציע בשנות ה-90 את הקמת היחידה נגד היצף, אך, כדרכו, הוא מתנער עכשיו מהתחיבות תשתיתית למשא ומתן שהוא ניהל. 

האוצר, בהשראת ועדת טרכטנברג, דוחף את הממשלה להסיר את ההגנה בפני היצף ממונופולים ומיצרנים בודדים בענף. זאת, בתואנה שמונופולים אינם מתמודדים עם תחרות בשוק המקומי. טענת היעדר התחרות נכונה, אך קשה להבין איך היא קשורה לעניין ההיצף. רוב הייצור התעשייתי בישראל הוא ריכוזי בגלל ממדיה הקטנים של המדינה. מתוך ידיעה זו, הגנו בעבר על הצרכנים בעזרת רשויות פיקוח מגוונות. עכשיו, משאותן רשויות כווצו או נסגרו, מגייסים לתחרות יבוא פרוע שכניסתו נחסמת ברוב המדינות המתוקנות. מה גם, שאצלנו במיוחד אף היבוא הוא ריכוזי , לכן השימוש בו כמכשיר לעידוד התחרות אינו ממש מובן.  

עוד עניין שעלה לאחרונה לכותרות הוא שאלת מעמדו של מכון התקנים, שהינו תאגיד ממלכתי הפועל על פי חוק התקנים שחוקק בכנסת ב-1953. תחת סיסמת "יוקר המחיה" פועלים באוצר להחליש את המכון, שבדיקותיו מוסיפות עלות ליבואנים, ולעתים בולמות כמה מיזמותיהם. הצעתו של האוצר להכיר בבדיקות תקן של מכונים מוכרים בחו"ל במקביל לבדיקות מכון התקנים הועברה לצוות בראשות מנכ"ל משרד התמ"ת. לצדה, אושרה ההצעה להרחיב את רשימת המוצרים שאינם מצריכים אישור מכון התקנים, וכניסתם תותר על סמך הצהרת היבואן. פרטיה נמסרו לעיצובו של הממונה על התקינה במשרד התמ"ת.

תקינת מוצרים קיימת בכל המדינות המפותחות, ותפקידה להגן על בטיחותו של הצרכן, על בריאותו ועל כיסו. התקינה מונעת יבוא צעצועים צבועים בצבע מזיק, מוצרי חשמל לא בטיחותיים ועוד. בין הממונים על התקינה ליבואנים מתקיים מתח מתמיד שאין צורך להסבירו. קל היום למצוא סחורות ממדינות לא-מפותחות שלא נבדקו כיאות. אפשר לרכוש אותן בזיל הזול, למכור אותן ביוקר. רוב הצרכנים אינם די מודעים לתכונות הבריאותיות והבטיחותיות של המוצרים שהם קונים.

סיבוב קודם בין מכון התקנים לאיגוד לשכות המסחר, המייצג את היבואנים, התקיים בראשית שנות ה-2000, בעקבות תביעה לבג"צ של האיגוד נגד מכון התקנים. ועדה מקצועית בראשותו של פרופ' סיני דויטש שהוקמה על ידי הממשלה, דחתה את תביעת האיגוד לעוד חופש בבדיקות התקן בישראל. הממשלה אשרה את המלצות הועדה באפריל 2005. עתירת האיגוד לבג"צ נדחתה ביוני 2005. 

ההחלטות שהתקבלו בממשלה משאירות את ההיצף ואת התקינה במעמד לא ברור. מה שכן ברור, הוא הכרסום ההולך וגובר בהגנה המזערית בפני יבוא שעוד נותרה בישראל. כך, למשל, החלפת בדיקת מכון התקנים בהצהרת יבואן מעוררת תמיהה. מי יבדוק את נכונות ההצהרה – המוני הפקחים המופקדים במדינת ישראל בכל תחום? "המוני פקחים", כדוגמת ארבעים הפקחים המופקדים על קיום חוקי העבודה במדינת ישראל.

ובכלל, ניהול המדיניות הכלכלית בהכתבת מחאות ומשברים היא תמצית חולאיו של הממשל בישראל. כל עניין שעולה מועבר לטיפולה של ועדה קצרת-טווח וקצרת-רואי. אין תכנון, אין מעקב שוטף, אין הידברות בין משרדים. הפעם, מדיניות היבוא רוקדת לחלילם של שני הדחלילים התורנים: דחליל יוקר המחיה ודחליל הריכוזיות.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

15 מחשבות על “חופש היבוא ודחלילים בכלכלה

  1. חוט דנטלי.

