דיור בר-השגה. אוהלים וגרסה כל-כלית

באחת מהתכנסויות הקיץ של המחאה, הוזמנתי לדבר במאהל נודד שאורגן על ידי המכללה החברתית-כלכלית בשכונת בלוקי דירות מדכאים בירושלים. ישבנו ברחבת המכולת השכונתית, והשתדלנו לנהל שיחה למרות רעש האוטובוסים שעצרו בתחנה הסמוכה, ולמרות קולות העוברים והשבים.

לפתע, התיישבה לידי אישה מבוגרת עם סל עמוס בכל יד. תגידי, היא פנתה אליי בלי גינונים, מה אני עושה עם הדירה שלי? הדירה שלך? התבלבלתי לרגע. כן, הדירה שלי.

כאן היא פתחה בסיפור תלאות שלא הבנתי את כל פרטיו. היא גרה בדירה שכורה של עמיגור. היא רוצה לקנות את הדירה אבל לא מוכרים לה. הכיור באמבטיה שבור. שכר הדירה עולה. היא תמיד משלמת לפני הזמן. היא מפחדת שהיא לא תעמוד בתשלום. היא מפחדת שיגידו לה לעזוב את הדירה.

לא ידעתי מה לומר. ניסיתי להקשיב, ניסיתי להרגיע. אבל אחרי כל משפט שאמרתי, היא חזרה שוב ושוב למה שהטריד אותה באמת: אבל תגידי, מה יהיה, הם לא יזרקו אותי מהדירה?

בעקבות השיחה הזאת התחלתי לחשוב על משמעות הביטוי "דיור בר-השגה". על פי דיווחי העיתונות, הממשלה מקדמת חוק לדיור בר-השגה. בדהמארקר מה-9 לינואר, הובאו ציטוטים מכנס התאחדות הקבלנים שהתקיים בירושלים יום קודם לכן.

כותרת הכתבה מכריזה: "יזמים: דיור בר-השגה חייב להיות כלכלי". בגוף הכתבה מובאים דבריהם של יזמי נדל"ן: "כדי שהשוק הזה ייהפך לכלכלי, המדינה צריכה להתערב לטובת היזמים ולאפשר שיעורי תשואה גבוהים". נציג אגף התקציבים של האוצר שנכח שם ציין: "האוצר פועל להעניק הקלות בשוק הנדל"ן – בעיקר בתנאי המימון ליזמים".

כלכלי? הקלות ליזמים? זה התנאי ההכרחי לפיתרון בעיית מחוסרי הדיור? זו הדרך הטובה ביותר לפיתרון הבעיה? שאלה טובה, המחשת השאלה "בשביל מה צריכים ממשלה". סיפור האישה מבלוק הדירות מעלה כאן משהו שלא מזכירים בשנים האחרונות. את תחושת הביטחון והאמון שממשלה טובה משרה.

ממשלה טובה היא ממשלה מעורבת בציבור, ממשלה שנמצאת בשטח, ממשלה שחיה את פרטי הפרטים. ממשלה שמנסה להבין מה קורה עם האישה הזאת עם הכיור השבור. באיזה תדירות מעלים את שכר הדירה שלה, איך זה מתיישב עם קצבת הביטוח הלאומי שהיא מקבלת. כן, רק ממשלה בכוחה הכלכלי והארגוני יכולה לאסוף את מלוא המידע הנחוץ, להצליב אותו, ולתאם בין חלקיו. ממשלה ולא חברה עסקית, גם אם היא חברת-בת של הסוכנות היהודית כמו עמיגור.

רק ממשלה יכולה לבדוק כמה אנשים כמו האישה הזו חיים במדינה. איזה דירות הם מבקשים – גודל הדירה, איכות הבנייה, המיקום. האם אפשר להזיז אנשים כאלה ממרכזי הערים לפריפריה? כמה תצטרך הממשלה להקציב, ומה מבוקש – דירות לרכישה או דירות לשכירות? איך משכנעים אנשים קשישים ומפוחדים שזו הדירה שלהם – הדירה עד מאה ועשרים?

