הלא-יעילים האלה עם הקביעות

 לא הייתי צריכה לחפש את הרכילות על סיטון. הוא ישב לידי בחדר קטן באותו מסדרון. כל יום ד' ב-9, הוא יצא לקניות במחנה-יהודה. כל יום ד' ב-11, הוא חזר עם הסלים.

לסיטון לא היה תפקיד ממשי במשרד בשנות ה-80. הוא היה בוגר אליאנס, בעל תעודת בגרות, דובר אנגלית וצרפתית. השכלתו הכללית וידיעת השפות שלו נדרשו למשרד כשהתקבל אליו בשנות ה-50. כמה עשרות שנים מאוחר יותר, הוא נדחק לפינה  על ידי בעלי התארים בכלכלה ובמנהל עסקים. סיטון היה אז מבוגר מכדי ללכת למקום אחר. הוא דאג לפרנסת משפחתו ולהשכלת ילדיו, שכולם אקדמאים היום, ומילא את זמנו בסידורים מגוונים.

לא רק סיטון. היו עוד כמוהו במשרד. זו תופעה אופיינית לארגונים גדולים וותיקים. אנשים מזדקנים, מאטים את קצב העבודה, נהיים מעודכנים פחות. לצדם, הארגון שהוא גוף חי, הולך ומשתנה. הוא זונח יעדים ישנים ומאמץ לעצמו אחרים. דור המנהלים החדש שקם מעדיף להעסיק צעירים ממנו. ולא כל מי שאינם מצליחים להסתגל הם די בכירים או די יזמיים באופים כדי למצוא לעצמם מקום אחר.

מה עושים עם אלה שלא זזים? לפי תיאוריית היעילות הרווחת בשנים האחרונות, אין שאלה, הם צריכים ללכת הביתה. לפי התפישה ששררה פה פעם, ישנו אי-שם חוזה בלתי כתוב בין עובדים מסוימים למעסיקים מסוימים. חוזה ששם בפי המעסיק את הדברים האלה בראשית ההתקשרות: אתם תתנו לי את עבודתם שכה נחוצה לי עכשיו, ואת נאמנותכם לאורך שנים – אני אתן לכם שכר נמוך, ונאמנות עד לפרישתכם מרצון.

האם כלל אין מקום לחוזה כזה, כפי שטוענים עכשיו? אם כן, למה הוא מתקיים במוסדות רבים? האם חוזה כזה הוא בהכרח בלתי-יעיל? האם הוגן להפר חוזה כזה, גם אם הוא רק בגדר הבנה בלתי-כתובה, דווקא כשצד אחד איבד מכוחו? אלה השאלות הנכונות, ולא הקלישאות על עובדי השירות הציבורי הבטלנים.

סיטון פוטר בגל הפיטורים של שנות ה-80. קראו לזה "פרישה מוקדמת". פרטי העניין נודעו לי ממרדכי מכוח אדם. קבענו להיפגש ב-10 בבוקר באותו יום. מרדכי הופיע ב-11, נסער כולו. אני מתנצל, הוא אמר, ישבנו עם האנשים האלה שיוצאים לפנסיה מוקדמת. אני לא מבין: כולם בני 55 פלוס, כולם לא עושים שום דבר במשרד, כולם יקבלו פנסיה מהיום הראשון-מענק הסתגלות-תוספת 5 אחוזים, וכולם פרצו בבכי כשהודענו להם.

מהפגישה הזו עם מרדכי כבר לא יצא דבר. ראיתי את עיניו תועות ואת הבעת ההלם שעל פניו, ודחינו למועד אחר.

במפוטרי היום ההוא נתקלתי אחר כך בכל מיני מקומות בעיר. אחד מהם, ניצול שואה בודד, זכרתי במיוחד בגלל הספרייה המקצועית שטיפח והוצעה למחלקה שלי לפני שנזרקה. הוא התגורר בחדר עם שירותים במסדרון, בבניין משרדים נידח שהזדמנתי אליו. פריחה מוזרה אדומה כיסתה את כל פניו, כשעבר לידי במדרגות.