    בארץ הוא עולה 20 – 30 שקל. בארה"ב, הוא עולה פחות מדולר וחצי. זה יוצא שבארץ המחיר פי 4, פחות או יותר.

    למה? הגנה מיבוא?
    איזו? הרי גם החוט הדנטלי שאני קונה בארץ הוא אותו הדבר, של אותם החברות, ואני בטוח שגם הוא מיובא.

    במקרה רגיל, הייתי יכול לקנות מכולה בצרפת (האמת, לא בדקתי כמה זה עולה), ולמכור אותה ברווח.

    אבל אני לא יכול. אני לא יכול לבוא לסופר ולקנות ישר ממנו. אני צריך תקינה, ואני צריך לקטון ישירות מהיצרן, (למרות שזה עבר תקינה אירופאית/אמריקאית), וליצרן וליבואן נוח שבארץ הם גובים מחירים מוגזמים.

    וזה רק חוט דנטלי. נכון, ישר מוצרים שצריך להגן על התעשיות המקומיות בשבילן.
    אבל ככלל, נראה לי שיש הרבה יותר מוצרים שמנצלים את הרגולציה והתקינה בתור תירוץ, כשהוא בפועל משמש על מנת למנוע תחרות.

  2. יואב,

    אני לא מכירה את הסיפור הייחודי של חוט דנטלי. ככלל, התקינה מוסיפה מעט מאד למחיר. ההפרש המשמעותי נובע משערי חליפין, מדמי הובלה, ובעיקר מהשתלטות של יבואן בלעדי על התחום, שגובה כמה שבא לו.

  3. תמר החוט הדנטלי הוא רק דוגמא יש עוד אלפי מוצרים כמותו. מדינה קטנה כמו ישראל לא צריכה תקינה על מחט שהיא מייבאת, ניתן להסתמך על תקינה של מדינה מתקדמת אחרת (אבל לא על "הצהרת יבואן" זו פרצה הקוראת לגנב). הדרך הטובה ביותר להגביר תחרות היא פחות רגולציה והתערבות ממשלתית ולא יותר.

  4. משתמש אנונימי,

    קודם כל, רצוי שתכתוב את שמך כשאתה מגיב.

    שנית, ישראל כבר מסתמכת על תקינה של מדינות האיחוד האירופי. הן לא מאמצות את התקינה שלנו. לא זו הבעיה, כפי שתוכל לקרוא לעיל.

  5. הי תמר.

    אני מסתמך על מה שקראתי בעיתונות, אבל הבנתי שהסיבה שאין מישהו שפשוט הולך וקונה בסופר (הפרש מחיר פי 4!) מכולה שלמה של חוט דנטלי ומייבא ארצה, היא כי התקינה לא מאפשרת זאת.

    לפי הבנתי, צריך תקינה לכל מוצר שמיובא לארץ, גם אם נקנה בארץ אירופאית, ולכן אין מה שנקרא ייבוא מקביל. הרגולציה מאפשרת לייבואן אחד להשתלט על התחום.
    כמובן, החוט הדנטלי הוא רק דוגמא, אבל העובדה היא שבביקורי האחרון בארה"ב קניתי עשרה.

  6. תמר,

    הסיבה אינה התקינה. כמה כבר בדיקת תקן של חוט דנטלי יכולה להוסיף למחיר? בכלל, התקינה בתחום הזה כנראה מאד רופפת. אני קונה קסמי שניים רפואיים, וסוג מסוים אחד שנמצא בפארם על ידי נשבר כל הזמן בזמן השימוש. זו כנראה חברה פחות טובה, אבל ליבואן כדאי להביא את מוצריה, ולמכור אותם במחיר דומה למחירו של המוצר הטוב.

    אין שום הגבלת יבוא בתחום. כל יבואן יכול ליבא. השאלה היא יכולת הלוגיסטיקה שלו, ויכולת השיווק שלו בפארמים. ושאלה הרבה יותר מהותית היא הרצון של היצרן למכור לו. יצרנים גדולים בחו"ל לא רוצים להתעסק עם יבואנים קטנים. משום כך יש בישראל תופעה של "יבואן בלעדי" כמעט בכל תחום. אתה יכול לקרוא על זה בפוסט שלי "נחשוב לרגע על יבוא קוטג'" מה-4.7.2011. אם יש יבואן אחד או מיעוט של יבואנים בכל תחום, הם יכולים לקבוע כל מחיר שבא להם. והם עושים את זה.