סיפור הקשישים הוא רק סיפור אחד מתוך עשרות סיפורים של מחוסרי דיור שצריך ללמוד: זוגות צעירים, בודדים בגילאי הביניים ועוד. ברור לגמרי שקבלנים פרטיים לא ילמדו את הסיפורים האלה. הם יתבעו מהממשלה פרמיה מוגדלת עבור ההימור שהם עושים בבניית מגוון דירות לאוכלוסיה מורכבת. כן, תשואה–תשואה. הם גם יותירו קבוצות אוכלוסיה קשות במיוחד מחוץ לפיתרון שלהם. למרבה הצער, מתברר שגם ממשלות ישראל ויתרו כבר מזמן על משימת הלימוד הזאת ועל הפקת הלקחים ממנה.

וכאן חוזרים למחאה, לשאלה הגדולה של המחאה. המחאה, שכמה ממנהיגיה חזרו בימים אלה לאוהלים. האם המחאה צריכה לומר מהו "דיור בר-השגה"? האם כדאי לה להסתבך עם מונחים ריקים מתוכן? ריקים מתוכן – לא ממהותם, אלא מההיסטוריה שלהם, היסטוריה כלכלית שרוקנה אותם מתוכן.

האם המחאה מאמצעיה העצמיים מסוגלת לצקת תוכן ב"דיור בר-השגה"? כמה זמן ייקח לצוות של כלכלנים מיומנים לעשות את זה? השתלמות של שנתיים במשרד השיכון? במשרד השיכון "הזה",  משרד השיכון של ממשלות עשרים השנה האחרונות?או במשרד השיכון "ההוא", משרד השיכון של ממשלות שנות ה-50, ה-60 וה-70? במילים אחרות, יציקת תוכן ב"דיור בר-השגה" דורשת החלפת ממשלה. היא דורשת כתיבת מצע שידבר על "משרד שיכון אחר". היא דורש מאמץ פוליטי, ולמאמץ הפוליטי הזה המחאה נקראת להתגייס עכשיו.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

9 מחשבות על “דיור בר-השגה. אוהלים וגרסה כל-כלית

  1. יש עוד נקודה חשובה
    "כדי שהשוק הזה ייהפך לכלכלי, המדינה צריכה להתערב לטובת היזמים ולאפשר שיעורי תשואה גבוהים". נציג אגף התקציבים של האוצר שנכח שם ציין: "האוצר פועל להעניק הקלות בשוק הנדל"ן – בעיקר בתנאי המימון ליזמים".
    מי צריך יזמים כאלו? שלא יעשו טובות
    המדינה יכולה ליזום בנית דיור בר השגה, כפי שהיא עשתה לפני ארבעים שנה,לבנות באמצעות בנאים (קבלנים) פרטיים, ולא צריך כלל את היזמים מהסוג הזה הדורשים האלו ומוכנים לפעול רק ב שיעורי תשואה גבוהים.

    אמנון

  2. בעניין הזה התחברו שתים מהרעות החולות של הממשלה הזו.
    1. שלטון הקבלנים;
    2. אמונת השוק החפשי.

    שלטון הקבלנים הוא שביא עלינו את הפרטת הקרקעות.
    שלטון הקבלנים הוא המוליך לחקיקת חוק-האין-תכנון-ויש-בנייה.

    על אמונת השוק החפשי כבר כתבת ספר שלם שבכותרתו ברכת אותנו 🙂

  3. אמנון,

    הבאתי את שתי הציטטות בדיוק כדי לחדד את האבסורד שבדברים האלה. ברור שאני בעד השיטה שפעלה לפני שלושים וארבעים שנה, ולא בעד מקסום תשואה לקבלנים.

