תה, קביעות בעבודה, רוח הממשלה

זכי היה מגיע למשרד בשתיים בצהריים. הוא הכין לו כוס תה, הדליק את הטרנזיסטור, והתיישב על ספסל העץ במסדרון. עוברים ושבים שאלו אותו מה קורה בחדשות. פקיד עצבני הציץ מדי פעם מהחדר וצעק עליו שלא ירעיש. שעות העבודה של זכי, עובד ניקיון במשרדנו הממשלתי, התחילו ב-4 אחר הצהריים, כשראשוני האנשים הלכו הביתה. אבל זכי, משום מה, הגיע בשתיים, ולאחר שאשתו נפטרה, הוא היה שם על הספסל כבר בעשר בבוקר.

זכי הלך לעולמו זמן לא רב אחרי אשתו. זמן לא רב לאחר מכן, פיטרו את כל חבריו העובדים הקבועים, והביאו עובדי קבלן. הם היו באים למשרד בארבע בדיוק, עוברים מהר בין החדרים (זמן זה כסף, הקבלן ידע), ומשאירים אותם מלוכלכים. התלוננו פעם אחת, ולא יותר. אידיוטים שכמונו, איך לא חשבנו שהקבלן יפטר את העובדת ויביא במקומה אחרת שלא תנקה, כי אי אפשר היה להספיק לנקות  בתנאים שהוא כפה.

זכי עם כוס התה. אני וחבריי לעבודה עם התה. אגדת הפקיד עם התה ערערה את מוסד הקביעות. מתישהו בסוף שנות ה-80, הוכנסו החוזים האישיים. בתחילה, חילקו אותם רק לבכירים ביותר. היום, הם מוצעים גם לעובדים בדרג הבינוני. יוצא לי לפעמים לדבר עם עובדת שאני מכירה מהמשרד. עובדת בדרג הבינוני, עובדת מעולה שאין לה חוזה אישי, והיא אומרת לי: תמר, זה לא מה שהיה פעם. יש חוזים אישיים, אין צחוקים ושטויות, אין חברות, אין אמון.

עובד בחוזה בכירים מקבל שכר גבוה יותר מזה של עובדים בתקן. תנאי הפנסיה שלו טובים בהרבה משלהם. עובד בחוזה בכירים יכול להיות מפוטר כל רגע. ולא, אני לא מבלבלת בין עובדי חברות קבלן לעובדי ממשלה בכירים יותר ופחות בחוזה אישי. אני רק מדגישה את המשותף ביניהם: מהקטן עד הגדול, כולם עלולים למצוא את עצמם בחוץ בהתראה של מספר שעות או מספר חודשים בגלל מילה אחת שלהם או של מישהו אחר.

ההתקשרות בחוזה אישי עם הבכירים באה, לכאורה, לטפח את המצוינות בשירות הממשלתי. אבל, לעתים קרובות היא משיגה את התוצאה ההפוכה. רוב האנשים זוכים לחוזה המשופר כשהם כבר בני ארבעים ויותר. אדם בן ארבעים, אדם שכבר השתפשף במנגנון, חושב פעמיים ושלוש לפני שהוא מסכן את פרנסתו הטובה באמירה מיותרת. על כן, בדיעבד, רבים היום מבינים את צדו השני של החוזה האישי: הוא מטפח פקידים צייתנים והולכים בתלם. הוא מדכא את רוח הממשלה.

את התוצאה ניתן לראות בסוגיות שעל הפרק. כמו, למשל, הדיון הנוגע להסרת המכסים שעוד נותרו על מוצרי חקלאות ומוצרים תעשייתיים. או הדיון הנוגע לפיקוח על מחירי מוצרי החלב. פעם, בדיונים כאלה, התווכחו במשך חודשים. ערכו סקרים מיוחדים, אספו נתונים, פרסמו מחקרים. פקידים זועמים תקפו את האוצר בעיתונות, בימי עיון, בוועדות הכנסת. היום, שקט ודממה. הסכמה כללית. מה, פקידי משרד החקלאות ופקידי התמ"ת חושבים בדיוק כמו פקידי אגף התקציבים? אם כך, משרתם באמת מיותרת כמו שאגף התקציבים טוען על כל משרה שמחוץ לאגפו.