  7. אז את אומרת שהבעיה אינה בדרישה לתקינה, אלא בכך שיש קרטל של המפיצים – יבואנים – יצרנים.
    זה לא פחות חמור, ואני מקווה שממשלה תטפל בכך.

  8. תקינה בהחלט מייקרת יבוא, במיוחד עם היא "תפורה" ע"מ למנוע תחרות ולשמר מונופול.
    לדוגמא המלט – ישנו תקן ישראלי יחודי למלט. לכן (אם בכלל נמצא יזם שטרח לאתר מלט זר שעונה על דרישות התקן), מלט מיובא חייב לעבור תהליכי בדיקה ואישור ארוכים בזמן שהספינה המובילה ממתינה בנמל בעלות של אלפי דולרים ליום. הדובדבן שבקצפת – מכון התקנים קבע שייבוא מלט בשקים יתאפשר אך ורק אם השקים יציגו סימון בשפה העברית – משמע שעל יבואן המלט להדפיס שקי מלט "עבריים" מיוחדים בחו"ל, או לרוכשם בארץ, לשולחם לחו"ל, ושם לארוז את המלט המיועד לישראל בנפרד מהמלט המיועד לארצות אחרות. ראוי לציין שיש מפעל לייצור שקי מלט עבריים בארץ – תחת שליטת מונופול "נשר", כמובן..ראייה נוספת לבעיית התקינה היא העובדה שאין יבוא מלט מירדן לישראל, על אף ששתי המדינות חולקות גבול יבשתי נוח ויחסי מסחר. ירדן מייצאת לסוריה, למדינות המפרץ, ולרשות הפלסטינית, ומחיריה נמוכים מאלו של "נשר".
    לסיכום – תקינה יכולה להעלות בהרבה מחירים גם באופן ישיר וגם באמצעים עקיפים כמו בלימת יבוא, גם בשוק חופשי ליבוא לכאורה.

    לגבי "הגנת" היצף – גם היא לרוב "תפורה" כאמצעי מושחת – לדוגמא סיפור לאפארג' שהחלה ליבא מלט לישראל ב-1999, ובמהרה גדל נתח השוק שלה ל30%. מונופול נשר פנה למשרד התמ"ת והשר דאז, אהוד אולמרט, הטיל היטל היצף על יבוא המלט של לאפארג', חרף התנגדות הממונה על ההגבלים העסקיים דרור שטרום. התוצאה – לאפארג' יצאה מהשוק הישראלי, ואהוד אולמרט מונה ליו"ר "תעבורה". הפתעה! דוגמא נוספת היא הכחדת תעשיית הלבידים (עץ סנדוויץ') לאחר פתיחת השוק ליבוא. עצוב שעובדים מפוטרים, אבל לתעשייה הזו לא היתה זכות קיום מלכתחילה. לישראל, עם היערות הנרחבים שלה, לא היה מלכתחילה סיכוי בשוק הלבידים ולכן תעשייה זו הייתה נועדת לכשלון במוקדם או במאוחר – "ההגנה" מפני היבוא רק דחתה את הקץ. כואב אבל פחות.

  9. עומר,

    אתה מסתמך כאן על סיפור המלט, שהוא כנראה סיפור בפני עצמו, על מנת להשליך על כל התקינה ועל כל ההגנה נגד ההיצף. זה כמובן לא מוכיח את טענתך. כן, ישנם מן הסתם עיוותים בתקינה, וישנם אולי עיוותים בודדים בהגנה נגד היצף, שמשתמשים בה די מעט. אז, שיטפלו במקרים האלה. זה לא אומר ששני האמצעים האלה, הנהוגים בכל העולם וומסיבות טובות, הינם פסולים.

  10. "הגנות" לא ראויות לובזות צורות שונות, לא רק כהיטלי היצף מזוייפים, למשל מכסים.
    למשל – מכס של 190% על יבוא בשר בקר טרי ומכס של 170% על יבוא עוף טרי. על יבוא דבש תשלם מכס של 250%. על יבוא תפוחי אדמה יגבו ממך 230%. על שום טרי מוטל מכס של 8.9 שקל לק"ג. על זיתים טריים 120%, על שקדים מקולפים 100%, על שמן זית 4.84 שקל לק"ג, על שימורי טונה 12% פלוס 3.45 שקלים לק"ג.
    מי קבע ששימורי טונה כן וטונה גולמית לא? שקדים מקולפים לעומת לא מקולפים?? ולמה דווקא 170% על עוף ולא 180%?? איך חישבו?? איך החליטו??
    זה כל כך שקוף שאילה עוד אמצעים להעניק יתרון לא ראוי לתעשייה\תעשיי\.לובי חקלאי זה או אחר ולמנוע יבוא אשר יספק לצרכן מוצר איכותי יותר ו\או זול יותר.