  4. לקסי,

    מסכימה, מסכימה לגמרי עם מה שאתה כותב. אני מכירה מקרוב שכונה שבה חסכו כל סנטימטר שאפשר ברוחב המדרכה, חסכו בשטחים ציבוריים. למען מי? למען האנשים שחיים שם?

  5. משרד השיכון של שנות ה 50, 60 ו 70? המשרד שנשלט בידי מפא"י והיה בעצם צינור העברת כספים לחברות ההסתדרותיות סולל-בונה ושיכון עובדים? חברות שהניהול בהן היה מופתי כל כך שהן פשטו את הרגל ברגע שנסתתם הברז הממשלתי והשוק נפתח לתחרות.

    כדי לקבל דירה במקום נחשק במחיר מצחיק כל מה שהיה צריך לעשות זה להכיר את מוישה זוכמיר ממועצת הפועלים ולהחזיק בכרטיס המפלגה הנכון. אם אתה אונזערע – "דירת עובדים" בצפון תל אביב.
    אם איתרע מזלך אולי היו מציעים לך דירה באזור שכוח אל ובסטנדרד בניה שמתאים אולי לבורקינה-פאסו.

    הרי מה יקרה אם הממשלה תהיה הקבלן הראשי? פתאום אותו מוישה זוכמיר (שתמיד ידע מאיפה משתין הדג ועכשיו הוא חבר מרכז ליכוד) יגלה שהוא תמיד רצה לנהל חברת בניה ובגלל שהוא מכיר את זלמן בוסקילה ממשרד השיכון עוד מהבר-מיצווה של ירחמיאל הוא מובטח לקבל איזה מכרז אחד או שניים. גילוח פה (כיורים מייד אין בורקינה פאסו) , עיקום שם (מלט בתקן טורקי) , והרווח מובטח.
    גיסתו של מוישה זוכמיר (שהיא במקרה גם אשתו של ירחמיאל) פתאום תמצא את עצמה עם זכות לקנות דירה בפרוייקט נאות-דודאים במחיר מוזל למרות שהיא כבר גרה ברמת השרון.

    מה שקרה זה שהחתולים של שנות ה50 ששומרים על השמנת לא נעלמו – הם פשוט התחלפו ועכשיו לובשים דולצ'ה וגבאנה ולא חולצות כחולות.
    אכן, זמנים טובים היו במערב.

  6. יאצק היקר,

    עיכבתי את תגובתך אתמול משום שכתבת שם לא-אמיתי ומייל לא-אמיתי. אדם שכותב תגובה כל כך מתלהמת, כדאי שיהיה לו אומץ גם להזדהות.

    אין לי מה לומר על מה שכתבת חוץ מזה שהדברים האלה כבר מיגעים. אני לא ממליצה לחדש את עיוותי תקופת מפא"י אלא את הדברים הטובים שהיו בשיטה.

  7. תמר, יאצק משקף דעה רווחת. להגיד "אני ממליצה לחדש את התכנון הממשלתי בלי העיוותים שהיו חלק ממנו פעם" זה לא מספיק, מכיוון שמקובל לחשוב שהתכנון מביא איתו באופן בלתי נמנע את העיוותים. הלוואי שיבוא מישהו שיסביר איך אפשר זה בלי זה, או, מה שיותר סביר, ישווה את העיוותים הבלתי נמנעים של תכנון ריכוזי לתוצאות הקטסטרופליות של ממשלה נעדרת ושלטון בעלי ההון, וישכנע אותנו שבסך הכל תכנון עדיף.

  8. ארך אפיים,

    כל פעולה אנושית מביאה אתה את העיוותים שלה. הבלוג הזה הוא ניסיון צנוע להסביר מדוע עיוותי התכנון בכל זאת עדיפים על עיוותי השוק החופשי. המאמר שלעיל והנמקותיו מצטרפים למאמץ הזה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s