בראשית שנות ה-80, הייתי שותפה לכתיבת הספר "יעדים לפיתוח התעשייה בישראל 1990-1978". הספר עב הכרס, שיצא בדצמבר 1981 במרכז לתכנון תעשייתי במשרד התעשייה והמסחר, תופש 315 עמודים.

 במבט של היום, זוהי עבודה מונומנטלית הבוחנת את קשרי הגומלין בתעשייה ואת ההשפעות ההדדיות במשק. היא דנה בתפוקה התעשייתית, בייצוא וביבוא הנוגעים לענף, בהשקעות, במו"פ, בכוח האדם, ובפריסה הגיאוגרפית של התעשייה. כולם, נושאים חשובים למי שמעוניין להסתכל קדימה ולקבוע סדרי עדיפויות תקציביים ואחרים. תמונת התעשייה המוצגת במשק היא חלק חשוב מתמונת המשק הכללית (התפוקה והתעסוקה בתעשייה היוו אז כרבע מסך התפוקה והתעסוקה במשק). ודרך בדיקת גבולות הפיתוח של התעשייה, וגבולות הפיתוח של ענפי המשק האחרים שנבדקו במשרדי הממשלה המופקדים עליהם, למדנו על גבולות הפיתוח של המשק.

 הכל נשמע יפה עכשיו, אבל אני זוכרת היטב את הטראומה הכרוכה בחישוב סדיני ענק של מספרים – נקודות-נקודות על הדף. העשייה הטראומטית ביותר התרכזה בחישובים לפי מחוזות ונפות. עבדנו בפירוט של ששה מחוזות וארבע-עשרה נפות. לכל נפה חישבנו את הרכב התפוקה והתעסוקה בשבעה ענפי תעשייה, בארבע שנים שונות: 1975, 1978, 1983, 1990. עם הסיכומים למיניהם, נפרש כל לוח כזה של תפוקה ותעסוקה על פני שני דפים גדולים –  12 עמודות כפול 26 שורות.

 כך, למשל, הצגנו את סך התעסוקה בתעשייה בנפת כינרת בשנת 1978 – 2,800 איש. ובעזרת חישובינו המלומדים, קבענו כי בשנת 1990 יועסק בנפה 4,400 איש. אבל זה עוד כלום, בלוח נוסף חישבנו את ההתפלגות הענפית של התעסוקה בתעשייה בנפת כינרת, והעברנו מסר אופטימי לתושבים: שיעור התעסוקה בענפי התעשייה המסורתיים יקטן, ושיעור התעסוקה בענפי המתכת והאלקטרוניקה יגדל מ-24.6%  בשנת 1978 ל-27.3% בשנת 1990. מדובר על קפיצה מרשימה במספרם של עובדי המתכת והאלקטרוניקה, חוד החנית של ההיי-טק – מ-662 איש ל-1,597 איש.

 הגעתי אז מסיום לימודי התואר השני בכלכלה, שכבר נותבו חזק לשוק חופשי ולאי-התערבות של הממשלה. המהפך הפוליטי של 1977 עשה את שלו, והגביר את ספקותיי. תכנון? מה לנו ולשיטה הסובייטית הישנה. אחת מחברותיי לעבודה הייתה כלכלנית שעלתה מבריה"מ בראשית שנות ה-70. היא הייתה בעלת תואר דוקטור לכלכלה, ומילאה תפקיד בכיר במכון התכנון הכלכלי של רוסיה הלבנה. סיפוריה (שסופרו בחיוך רחב) על קביעה מלמעלה של מספר זוגות הנעלים הלבנות במידה 38 שמפעל מסוים צריך לייצר, לא תרמו להתלהבותי מהסדינים המנוקדים במספרים. בדיעבד, אני מבינה שהתכנון המפורט הזה בכל זאת עשה כמה דברים מועילים.

