לפני כשבועיים, בעיצומו של חמסין דצמבר לא-שגרתי, עמדתי בתור במכבסה השכונתית. זו שעמדה לפניי, וחיכתה לחשבון שלה, הסתובבה אליי פתאום ואמרה: איזה מזג אוויר מלחיץ. מזג אויר מלחיץ? תסבירי, חשבתי לעצמי. מזכיר לי את השריפה בכרמל, היה המשפט הבא שלה. היא פרצה במזג אויר כזה, לפני שנה בדיוק.
– לנו יש שריפה כל שבוע, המשיכה לפרט. אני גרה בשורה האחרונה של הקיבוץ, וכל שבת "הם" מבעירים אש שמגיעה עד לבתים שלנו. אנחנו יוצאים עם הציוד שלנו, ומכבים.
– אתם לא קוראים למכבי האש? שאלתי.
– השתגעת? הבית שלנו כבר היה שרוף מזמן. עד שהם יניעו את רכב הכיבוי שלהם.
– כן, אצלנו זה אותו הדבר, הצטרפה לשיחה עובדת המכבסה שגרה במושב הסמוך. כל פעם שפורצת שריפה, כל אחד עומד בחצר שלו עם המחבט. אנחנו לא חולמים לחכות למכבי האש.
שמעתי וחשבתי איך ההפרטה עובדת בשביל עצמה. ציבור שמתרגל לחיות בלי שירות ממשלתי, או לחיות עם שירות ממשלתי ירוד, לוקח את המשימה על עצמו. ואז, אפשר לבוא ולומר לו: מה אתם מתלוננים? ממילא אתם לא משתמשים בשירות הזה.
נזכרתי בסיפור התחבורה הציבורית. חברות האוטובוסים, שנלחצות על ידי האוצר שדבק במשימתו לחסוך את הסבסוד שלהן, נאלצות לשחוק את תנאי ההסעה. רוב האנשים כבר לא זוכרים שיכולה להיות תחבורה ציבורית המכבדת את נוסעיה.
פעם, בדיון בין אגד לוועד הפעילים ביישוב אצלנו, הם ענו לטענות שלנו: לא כדאי לנו לעצור אצלכם, החברים שלכם לא רוצים לנסוע באוטובוס. באמת? אמרתי להם, תנסו יום אחד לעמוד ולמכור עגבניות רקובות במחנה-יהודה, תראו אם מישהו ניגש לבסטה שלכם. תנסו למחרת, לשם שינוי, למכור לנו עגבניות באיכות טובה – אוטובוסים שלא מדלגים על התחנה במחלף הראל חצי מהפעמים, אוטובוסים שבאים עם מקומות ישיבה – תספרו אחרי זה את הנוסעים שיחכו לכם בתחנה.
רוח ההפרטה מחלחלת לא רק דרך ביטול שירותים, אלא גם דרך שחיקתם ההדרגתית. כשמרגילים את האנשים לרמת הוראה ירודה, הם לוקחים מורים פרטיים לילדיהם בלי לשאול ובלי לבדוק. מי שנכווה פעם-פעמיים ברפואה הציבורית, פונה אוטומטית לשירות רפואה פרטית בפעם הבאה.
זו סכנתה האמיתית של ההפרטה. עוד כמה שנים של כיווץ שירותי ממשלה, אנשים כבר לא יזכרו בשביל מה בכלל היו צריכים פה ממשלה אי-פעם. כי הצורך, לעתים קרובות, הוא פונקציה של הרגל. ואנשים מתרגלים למודל הממשלה החדש שנבנה. מודל שאינו מושתת על שיתוף זכויות וחובות. מודל שאינו מושתת על שיתוף, על זכויות, על חובות. והשאלה היא, בשביל מה עוד צריכים ממשלה? ואם לא צריכים ממשלה, האם צריכים פה מדינה? זו שאלת השנה. השאלה של ישראל בפתח 2012.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
מאמר משובח
אמנון
אהבתיאהבתי
אמנון,
תודה.
אהבתיאהבתי
תמר, פוסט נהדר. סיפור קטן – כשפתחו את הנתיב המהיר לתל-אביב, הייתה בירושלים עלייה מכרעת במספר הנוסעים שביקשו להגיע עם אוטובוס לתל-אביב, בפרט, בשעות 7:00 – 8:00 שבעבר משמעותן הייתה עמידה בתור ממושך. ככל הנראה חברת האוטובוסים לא תגברה (די הצורך) את הקווים בשעות אלה והשתרך תור ארוך של נוסעים שחיכו אפילו שלושים דקות לאוטובוס. תוך כמה ימים, כמות הנוסעים ירדה פלאים – חלק חזרו (כמוני) לנסוע בשעה 6:00 ואחרים פשוט עברו לחלופות אחרות.