מפוטר אחר היה שיריזלי, שבימי תפארתו מילא תפקיד רב-כוח באחת הלשכות החשובות. הוא היה רווק והתגורר עם אמו הזקנה. יום-יום הופיע לעבודה לבוש בהידור, מגבעת עם נוצה קטנה מתנוססת על ראשו. בוקר אחד, זמן קצר לאחר שהתבשר על פרישתו, הוא לא התייצב לקפה הבוקר עם חבורת הבטלנים. החבר'ה, כרגיל, חתמו הסכמי שלום, הטילו סנקציות על המדינות השכנות, פיטרו את ראש הממשלה. עד שקיבלו את ההודעה ששיריזלי לא יגיע עוד. השמועה אמרה שהוא התאבד.

כבר שנים שאני לא מעזה לכתוב את הדברים האלה. אבל אני יודעת שהשקפותיי המיושנות על יעילות בעבודה, על פיטורים ועל מוסד הקביעות התקבעו אז. לא, אין שום סיכוי שהן יהפכו להגיוניות יותר אי-פעם.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

27 מחשבות על “הלא-יעילים האלה עם הקביעות

  1. תודה רבה!
    ניסחת בבהירות דברים שחיפשתי הרבה זמן כיצד לבטא.
    כמנהל בתחום התוכנה, אני נתקל תכופות בסיטואציות דומות, עם אנשים צעירים הרבה יותר,
    אשר עדיין משקיעים בעבודה אך בתחומים שאט אט נס ליחם (או נודד מזרחה).

  2. לאבא שלי היה עובד – מהנדס כימי במפעל שעבד אצלו 20 שנה, ולמעשה בנה את החברה יחד עם אבא שלי. למרות שהגיע לגיל פרישה המשיך להגיע לעבודה יום יום. המעבדה והחלוק החזיקו אותו בחיים. הוא היה יושב מול רשימות ונוסחאות הכימיה שלו ונרדם מולם, כי כוחו לא עמד לא כבעבר.
    ולמרות זאת, אבי המשיך לשלם לו משכורת כבימים עברו. מתוך נאמנות ואהבה לבן אדם שעמד לצידו גם כשהחברה הייתה בקשיים. אותו מהנדס כימיה, מנהל המעבדה למעשה, נפטר יום אחד על שולחנו בחברה. כך, נרדם אל מותו בעבודה. וכולם הזילו דמעה.
    אני גאה באבי על כך. וזה בשוק הפרטי! באמריקה הקפיטליסטית! אני חושב שגם במגזר הציבורי יש מקום לנאמנות לאנשים שהעבודה מגדירה אותם והם היו נאמנים לעבודה בצעירותם. אנשים זה לא מדפסת או מסך מחשב שאפשר פשוט להחליף כשהזדקנו.
    ומי שחושב ככה, שכן צריך להתייחס לכוח אדם כאל משאב מתכלה (אני לא רוצה לכתוב פה את דעתי על המונח "משאבי אנוש") שיילך בבקשה ל"רפובליקה העממית של סין".

  3. אם אדון סיטון הרשה לעצמו לצאת במהלך העבודה לקניות, אני יכול להניח כי זה לא היה רק בשנות זיקנתו, אלא גם בשנות צעירותו. אני ראיתי לא מעט עובדים שיוצאים לקניות בגיל 30, 40 ו-50. אני חושב שנאמנות המעסיק לעובדים הותיקים היא חיונית, ושחשוב לאפשר להם להמשיך לעבוד ולא לפטרם, אבל זה צריך להיות הדדי, והעובדים צריכים לעשות כל מאמץ למלא את תפקידם. הדפוס הרומנטי בו הצגת הדברים מייפה מאוד את המציאות של עובדים לא מעטים שפשוט לא עושים את עבודתם, לא בגיל צעיר, ולא בגיל מבוגר.