ראשית, הוא שימש כמסד נתונים לכל מי שרצה לדעת מה קורה בתעשייה באזור מסוים. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אמנם מפרסמת את הנתונים האלה בסקרי התעשייה. אך פרסומי משרד התעשייה והמסחר נגישים יותר לעוסקים בתחום, שממילא מגיעים למשרד בענייניהם. דרישותיו של משרד התעשייה והמסחר לקבלת נתונים, והעובדה שעד לשנות ה-80 הוא שלט בתקציב הסקרים הנוגעים לו, אילצו את הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה להנפיק את הנתונים ברצף ובפירוט. שליטה זו של משרדי הממשלה הייעודיים בתקציב הנתונים הסטטיסטיים הנוגעים להם, הופסקה מתישהו בשנות ה-80, כחלק מהמסע להכפפתם המוחלטת לאגף התקציבים באוצר.

שנית, התכנון המפורט דחף אותנו – המתכננים – לנסוע לקצווי הארץ, לדבר עם אנשים וללמוד מה קורה. נוכחותנו שם, כמו נוכחותם של פקידי ממשלה אחרים, הקהתה במקצת את תחושת הנידחות והמוזנחות של תושבי הפריפריה. שתי נסיעות כאלה זכורות לי במיוחד.

האחת, הייתה לירוחם. נפגשנו שם עם נציגי המועצה המקומית וכבר אז הם דיברו על האגם שלהם. האגם, שמאז ועד היום הוא בגדר שלולית בוץ עם פוטנציאל. נציגי המועצה תלו תקוות גם בהקמתה הצפויה של עיר הבה"דים בסביבה, בעקבות התפרסותו החדשה של צה"ל לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים. עיר הבה"דים כנראה תוקם בקרוב.

אני זוכרת היטב, שקלטתי שם לראשונה את צמיחתו של דור חדש באזורי הפיתוח. הצעירים שפגשנו, שנולדו כאן או הגיעו לכאן בילדותם בשנות ה-50, היו כולם משכילים, רהוטים, ומלאי התלהבות לשנות את המציאות במקום. אפשר להתייחס להתרשמות הזו בעייפות עכשיו כשיודעים עד כמה המציאות שונתה, ואפשר גם ללמוד ממנה שתהליכי שינוי הם מתמשכים. אלא אם כן מאיצים אותם בעזרת מעורבות פרטנית של הממשלה. מעורבות שנעלמה מאז המהפך הפוליטי של 1977.

הנסיעה השנייה הייתה למטה כי"ל בתל-אביב. כי"ל עוד לא הופרטה אז, והייתה מחוברת חיבור הדוק למגזר הממשלתי. ישבנו לשיחה ארוכה אצל מנכ"ל החברה. אני, שהייתי טירונית, בעיקר הקשבתי. מנכ"ל כי"ל, אליהו תאומים, עוזרו, ומנהל המרכז לתכנון תעשייתי במשרד התעשייה והמסחר, אברהם שליב, רכנו מעל מפת ענק של הנגב, ועקבו באצבעם אחר המסוע המתוכנן לפוספטים, אחר קו רכבת המשא, אחר כל כבישון, ואחר כל צינור באזור. למרות הציניות של גילי הצעיר, משהו בידע הנלהב שלהם נגע ללבי. היום אני חושבת כמה אהבה, כמה אכפתיות, וכמה מחויבות הושקעו בלימוד הזה. כי"ל, עד להפרטתה, מילאה תפקיד של מובילת הפיתוח בנגב. מעניין לבדוק אם ניתן למצוא תחושת שליחות כזו בהנהלת  כי"ל עכשיו.

האם אני מתגעגעת לסדיני התכנון ההם? בהחלט לא. אבל אני בכל זאת משוכנעת שמשהו מהתכנון של פעם, במתכונת עכשווית, חייב להשתקם אם רוצים לחזור לממשלה מנהיגה. ממשלה, כניגוד לשלטון טייקונים המאולתר מעסקה לעסקה. וכניגוד למה שמכונה "כוחות הגלובליזציה".

 ***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***