אהבתיאהבתי
מייד אחרי שקראתי את הנ"ל, נחו עיניי על כתבה בהארץ:
http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1601028
דבר דומה קורה במישור המוניציפלי, כשרשויות מקומיות שכבר לא סומכות על המשטרה גובות אגרת שמירה כדי להקים שיטור עירוני.
זה כמובן לא חדש, ומן הסתם נמצא איפשהו באמצע, כי לא מדובר על אזרחים בודדים שנואשו מהשירות הציבורי אלא על מועצות אזוריות.
תמר, תודה על עוד מאמר מרתק.
עמי.
אהבתיאהבתי
יובל ועמי,
תודה, זה באמת נהדר לקבל תגובות כאלה. המציאות בכלכלה, על כל הפיתולים שלה, היא בעיניי הדבר המרתק ביותר. מי שמתבונן במציאות, וער לפרטים, מבין לעומקן את ההכללות ואת "התיאוריות הגדולות".
אהבתיאהבתי
חאמר חשוב על הפרטת השרותים הציבוריים, אבל לצערי הוא מספר רק חצי אמת על ההפרטה ומתעלם מהגיהינום התעסוקתי שההפרטה גררה וגוררת עימה בעולם העבודה.
פירוש הדבר הפרטת מפעלים רווחיים כמו כי"ל,"פז" או בז"ן תוך העברת כל הכח הכלכלי נידי המדינה לידי ה"משפחות",הרס העבודה המאורגנת והפיכת העובדים או למובטלים בעל כורחם,או לעובדי קבלן.
הרס חייהם של מאות אלפים ,ביזת נכסי הציבור הנקראת בשם המכובס "הפרטה" גרמה שבעצם אין ממשלה ואין מדינת רווחה(כמו שהיתה לפני 30 שנה) כי "אין כסף" .
ההפרטה גרמה לנו להיות עבדים ,והקימה "מדינת רווחה" מזן מיוחד במינו.
במילים אחרות–מדינת רווחה לטייקונים.
אהבתיאהבתי
מיכאל,
נכון, תיארתי כאן רק צד אחד של ההפרטה: את הצד של אספקת שירותים לאזרחים. אני בהחלט מסכימה עם קביעתך שיש לה גם צדדים אחרים, כמו אלה שאתה מתאר. וגם הם מעלים את השאלה על מקומה של הממשלה ושל המדינה בפתח השנה החדשה.
אהבתיאהבתי
אני גר בשכונה של פ"ת. בשנות ה 70 כל שעה וחצי עבר אוטובוס בשכונה
והיה דיוק בזמנים. כיום יש כחמישה אוטובוסים במשך היום. מועד היציאה מהתחנה המרכזית ידוע, פחות או יותר, כל היתר תעלומה.
בכלל, בשנות ה 60 לכל ישוב בישראל נכנס אוטובוס לפחות פעמיים ביום.
כיום לעשרות (מעל מאה ?) ישובים כפריים אין שום דרך להגיע בתחבורה ציבורית. שטרסלר ב"הארץ" נלחם במכון התקנים בשרות היבואנים. התוצאה עשרות סוגי טובין מוכנסים לישראל ללא בדיקה מקצועית. ההבדל
באיכות מסמרים, למשל, או עץ וכ"ו וכ"ו עולה למדינה עשרות מיליוני $ ( משלמים עבור איכות X מקבלים Y ) . שטחי מידע רבים נעלמו, למשל אין יותר מחקר ציבורי ומאגר ידע ציבורי על הבטים מדעיים של חלב ותוצרת חלב, לא במנהל המחקר החקלאי לא באוניברסיטאות. היום בדי מרקר היה סיפור על הכנת מפת רוחות בישראל, אין כיום בישראל אפילו את הידע להכין מפות כאלו. בלבנון יש מפה כזו גם במצרים המכון המטאורולוגי צריך להתחיל ללמוד איך עושים זאת ואני מסופק בתוצאות. לאט לאט ישראל מידרדרת לעולם השלישי במודע, במתכוון בתכנון מראש. מספר איים של ידע, תעשיה בטחונית, אוירית, השקייה הולכים וקטנים והסיפור על הי טק בביולוגיה, ננו טכנולוגי, מכונית חשמלית, ומערכות מחשבים הולך ונשחק ומתאיין.