  4. הבעיה היא כנראה יותר לא עם אלה שלא עושים כלום, אלא עם אלה שעושים וגורמים נזקים, ואי-אפשר לפטרם; ולעתים הם גורמים נזקים בגלל שאי-אפשר לפטרם. שמעתי וראיתי בפעולה פקידים מטילי-אימה במוסדות ציבוריים שונים, שמנצלים את הקביעות שלהם להתעמרות בפונים אליהם, ולעתים גם בעובדים חדשים וזוטרים.

    זו לא שאלה פשוטה.

  5. הבעיה היא שאין לנו סבלנות לבעיות מורכבות…

    הדילמה היא לא בין קומוניזם קיצוני לקפיטליזם חזירי.
    ישנו מרחב גדול של אפשרויות שמאפשר איזונים מגוונים בין יעילות לאנושיות.
    בטווח הארוך, יעילות ומקצועיות מאפשרות אנושיות רבה יותר ואנושיות מצדה
    מקדמת מקצועיות ויעילות, אפשר למצוא לכך דוגמאות רבות בפוסטים של תמר
    ובחיים של כל אחד מאיתנו.

  6. oz, יובל, דודי,

    תודה.

    יובל,

    אני חושבת שעובד בשנות ה-30 שלו שבעיקר עושה קניות וסידורים בעבודה, צריך לפטר, לטובתו – אולי הוא עוד יצליח למצוא מקום אחר שבו הוא ימצה את כישוריו. אבל הסיפור שונה עם עובד וותיק שמשום-מה נדחק הצדה. ולא, אני לא מנסה ליפות, או לתת לזה דפוס רומנטי, לצערי בכלכלה שמשתנה במהירות, זהו דפוס מציאותי שצריך להכיר בקיומו.

    דודי, כן, אני מסכימה שהבעיה מורכבת, לכן גם תיארתי את הפרטים.

  7. אוף הסוציאליסטים האלו.
    יש לי הצעה ברוח הסוציאליזם. נגיד א', הלך ולמד 7 שנים, התמחה שבר ת'ראש, ובא לעבוד בשירות ב' כמומחה במשך 3 שנים. אבל מה, למזלו של א' השוק השתנה. לטענתי, ולפי רוח הצעתי, מן הראוי שב' יידאג להכשרות המשך של א'. שכן, בני אדם אפשר "לשדרג וללמד" מה שאי אפשר לעשות למדפסת ישנה.
    במקום העבודה הנוכחי שלי, חברת מחשבים בגרמניה, זה קורה. ה"סוצאילסטים" האלו (פיחסה) שולחים אותי כל חודש, ליום השתלמות, לפעמים אפילו לשלושה. כן, על חשבונם. ועוד ביום שכזה, כול העובדים אוכלים ביחד במסעדה, וזה הכסף הקטן. שכן, ההשתלמות כשלעצמה עולה כסף ומורידה את התפוקה בטווח הקצר (אני לא באמת מתכנת ביום הזה). והכי גרוע, המעסיק משקיע בהשתלמויות שלי, ואני עוד עלול לעזוב יום אחד…

  8. פוסט נהדר,

    במציאות שאני מכיר, חברות בינוניות, ותיקות, כלכלה ישנה עם מרווחי רווח של כלכלה ישנה, אפשר להחזיק אחד שכזה על כל 20 – 30 עובדים, לא יותר. ובגלי הכלכלה בתקופות של ירידת רווח, ההתלבטות אם ללוות אנשים טובים עד הפנסיה או להפרד מהם קורעת הרבה פעמים את ליבו של בעל הבית.

    כשיש אחד כזה על כל 5 – 10 אנשים, ובעל הבית לא מקשיח את ליבו, הרבה פעמים הספינה מתחילה לשקוע. שלא לדבר על נורמות התרומה הפוחתת שזולגות לעובדים יותר חרוצים.

