"לאבא שלי יש סולם". מתנגן לו שיר הילדים המתוק ברדיו. "מגיע כמעט עד שמיים", איזה יופי, כלומר, יופי, בום-טראח! אנחנו לא-רוצים-לדעת מה קרה לאבא שלו. קולו הסמכותי של משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה קורא למעסיק לשמור על בטיחות עובדיו.
לכאורה, ניתן לסמוך על מחויבותם של המעסיקים לבטיחות עובדיהם. אבל משרד התמ"ת בישראל לא יכול לומר בוודאות אם הוא סומך, כי הפיקוח שלו על תנאי העבודה סובל מתת-תקינה. ארבעים וכמה פקחים לכל מדינת ישראל בשנת 2009, הרבה פחות מתקן הפיקוח המומלץ של ה-OECD. מנהל הסדרת ואכיפת חוקי העבודה של התמ"ת מדווח על בדיקת 3,131 מעסיקים בשנת 2009. על פי השנתון הסטטיסטי לישראל, היה מספר העסקים שמעסיקים עובד אחד ויותר, באותה שנה, 227,621.
השמעת השיר "לאבא שלי" מספר פעמים ביום היא, אם כן, התחליף שמציע משרד התמ"ת לפיקוח על העבודה. את השיטה הזו לא הוא המציא. היא משמשת את כל משרדי הממשלה בשנים האחרונות: פרסומת לסגירת ברזים, במקום פיתוח מקורות המים; פרסומת לנהיגה זהירה, במקום הצבת שוטרים שישללו מיד רישיון לכל מי שעושה פניית פרסה במעברי רכב ההצלה של כביש 6. ממשלה בתקן משרד פרסום. ממשלה שלא בטוחה שהיא רוצה להיות ממשלה.
החתירה לממשלה קטנה כמה שיותר מאפיינת את כל ממשלות ישראל מאז שנות ה-80, חוץ מממשלת יצחק רבין. שיעור ההוצאה הממשלתית מהתוצר שהיה 70% ב-1980 ירד עד ל-43% ב-2010. הנתון הזה הוא האמצעי השכיח ביותר להמחשת המושג ממשלה קטנה-ממשלה גדולה. אבל ההבדל בין ממשלה קטנה לממשלה גדולה נמצא בממדים רבים אחרים: מספר עובדי השרות הציבורי, עצמת הרגולציה, מרכזיותה של קביעת יעדים ממשלתית בסדר היום הלאומי.
מה קורה לממשלה שמייחלת להיות ממשלה קטנה, ממשלה רזה, ממשלה שנמנעת ביודעין מלהיות ממשלה?
היא מאבדת את הסמכות שלה. מאמינים למשרד פרסום? לא מאמינים גם לה. לא מאמינים, לא סומכים. איש-איש והקומבינה שלו. הקומבינה של מורה פרטי לילד, הקומבינה של שר"פ בטיפול רפואי, הקומבינה בכל דבר.
היא מאבדת את האחריות שלה. פקידים משוללי סמכות, לא רוצים להיות אחראים, ובצדק. רופא העור בקופת החולים שולח את מטופליו למכון קוסמטי חיצוני – המשמש קבלן משנה לקופה – להסרת כתם קטן על העור. הוא רופא מעולה, והוא יכול לעשות את זה, אבל למה לו? קופתו מדולדלת משאבי הממשלה רמזה לו שאינה רוצה לכסות תביעות פיצויים על תקלות בטיפול.
היא מאבדת את הדוגמא האישית שלה. אם אין אחריות, אין משמעות לדוגמא אישית. וכך, משרדי הממשלה מעסיקים היום עובדי קבלן לעתים בניגוד לחוק, ובעיקר, בניגוד לכל נורמה סבירה. ואם הממשלה מעלימה עין מהפרת חוק שכר מינימום ועוד חוקים, מדוע שהמעסיקים הפרטיים יקפידו עליהם.
היא מאבדת את החזון שלה. פקידי המשרדים הייעודיים נמנעים מלקשקש על חזון. דיבורים מיותרים רק עלולים להעלות אותם למסלול התנגשות עם פקידי האוצר השולטים ברוב התקציבים ובמרבית התחיקה.
היא מאבדת את המנהיגות שלה – "באין חזון ייפרע עם" (משלי,כ"ט 18). זו הבעיה הגדולה, זה האתגר החבוי, שלא מספיק מדברים עליו בחוגי המחאה החברתית. לא תיקון תקציב או תיקון רגולציה פה ושם, אם כי גם הם חשובים. אלא המענה לשאלה: איך מחזירים לממשלה את המנהיגות שלה. איך הופכים את המחאה לכוח פוליטי שיעניק לישראל את הממשלה הראויה לה.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
מה שמעניין הוא שככל שהוצאות הממשלה קטנות יחסית, הממשלה עצמה דווקא הולכת וגדלה.
