הם יכולים ללמד את עצמם להתנהג יפה. אבל השאלה, כמה זמן הם יצליחו להתנהג יפה אם לא בא להם. ועוד שאלה, אם "להתנהג יפה" נשמע אותו דבר בגרמנית וביוונית. כי אם לא, אין ליוונים ברירה אלא להכיר במגבלות השפה, ולפרוש מהאירו.

פרישתה של יוון מהאירו תלווה במשבר מיידי קשה, שבסופו אולי תבוא הגאולה. הישארותה באירו תתגלם להידרדרות אטית שאין בתוכה כל תקווה לתיקון בטווח הנראה לעין. 

הדבקות במטבע האירופי האחיד שאינו בשליטתה – ומראש בנוי לשים את האינטרסים של מדינות אירופה הקטנות כמותה בסוף התור – תדביק את יוון למקומה בתחתית סולם התחרות הבינלאומי. ובמלים אחרות, יוון תמשיך לייבא הרבה מעבר לייצואה, תמשיך לטפח גירעון מרשים במאזן הסחר שלה, תמשיך לצבור עוד ועוד חוב חיצוני, תמשיך לצפות חסרת אונים באבטלתה העולה – כ-18% מכוח העבודה בימים אלה. רק הינתקות מהאירו, וחזרה לדרכמה שלה, תחזיר ליוון את היכולת לפחת את מטבעה, ולשקם את מצבה התחרותי המעורער.

הדבקות באירו תוסיף להדביק את יוון לכללי המשחק שכופות חברותיו. אמנת היציבות והצמיחה שבבסיס האירו מאלצת את יוון לשמור על גירעון תקציבי קטן ככל האפשר. חששם של המלווים במדינות האירו מחדלות פירעון של היוונים מחזק את הגוון הכפייתי בפרשנותם לתקציב מכווץ וחוב מזערי. אבל האמת היא, שאיש אינו יכול לקבוע במדויק מה יקרה ליוון אם היא תנסה לעורר את הצמיחה בעזרת הגדלת ההוצאה הממשלתית. תלוי לאן יזרום הכסף, תלוי איך, תלוי כמה, תלוי מתי. יוון חייבת לאפשר לעצמה את ההתנסות, ואף נושיה חייבים לאפשר לה אותה למען ההגינות הבסיסית.     

הדבקות באירו תדביק את יוון לנצח לחוב שלה, ולמכשלותיו. היא תוביל אותה למכירת איים (הצעה הנשמעת כבר כעת), לויתור על ריבונותה, להקרבת הדמוקרטיה שלה, ולאיבוד יציבותה הפוליטית. אין ליוון ברירה, אלא להסתכן ולזנוח את האירו. להסתכן באופן הכי מחושב שהיא יכולה, לגבש אסטרטגיה לאומית אחראית, ולקוות לטוב.

נכון בהחלט, "מגיע" ליוון להיענש. היא פשעה כשחייתה מעבר לאמצעיה. אבל המדינות שמכרו-לה-הלוו-לה-שיקעו-אותה-בחוב-ביודעין, הן שותפות שוות אשם. עכשיו, משהדברים קרו, נותרה למדינות המלוות הבחירה בין שתי אפשרויות: לוותר על חלק מהחוב ולקוות שיוון תשלם את היתרה לאחר שתתאושש, או להמשיך את ההתעמרות ביוונים, לכפות עליהם מחזור חוב נצחי, מחזור שרק גורר חוב ועוד חוב, עד לקריסת המדינה.

אפשרות הויתור נראית הגיונית יותר מבחינה כלכלית. אבל היא דורשת אומץ לב נדיר ממנהיגי מדינות אירופה הגדולות. כל אחד מהם ייאלץ לשאת ולתת על הסדר בין הממשלה לבנקים ולגופים הנושים האחרים במדינתו. כל אחד מהם ישא באחריות אם גוף כזה ייפול. כל אחד מהם ייאלץ להטיל מסים כדי למנוע את הנפילה. כל אחד מהם ייקרא להסביר את צעדיו באמצעי התקשורת. בעולם שבו כלי תקשורת רבים שייכים לבעלי המגזר הפיננסי או חיים מפרסומותיו, נקיטת צעדים כאלה משולה לעלייה בהתנדבות על המוקד.

ובפרט, שכל פוליטיקאי, עד שהוא מתבדה, רשאי לטפח בלבו את התקווה שהרע מכל יגיע אחרי הקדנציה שלו. אז למה לו לקפוץ לאש עכשיו. וזו הנקודה שיוון צריכה להפנים. במבנה הפוליטי הנוכחי, ימנע הקשר הון-שלטון-תקשורת ממנהיגי מדינות אירופה הנושות למחוק בהתנדבות נתח משמעותי מהחזר החוב שלה. אין ליוון ברירה, נותר לה רק החופש להשתגע, החופש לפרוש מהאירו. מנהיגי אירופה יגנו את ההשתגעות אל תוך כל מיקרופון, אך יברכו עליה בסתר לבם.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***