    בלב אני מסכים עם מה שאת אומרת, במספרים שאני מכיר מהמגזר הפרטי, מותר לחטוא עם אחד או שניים כאלה שבאמת נתנו את דמם ונשמתם לעסק. לחטוא עם יותר זה מתכון להתאבדות עיסקית.

  9. "אנשים מזדקנים, מאטים את קצב העבודה, נהיים מעודכנים פחות" – אבל יש כאלה שכן משתדלים להתעדכן, לעבור קורסים, לחפש את העבודה שיותר מתאימה לקצב שלהם. ראיתי את זה בחברות שעבדתי בהן, אבל למה זה לא קורה בשירות הציבורי? אולי כי ההבטחה לקביעות שוללת את התמריץ להתקדם, כי גם אם לא תתקדם ידאגו לך. אז כן, מי שהגיע לגיל 55 כאילו הוא יצא עכשיו מהאוניברסיטה הוא בבעיה – אבל אפשר לשאול למה הוא הגיע למצב הזה, כשהיתה לו ברירה אחרת.

  10. גל,

    תודה, ואני לגמרי מסכימה עם מה שאתה אומר. זה באמת עניין של הקשר, ולכן גם הצגתי את כל הפרטים. כאן, זה אנשים שממילא מקבלים פנסיה (תקציבית) במקום שכר. ובכלל, בקונסטלציה רגילה זה בהחלט לא אחד לחמישה. יש תמיד בודדים כאלה.

    אני מסכימה גם עם הקביעה שבמפעל פרטי ככל שהוא קטן יותר, כך הדילמה קשה יותר. וגם כאן יכולה להיכנס הממשלה (במובן של מי שתומך במפעל אם הוא בקשיים זמניים) כי האלטרנטיבה של תשלום דמי אבטלה, הבטחת הכנסה וטיפול במשפחות הנפגעות לא תמיד זולה יותר.

  11. שני צדדים של מורכבות, אחד לכל כיוון.

    יש לי ידידה שעובדת בתפקיד בכיר בגוף ציבורי שאחראי למתן שירותי בריאות הנפש ליוצאי צבא באיזור לוס אנג'לס. יש אוכלוסיה גדולה של אנשים פגועים שזקוקים לעזרה. וזה שובר את הלב לראות עד כמה המערכת לא מצליחה לעזור לאוכלוסיה חלשה, בגלל שאנשים שחוקים ו/או מושחתים תופסים תקנים חיוניים, לא עושים כלום ואי אפשר לפטר אותם. לא מזמן היא קיבלה שטיפה על זה שעובד סוציאלי אחד במחלקה שלה אחראי על שלושה לקוחות ואחר על עשרים – הרי זה כשל ניהולי ברור וניצול בלתי יעיל של משאבים! ולכי תסבירי שזה עם השלושה הוא בטלן חסר תועלת, ולהציב אליו אנשים נוספים זה בעצם להפקיר אותם.

    ומצד שני, עבדתי בחברה שנמכרה, והבעלים החדשים פיטר אחוז גדול מהעובדים, כי הוא היה בטוח שהם מיותרים. הוא טעה, בידי המפוטרים היה ערך מהסוג שקוראים באמריקאית intangible, כזה שקשה לשים אותו על גיליון אקסל. והחברה שקעה והלכה אחר כך. עם כל הקניות והמכירות והמיזוגים, לעתים קרובות עוברות עמדות השליטה להרפתקנים שלא בהכרח יודעים מה הם עושים, אבל הם משחקים בחייהם ובפרנסתם של המון אנשים שתלויים בהם.

  12. יאמר לזכותך שאת כותבת בצורה כל כך הוגנת ולא מוטה, עד שחשבתי שאת בצד שלי ("קפיטליסט חזירי" לצורך העניין).