אהבתיאהבתי
רני,
כן, מעניין לראות איך כולנו כאן רואים את הדברים האלה. לגבי מכון התקנים, למשל, לאחרונה הוא עובר עוד סיבוב של דה-לגיטימציה בשירות אינטרסנטים שונים ובתמיכת אנשים שאין להם מושג מה תפקידו, ומה מעמדו בהשוואה למכונים דומים בעולם. וכך בכל תחום של הוצאה ציבורית.
אהבתיאהבתי
נשים לרגע בצד את כל הטיעונים הענייניים (לרבות השאלה מה לכיבוי אש והפרטה ולדיון בנוגע להעדפה הבלתי הגיונית בתחבורה הציבורית של תושבי מבשרת והאזור).
מה דוגמת התחבורה הציבורית אמורה ללמד? למיטב ידיעתי אגד מעולם לא היתה חברה ממשלתית ולא עברה שום שינוי בעלות. הפיקוח על התחבורה הציבורית עבר שינויים מאוד נקודתיים במהלך השנים – פתיחה לתחרות ישירה במוניות שירות במקומות מוגבלים והוצאה למכרז של קווים באזורים גיאוגרפיים כשבכל אזור כזה הזוכה הוא בעצם מונופול שנתון לפיקוח בנוגע למחיר, לתדירות, לאיכות וכו'. אם משרד התחבורה כושל בפיקוח (וזה כמובן, לא בלתי אפשרי) זה בכלל לא קשור לפיקוח.
עכשיו, לגבי אגד, אנחנו הרי זוכרים את הימים הנוסטלגיים שבהם למי שהיה אבא או אח שהיה "בעל מניה" באגד – כאילו זכה בלוטו. מתחתם היו נהגים שכירים, ולצדם סתם מובטלים. במקרה או שלא זה היה נוח מאוד לאנשים מסוימים ומאוד לא נוח לאחרים. אפשר למשל לבדוק כמה נהגים ערבים עובדים במטרופולין (שאגב, במקרים שאני נזקק לשירותיהם – אני מאוד מרוצה מרמת השירות) לעומת כמה נהגים ערבים עובדים באגד.
אהבתיאהבתי
התכוונתי, כמובן, ש"זה בכלל לא קשור להפרטה".
אהבתיאהבתי
האם צריכים פה מדינה?
על סף השנה החדשה – זו כנראה השאלה שאף אם אינה נשאלת בכל כך הרבה מלים – הרי שהיא עולה במחשבתו של כל אזרח שנולד לפני הקמת המדינה [ואולי גם לאלה שנולדו בשנים הראשונות להקמתה…].
האם טחו עיניהם של הנמצאים בהנהגת המדינה [ובפרט חלק גדול מהפקידות הבכירה שכל החכמה כנראה נעצרה אצלם] מראות מה קורה במדינה? האמנם אין הם מבינים כי ההוצאה המוגזמת למה שנחשב לסעיף הבטחון אינה מוסיפה בטחון – אלא דוקא גורעת ממנו? האם אין הם מבינים כי השקעה בתשתיות מכל סוג [כולל חינוך] חשובה יותר מסעיפים אחרים של הוצאה?
האמנם אין הם רואים כי החלק הבלתי יצרני [כולל המגזר הערבי שאיש משום מה אינו מנסה לפתחו "על אמת"] במדינה הולך וגדל, בה בשעה שהרובד של המעמד הבינוני שבכל מקום בעולם הכלכלה נשענת עליו – הולך ונשחק…?
ובכלל למה לאפשר לגופים המוסדיים להשקיע במניות ואג"ח של חברות האמורות להשביח את הנכסים ובפועל מפסידות – במקום לחייב אותן בצורה זו או אחרת להשקיע במדינה חלק משמעותי מצבירת הכספים בתשתיות אמת???
אנא אנו באים???
אין ספק שיש שרותים/תעשיות שיש להפריטם – אולם בצורה מושכלת – ולא להעניקם ממש בחינם למקורבים לצלחת.
יש לקבוע כי כל שרות/עסק מופרט, היה ולא יעמוד בתנאים שייקבעו מראש [והחשובים בהם שאין לרדת בשום תנאי מרמת השרות שניתנה קודם לכן ואין להעלות עלויות מעבר למה שהיו], יחולט מידי הזכיין ללא פיצוי – ואז אולי יבוא לציון גואל….
אהבתיאהבתי
הרי זו השיטה – מייבשים את השירות הציבורי, מדללים תקציבים ומורידים ברמה, עד שמישהו בא ואומר "השירות הציבור לא מתפקד, חייבים להפריט אותו" – ואז המדינה יכולה להתנער מעוד חובה שלה, כמו שהיא אוהבת.
אהבתיאהבתי