  11. עומר,

    אני חושבת שעניתי על הטענות האלה בשלושה פרקים על מדיניות היבוא בספרי "ברוכים הבאים לשוק החופשי". אתה יכול למצוא אותם בקטגוריה בשם זה בטור הימני בדף הבית של הבלוג.

    אתה יכול למצוא גם השלמות לגבי מדיניות היבוא בקטגוריה "משק קטן. מדיניות יבוא בישראל ובכלל". כל זה לא בא לומר שכל החלטה שנעשתה בתחום היבוא בישראל מאז היווסדה היא כליל השלמות. ממשלה קיימת בשביל לבדוק החלטות כאלה כל פעם מחדש.

  12. תמר, אתייחס כאן לא רק לפוסט זה אלא גם לאחרים שהגבתי אליהם.
    קראתי מספר פרקים מספרך וגם פוסטים כאן. אני סבור ששני ההבדלים המהותיים בין גישותינו הם:
    1. היחס לרגולציה, על כל סוגיה (פיקוח, היטלים, מכסים, וכו'). את תאמרי שאני חשדן מידי, ואני אומר שאת נאיבית מידי. את תאמרי שהיא בד"כ עובדת ויש יוצאים מהכלל, ואני אומר שהם רבים מידי.
    2. היחס לריכוזיות. את טוענת שהיא גזרת גורל ואני טוען שלא – או שלפחות ניתן לרסנה. אוסיף ואטען שחלק גדול מבעיית הריכוזיות (אני כולל כאן את כל סוגיה, גם את ה"תמנוניות") נובע ממעורבות ממשלתית בעבר ומהפרטה לא נכונה (שכאן אנו מסכימים).
    לטעמי, מעורבות ממשלתית צריכה להוות את הצעד האחרון לאחר שהוכח שהשוק כשל – ולא ברירת המחדל, לאחר שניסינו לתקן או למזער את כשלי השוק ולהגיע כמה שניתן לתחרות משוכללת (מצב שקשה להגיע אליו, אני מסכים), ואז להשלים מצב לא-מושלם זה באמצעות רגולציה מושכלת ומינימלית ככל האפשר.
    רגולציה תמיד תהיה צעד אחד אחרי השוק, והיא תמיד חשופה להשחתה ע"י יחסי מפוקח-מפקח, אך בהיעדר אלטרנטיבה צריך להיעזר בה.
    לגבי הרשות להגבלים עסקיים – עליה לעבור רפורמה מקיפה. לא עוד רשות פיקוח ו"תיחזוק" מונופולים בעלת מנדט מוגבל אשר נכשלת פעם אחר פעם במניעת מיזוגים בעיתיים, אלא רשות פרואקטיבית שבה הגברת התחרות היא יעד מרכזי, "רשות פירוק ריכוזיות" בעלת יכולת פעולה אפקטיבית ועצמאות מוגברת.

  13. עומר,

    אני חושבת שדיון כמו כאן אפשר לנהל בשיחה פנים אל פנים. אשמח לפגוש אותך.

    כן, ההבדל המהותי בינינו הוא ההתיחסות למנגנון השוק וליעילותו. אתה מאמין בו בלב שלם, ולי יש הסתיגויות. אני בהחלט לא כופרת בשימוש במנגנון השוק, עצם הישרדותו אלפי שנים מפגינה את התועלת שבו. אבל אני חושבת שברוב המקרים השוק אינו מתפקד באופן מושלם (דהינו, בתחרות משוכללת), ובמיוחד כך במשק קטן שבו ברוב התחומים תמצא רק מתחרים מעטים.

    ובתשובה לשני טיעוניך:

    1. את טענת הנאיביות אני יכולה לזרוק בחזרה אליך ואל אמונתך במנגנון השוק. עבדתי במשרד שעוסק במיקרו-כלכלה, אני מכירה את המציאות מקרוב, ואני מכירה את אגדות ה"לחצים של התעשיינים, של היבואנים" ושל מי לא. כן, "לחצים" ו"יחסים" הם חלק מהחיים. הפיקוח אינו מושלם כפי שהשוק אינו מושלם. ולכן, בחיים האמיתיים דרוש תמהיל נכון שלהם. כמובן שהוא צריך להיות מופעל במיומנות ובתום-לב.