    המציאות שאת מתארת היא של קו התפר בין מה שהיה פעם לבין מה שיש היום.
    פעם עובד היה מקבל קביעות – מה שהיה החלום הרטוב של כל אם עברייה,
    אנשים היו הולכים לעבודה (ולאו דווקא לעבוד),
    היו מנויים על "דבר" והולכים להפגנת אחד במאי בין אם ירצו ובין אם לא ירצו,
    הממשלה (-ציבור משלמי המיסים) היתה מכסה את ההפסדים,
    היה מחלק תה,
    שום דבר לא היה זז מבלי ש"נדבר עם החברים, ונשב, ונתייעץ",
    הצטלע (ה"פתק" למי שהיה) והפרוטקציה (ויטמין P) היו אמצעי בדוק לקבל שירות סביר שלכאורה כל אזרח היה זכאי לו,
    הטרדות מיניות היו נורמטיביות,
    ובמציאות הזו ברור שהלכו "לסידורים" באמצע העבודה או הסתובבו באפס מעשה עד הפנסיה (כמובן- מי שהייתה לו קביעות בחברה ממשלתית).

    היום דורשים מהעובדים לעבוד,
    ארגונים אמורים להיות יעילים ולספק שירות לציבור,
    היכולת שלנו לקבל שירות סביר כיום גדולה לאין שיעור מזו שלפני 30 שנה ומעלה,
    העתון דבר פשט את הרגל,
    העובדים מכינים לעצמם שתייה חמה במטבחון,
    ונכון- אין קביעות.

    במציאות שמשתנה במהירות ובה יש אנשים מבוגרים שאין להם לאן ללכת- יש למצוא פתרונות אנושיים שיאפשרו להם לחיות בכבוד גם מבחינת כלכלית וגם מבחינת תחושת השייכות והיכולת לתרום.
    לא מסוגלים לעבודה ניהולית בכירה? יתכן ויש אפשרות שיעבדו בעבודה פקידותית זוטרה המסובסדת על ידי המדינה; אבל לא לשבת באפס מעשה, לנהל "פרלמנטים", ולהתייחס לזה כאל "עבודה מכובדת".
    המציאות שאת מתארת משחיתה את המידות, ולדמויות שתיארת הגיע יותר מאשר לשבת באפס מעשה במשרד ולאכול לחם חסד.

  13. גרי,

    אני ממש לא בצד שלך. במיוחד לא בצד שלך מבחינת הניסוחים החד-צדדיים, הנחרצים ויודעי-כל. אני לא מסכימה עם מילה אחת ממה שאתה כותב לעיל, וחבל שזה מה שהבנת מדבריי. יש מספיק עדויות למעלה של קוראים שהבינו אחרת.

  14. גרי, אמנם אסתי כבר נכנסה בך. אבל אני אוסיף ואשאל. אתה כותב ש"היכולת שלנו לקבל שירות סביר כיום גדולה לאין שיעור מזו שלפני 30 שנה ומעלה,"

    אז איך זה שהשירות לאזרח בהרבה מהמקרים הורע? זה לא קשור לזה שביבי נתניהו רוצה ל"עשות דיאטה לאיש השמן"?

    איך זה שבבריטניה שבה מיישמים את הביביזם והתאצ'ריזם ביעילות כה רבה, יש אי שקט חברתי, ובנקים פושטים רגל, ודווקא במדינות כמו גרמניה ושוודיה אין מאהלי מחאה, ואין בנקים שפושטים רגל, ואיכות המים טובה יותר, ושיעור בוגרי האוניברסיטה גדול יותר?

    סתם ככה, אתה לא חושב שהיחס המזוויע ל"עוזרי ההוראה" (שנושאים ברוב הנטל) לא ייפגע באוניברסיטאות בטווח הבינוני ארוך? מי בכלל ירצה לעשות זאת? ראה מה קורה עם הרופאים.
    הכל כאן קשור בהכל. ה"תרופה" של ביבי היא רעל לפירוק המדינה, וזאת כדי שבתהליך הפירוק יוכלו כל מיני חברים של ומקורבים של לחטוף כמה רגעים של הנאה והטבות, עד הסוף המר. וכמו שאמרו כבר, שהאחרון יכבה את האור.