האם מדובר בתקדים עולמי?
אהבתיאהבתי
דני,
כל דבר אצלנו הוא תקדים עולמי. עכשיו אני שמה לב שמשהו בניסוחים שלי עלול קצת לבלבל: אני כותבת ממשלה ומתכוונת למגזר הממשלתי.
אהבתיאהבתי
כוונתך הייתה ברורה.
אהבתיאהבתי
מעדן של פוסט, כרגיל.
עוד זווית לכתוב, ביטוח לאומי האמור מעצם קיומו לעזור לזקנים מחליט שאדם בן 89 מתפקד מצויין ואינו זקוק לשעות סיעוד. למה? כי המטרה השתנתה בעשרים השנים האחרונות. עכשיו חשוב לחסוך כסף לביטוח לאומי. זאת מטרת קיומו, ולשם "מתיישרים" צבא הפקידים/רופאים/אחיות/עוב' סוציאלים. אם תחסוך-תקבל בונוס ושבחים. כנ"ל, אגב בבתי חולים וקופות החולים. המטרה השתנתה משירות מיטבי לחסכון מקסימלי. בהתאם למטרה- כך הדרכים.
אהבתיאהבתי
אני מסכים לטענה העיקרית, אבל אין פסול עקרוני במסע פרסום ממשלתי – בעיקר כאשר הוא פונה לציבור הרחב, ובעיקר כאשר הממשלה אינה מסתפקת בפרסום אלא נוקטת צעדים נוספים לשיפור המצב.
למשל – מסע פרסום לחסכון במים, שהבאת בין הדוגמאות שלך, אינו דבר רע בכלל. נקטו בו בעבר במצבי משבר במשק המים, והוא הביא תוצאות.
אהבתיאהבתי
יובל, דליה, דודי,
תודה.
דליה,
החסכנות בביטוח הלאומי היא חלק מ"הממשלה הקטנה" מבחינה תקציבית.
דודי,
לא פוסלת מסעי פרסום, אבל אני מצפה גם למהות מעבר לזה.
אהבתיאהבתי
סיפור שקראתי / שמעתי…
מתישהו, זמן רב לפני קום המדינה (בזמן מלחמת העולם השנייה?) היו בן-גוריון וז'בוטינסקי באותו זמן בלונדון.
הם ניסו לחדש את הקשר ולאחד מחדש את השורות.
סיכמו ביניהם שיבואו עם הצעה של עשייה משותפת שבה יונח המצע לאיחוד השורות.
בן-גוריון בא עם הצעה להקים מאה ישובים בנגב.
ז'בוטינסקי בא עם הצעה להכריז על הקמת מדינה יהודית.
בן-גוריון הבין שאין על מה לדבר.
זו דרכם של מהיגי ישראל בעת הזו, המעשה טפל לדיבור.
אהבתיאהבתי
תמר, כל הכבוד על הדברים.
לא מזמן בדקתי את העניין – לצד הפרסומים שהזכרת מעלה, יש לציין גם את הקמפיין העצום של המשרד להגנת הסביבה ("מתחילים לחשוב ירוק") שעלותו הייתה יכולה לממן כמה וכמה פרוייקטים סביבתיים שנזנחים חדשות לבקרים כי 'אף אחד לא מוכן להביא כסף'. הקמפיין חשוב לכשעצמו, אבל ודאי וודאי לא כתחליף לפעילות ומימון ממשלתיים-ציבוריים בנושא. וגם, קמפיין רעידות האדמה (במקום לסבסד ולעזור במקורות מימון לתכנית לחיזוק מבנים תמ"א38), קמפיין מחלת הכלבת (במקום לעזור במימון סירוס ועיקור, לעודד אימוץ ושמירה על חיות וכיו"ב), קמפיין מעבר חופשי של משרד התקשורת (במקום לסרס ולעקר את חברות הסלולר מלשתות לנו את הארנק), וכו' וכו'…
בהערכה גסה, אוכל לומר שמאז שעברנו לגמרי למדיניות ניאו-ליברלית, כל הקמפיינים נראים כך ובטח גם ימשיכו להיראות כך – "עד שתפקח את עיניה".
אהבתיאהבתי
לקסי, אסף,
תודה,
הסיפורים הקטנים האלה הם העיקר.
אהבתיאהבתי