    2. אני חושבת שכבר הוכח שהשוק כשל. אם תבדוק בכל תחום המוגדר באופן קצת יותר צר בישראל לא תמצא יותר מחמישה מתחרים משמעותיים. (ההגדרה הצרה הכרחית כאן כי אחרת התחרות אינה מתרחשת באותו מגרש).

    על בסיס זה הוקם בזמנו הפיקוח הממשלתי, לאחר שלמדו את מבנה השוק בכל תחום. ההקמה הזו באה לאחר ש"הוכח שהשוק כשל" כפי שאתה מציע כתנאי להתערבות. ועכשיו, שוב, אתה רוצה שאשבע שכל התערבות ממשלתית שבוצעה אי-פעם הייתה מושלמת? ממש לא. התערבות היא מנגנון אנושי, ממש כפי שהשוק הוא מנגנון אנושי. אני מוכרחה לומר שנתקלתי במקרים מעטים של שחיתות, ולמערכת ממשלתית טובה יש אמצעי בקרה.

    מאידך, הרעיון הזה של הממונה על ההגבלים העסקיים להנדס את המשק מחדש כל פעם הוא דווקא הדבר הכי נוגד תחרות משוכללת שיכול להיות. איך הם יודעים מהו המבנה הנכון (בהנחה שאף פעם הוא לא מביא לתחרות משוכללת)? גם פוטנציאל השחיתות כאן גדול עשרת מונים מאשר בפיקוח. חוכמתו של הפיקוח הוא חוכמת הצעדים הקטנים שלו. אם לא-מועיל, גם לא מאד מזיק ותמיד אפשר לתקן בקלות. גם הרווח מהחלטה מוטה בפיקוח אינו גדול. הרווח מהחלטה מוטה של הממונה על ההגבלים העסקיים הוא עצום.

  14. דווקא הדגשתי שאינני מאמין לשוק "בלב שלם" – אלא בתור ברירת המחדל העדיפה שאליה יכולים להיות מוספים פתרונות ממשלתיים במקרי כשל שוק, לאחר דיון שקוף ושיקול דעת.

    לגבי הממונה – דווקא הפיקוח שהוא מנגנון ארוך טווח ומתמשך פותח פתח לשחיקה\השחתה בתפקודו לאורך זמן. פעולות הממונה – שלילת מיזוג זה או אחר או אפילו פעולות לפירוק (בעתיד?) קרטל כלשהוא או לפיצול חברה גדולה, הינן חד פעמיות וחדות וחשופות לתשומת לב ציבורית\תקשורתית. הרעיון הוא לא להנדס את המשק מחדש אלא, כפי שצריך לעשות מידי פעם וגם אחרון הקפיטליסטים יודה, למנוע מהשוק מלחבל בעצמו – למשל למנוע מחברה גדולה וחזקה להשתמש בחופש שהתחרות מאפשרת לה ולבלוע את כל מתחרותיה ובכך לחסל את התחרות. התערבות לטובת התחרות.
    לגבי הרווח מהחלטה מוטה – זוהי פונקציה של זמן בין השאר. נכון שאישור מיזוג לא כשר יניב רווח עתק לטייקון, אך גם שימור מחיר מפוקח גבוה מידי לאורך שנים (נוסחת חוארי – כן, "נשר"…מונופול עוד מלפני קום המדינה). יתר על כן, עצם הפיקוח יכול ליצור מראית של "הכל בסדר כמו שהוא ולא צריך לשנות". פיקוח צריך להיות עם יד על הדופק כל הזמן כדי להיות אפקטיבי, וגם אז לא יגיב במהירות וביעילות כמו השוק, כפי שהאוסטרים לימדו אותנו. אבל, כפי שלא הכחשתי – אם בלתי אפשרי ליצור (לא "לייצר" באופן מלאכותי, אלא להסיר חסמים ואם צריך לפרק ענקים) מציאות תחרותית אזי פיקוח הינו האמצעי שנותר ויש להפעילו.
    האמת שנראה לי שלמרות ששנינו שוכנים משני צידי הגדר, שנינו די קרובים אליה ולכן לא כ"כ רחוקים זה מזה. אני גם מסכים איתך שאנשים שצפים על עננים תיאורטיים ושרואים את המציאות מהאטמוספירה המקרו-כלכלית יתקשו בבואם להתוות מדיניות נכונה בשטח.
    בתור איש שוק חופשי דווקא חשוב לי להכיר ולהבין את הסייגים הפרטניים שצריכים להתווסף על גבי התאוריה הכללית מטבעה, ולכן אשמח לקרוא את ספרך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s