  15. לתמר בן-יוסף: לא נעים לקבל תגובות כאלו ממישהי שאני התייחסתי בכובד ראש למה שהיא כתבה.
    מה שכתבתי בשורה הראשונה של הודעתי הקודמת הייתה מחמאה על הפוסט ההוגן שלך, שגרם לי לרגע לחשוב שאת בצד שלי (הבנתי מצויין שאת לא חושבת כמוני, בדיוק כפי שהקוראים האחרים הבינו, ולכן השתמשתי בלשון עבר).
    חבל שכך את מגיבה, אבל זה הבלוג שלך ועשי כאן כטוב בעינייך.

    ל-Oz: לא כתבתי דבר לטובת ביבי או נגדו וגם לא על תאצ'ר; אלא על המציאות המתוארת בפוסט.
    לא ברור לי כיצד דבריך קשורים לדברי.
    לגבי "הנזיפות" (מי זו אסתי?)- תנוח דעתך: לא נגרעה שערה משערות ראשי.
    מעבר לכך- לא נראה לי שאמשיך להגיב כאן.

  16. לתמר סליחה, החלפתי אותך באסתי. בכל מקרה גרי, אתה לא צריך להעלב. המציאות שתמר בן יוסף מתארת היא נגזרת של הביביזם. מערכת הבריאות הקורסת בישראל היא תוצאה של הרפורמות של כל ממשלות הליכוד/עבודה ב-30 השנה האחרונות.
    את הקריסה הזו שאתה רואה עכשיו במערכת הבריאות נראה עוד 10 שנים במערכת האקדמית, אם לא יהיה שינוי מגמה. וכנראה שלא יהיה שינוי מגמה.
    אני כותב לך מחו"ל. אני יכול להגיד לך שפעם החלום הגדול שלי היה להיות חוקר בישראל. עוד לפני גיל 20 היו לי זכיות אקדמיות בפרסים בישראל ובאירופה. היום בגיל 30 וקצת, אין אף אחד, אף לא אחד, מהאנשים שסיימו ללמוד איתי באוניברסיטה העברית. כולם נמצאים במוסדות מחקר בחו"ל. והתוכניות של ביבי, תוכניות הקסם שלו, לא יחזירו אותי ועוד רבבות אקדמאים שחיים בחו"ל.
    הממשלה פה מפסידה פעמיים. פעם אחת את הכסף הרב שממשלות ישראל שפכו עלי בצורת חינוך יסודי מגיל גן דרך תיכון ועד מלגות ופרסים, ועכשיו את הכסף שאני מכניס למעסיק שלי, במקום שהחברה הישראלית תקצור בצורת מסים מרוויח הממשלה בגרמניה.
    מדובר בסכומי שהושקעו בחינוך של כל אקדמאי, ומדובר במליוני שקלים שאמורים לחזור בצורת מסים כשהאקדמאי עובד במקום שבו הוא למד. אבל כשהוא הולך, הוא הולך ואיתו הולך הכסף.

  17. הקריסה במערכת הבריאות בישראל (ובעולם כולו) נובעת מדרישה הולכת וגוברת לשירותי רפואה, במיוחד עקב הארכת תוחלת החיים ודרישות גבוהות מהמערכת הרפואית בגילאים מבוגרים.
    אם היית פעם בבית חולים או מרפאה, אז ראית שרוב-רובם של החולים הם זקנים. ככה זה, עם הגיל הגוף צריך יותר טיפול.
    כשהאוכלוסייה גודלת ומזדקנת, אז צריך יותר רופאים.
    מכיוון שלא פתחו פה פקולטות לרפואה ב 10 שנים האחרונות, לא מכשירים מספיק רופאים, והעומס נופל על אילו שיש.

    הקריסה במערכת האקדמית נובעת מהאקדמיזציה, שמתחוללת, שוב, בעולם כולו. אם פעם הספיקה תעודת בגרות לעבודה מסוימת – לא מבחינת הכשרה, אלא מחינת קבלה – היום צריך תואר ראשון. אם פעם תואר ראשון היה מספיק בשביל להתקבל לעבודה – היום צריך תואר שני.
    אחוזי בוגרי הקולג' בארה"ב הם יותר מחצי האוכלוסייה, לעומת כ 5 אחוז בשנות החמישים.

    במקביל, תקציבי האוניברסיטאות לא עלו בשיעור דומה, והתחרות על כל משרה עלתה. לכן המשכורת שיכולים לתת והעומס עולה. אני מסכים שכתוצאה מכך האיכות האקדמית נפגעת.

  18. יואב, אז אתה בעצם בצד שלי 🙂
    אם האוכלוסיה גדלה, או צריכה יותר שירותים, אין שום הגיון בהקפאת התקציב או באי הגדלתו או הקטנתו. למעשה, אי הגדלה, שוות ערך להקטנה. כיוון שכל אחד באוכלוסיה מקבל פרוסה קטנה יותר מהעוגה.
    גם לגבי האקדמיה אתה מסכים איתי. אין שום הגיון בלתת לצעירים שהמדינה השקיעה בהם רבות לעבור למדינה אחרת. בטח ובטח לא אחרי שממנת להם 16 או 18 שנות לימוד ומחקר. זה הפסד נטו.
    אגב, אחוז בוגרי הקולג' בארצות הברית הוא מאוד גדול זה נכון. אבל בקרב האמריקאים עצמם הוא נשחק. וזה מעמיד את העתיד של אמריקה בסכנה, ולא רק החוב הגדול שלה.
    אני סבור שמדינות שלא ישכילו להעמיד דור של מהנדסים ואנשים בעלי השכלה אקדמית עתידות להדרדר כלכלית ופוליטית ולהפך למדינות כושלות דוגמת פקיסטן איטליה ופורטוגל.

  19. תמר, קצת חבל לי על התגובה שלך לגרי. כמובן שזה הבלוג שלך, ואם מישהו מעצבן אותך זכותך להתעצבן. אבל בכל זאת אני חושב שהוחמצה כאן הזדמנות. גרי חוזר על דעות נפוצות (ושכבר היו נפוצות כשגדלתי בשנות השבעים). מבחינתו יש הסבר פשוט למה שקורה, ואם לא כל כך פשוט, אז אפשר להסביר לו.

  20. תמר, עוד הערה – את מתעלמת מההשפעה המנוונת של עובד כאמור, גם אם בשנות החמישים והשישים לחייו, על יתר העובדים במוסד הציבורי. אנשים מסתכלים, אנשים מקנאים, ובעיקר, לא מבינים מדוע הם צריכים לעבוד קשה בשעה שאחרים – שנהנים מתנאים דומים – יוצאים לשוק מדי יום. אולי זה לא חל על מנכ"ל המשרד הרלבנטי, אבל ודאי על עובדים מהשורה, שפשוט עושים את תפקידם. במרבית המשרדים הממשלתיים, כל אדם יכול למצוא עבודה שמכבדת אותו ומכבדת את המשרד.

  21. ארך אפיים,

    אני לא משרד ההסברה. אני כותבת פוסט בעניין מסוים ומצפה שהתגובות אליו יהיו קצרות ויתמקדו באותו עניין. הבהרתי את הנקודה הזאת כבר מספר פעמים.

  22. יובל,

    אני לא מתעלמת מההשפעה המנוונת של עובדים כמו אלה שתיארתי, אבל המציאות היא מורכבת וצריך לפעמים לחיות עם תופעות כאלה. כאמור, אני מדברת על עובדים מעטים מבוגרים שבעבר עשו ותרמו, ובארגון וותיק אנשים יודעים מי תרם ומי לא. ולא, לא כל אדם בארגון גדול יכול למצוא עבודה שמכבדת אותו בכל רגע. התנאים משתנים ותמיד ישנם כאלה שנדחקים הצדה, במיוחד אנשים שמילאו בעבר תפקיד פעיל ובעל סמכות מסוימת. ולא רק הם לא רוצים למלא תפקיד זוטר, גם המנהלים בארגון נבוכים וחוששים לשלב אותם בתפקיד כזה.

  23. לפני תשע עשרה שנים, לפני הגיוס, הייתי "סיטון".
    בחברה בה אבי עבד, מפעלי ים המלח, היה סידור של "בני עובדים". הילדים היו באים בחופשת הקיץ (תנאי קבלה: לפני גיוס, אחרי צבא, סטודנטים), "עובדים" חודשיים (כלומר: הולכים לעבודה, אוכלים צהריים, חוזרים מהעבודה, מקבלים משכורת). המשכורת היתה נכבדה לילדה קטנה כמוני (18) ולעתים רחוקות קיבלתי לעשות משהו.
    אבל אפילו שמה שעשיתי היה קרוב מאוד לכלום, אי אפשר היה להתעלם מהיתרונות:
    הראשון הוא כמובן כלכלי גם להורים וגם לילדים
    השני הוא שלמדתי מזה שיעור מאוד חשוב: כמה כיף שיש עבודה. כמה טוב שיש לאן ללכת בבוקר ולאן לקום. מאוד התעצבתי כשנגמרה התקופה (למרות ששוב, בחוזה היה ברור שיש פה עניין לחודשיים).
    חזרתי שוב בקיץ של 95 ובקיץ של 96, ובהם גם עבדתי יותר וגם למדתי המון. המווווווון.
    עניין אחר: מודלים כלכליים בסיסיים מורים שאם יש לך איש אחד שעושה עבודה X, אם תוסיף שני אנשים כל אחד לא יתרום X אלא קצת פחות (כי הם מדברים ביניהם, דורכים אחד לשני על הרגל, וכו'). אחד הדברים שנעשים כדי לפתור את הבעיה הזו, היא לאסור על אנשים, נניח בסידור קופסאות בסופר, לשוחח ביניהם. מה שמותיר את היעילות במקום אבל פוגע בעובדים. עניין אחר, יש רמה ממנה אם אתה מוסיף בן אדם שיעבוד היעילות תישאר על כנה או אפילו תרד. אני מבינה שאין רצון לקבל אנשים שיורידו יעילות, אבל אם היעילות תישאר על כנה, לא עדיף לספק עבודה לעוד בן אדם? אבל "לפטר עובדים" זה תמיד מילת הקסם להתייעלות, אבל מה לעשות ולא כל העובדים הם "סיטון".

  24. בשנות ה60-70-80 עוד שלטה מורשת מדינת הרווחה מיסודה של מפא"י.
    לאותם מבוגרים-"לא יעילים היה לפחות את הבטחון הכלכלי של הפנסייה התקציבית.
    היום,ומזה 30 שנה שולט הימין הליכודי הניאו-ליברלי והביביסטי שכל כולו מוכוון להפרטה ולשוד נכסי הציבור לטובת 20 משפחות טייקונים מקורבות שכלל לא היו קיימות בשנות מפא"י.אחרי 22 שנות עבודה ב"פז" הוותיקה והעשירה פוטרו-עקב הפרטה ברברית נוסח ביבי- כמעט כל העובדים הוותיקים לטובת עובדים זולים.
    התוצאה -כולם נזרקו לכלבים,לא פנסייה תקציבית ולא מוקדמת ואני הפכתי למובטל החל מגיל 53 ועד היום גיל 67 .
    האם זה הגורל ששמאחלים לעצמם כל אלה שאוהבים את ה"קפיטליזם החזירי".
    יום אחד תזדקנו,ואז אני לא אהיה כאן כדי לומר לכם:"אמרתי לכם".
    מיכאל לינדנבאום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s