ההפרדה בין חוזי בכירים, לחוזים אישיים אחרים ולמשרות בתקן היא סוג של "הפרד ומשול" במגזר הציבורי. במשא ומתן הקיבוצי של פעם ישבו כולם יחד – דרג זוטר, דרג בינוני ובכירים. נכון, היה ניגוד אינטרסים בתוך הקבוצה: הבכירים דאגו לעצמם יותר. אבל הייתה גם הבנה שהיחד הוא כוח – כוח ששימש את ההסתדרות, יחד עם כוחם של שאר "הוועדים הגדולים", במאבקים עקרוניים הנוגעים לכלל המשק.

מאבקה של ההסתדרות עכשיו, למען עובדי הקבלן, הוא ראשיתו של עידן חדש בקורותיה. ההסתדרות מבינה ש"הוועדים הגדולים" הולכים וכלים. הוועדים הגדולים זקוקים עכשיו להמוני העובדים. אין להסתדרות ברירה, היא חייבת לחזור ולהיות ההסתדרות של כולם.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

20 מחשבות על “תה, קביעות בעבודה, רוח הממשלה

  1. זה ברור שכאשר מעסיקים עובד דרך קבלן, בתנאי שהוא מרוויח את אותו שכר, שבכדי
    שלקבלן תשתלם העסקה חייב להיות מרווח רווח.
    ברור גם שמשמעות הדבר ייקור העבודה.
    אז למה מעדיפים משרדי הממשלה עובדי קבלן ואיך זה יוצא להם זול יותר?
    גם זו עובדה ידועה, במכרז זוכה הקבלן שמציע את המחיר הנמוך ביותר !
    כדי לזכות במכרז עליו להציע מחיר ממש נמוך.
    לאחר שזכה ובכדי להרוויח מהעסקה, עליו לקצץ בכל הוצאה מיותרת.
    מכיון שהוא סוחר בשעות עבודה, עליו להקטין עלויות ככל הניתן והוא עושה את זה, כמובן על חשבון העובד. בתנאים הבסיסיים, בתשלום חגים, ימי חופשה, מחלה וכיו"ב (שלא לדבר על תנאים טובים,
    תגמולי פנסיה\ שי לחגים ותנאי אקסטרא אחרים). איך מקצצים על חשבון ?
    מדמים !! לא משלמים. לא מזכים ! בתלושי השכר של עובדי הקבלן מופיעים לעתים קרובות ניכויים תמוהים כמו תשלומי ועד וקרנות וירטואליות וכיו"ב . רמאות טהורה. לעובדים שמתלוננים מספרים סיפורים על טעויות ולעתים גם עושים תיקונים. תרבות שלמה צמחה סביב העניין. תרבות הכזב !
    אז למה בכל זאת מתעקשים לעשות שימוש בקבלנים. כי הם יצאים יותר זולים וכי הם מוכנים
    לשמש הרעים.
    פתרון אפשרי לבעיית ביטול הקביעות (שלעיתים קרובות משחיתה) הוא קביעת מכרזי קוסט +.
    זו שיטה הנהוגה במקומות ששם לא סומכים על המבצעים שלא יזייפו בביצוע.
    כך מבטיחים תשלום הוגן למבצעים ותחרות על מרווח הרווח .

  2. ואולי כדאי לשקול שוב הצעות שעלו בעבר הרחוק? לפני כ-29 שנים פרסמה תנועת לאו"ר (בראשות ד"ר יעקב חסדאי) את ה"חוברת הכחולה" שהציעה טיפול שורש למערכת הפוליטית ולחברה בישראל. בנושא יחסי העבודה אחת ההצעות היתה לעבור לקביעות ל-7 שנים (מעין "שנת שמיטה") במקום עד הפנסיה עם אופציה להארכה לעוד 2 תקופות של 7 שנים. לי ההצעה נראית רלבנטית עוד יותר לשוק העבודה של היום, כאשר אנשים רוצים להחליף מקצוע, קריירה וכו' במקום להיות "מרותקים" לאותה משרה עד הפנסיה. בגירסה הנוכחית של אותה "חוברת כחולה" (לאו"ר עדיין קיימת ולמען הגילוי הנאות אני חבר בתנועה זו) ההצעות בעניין יחסי העבודה אינן מופיעות – וחבל.

  3. בית המשפט היה יכול לעזור בפתרון הבעיה שנוצרה על ידי הטלת האחריות לתנאי השכר והעבודה של עובדי הקבלן על המעסיק הסופי. בסופו של דבר הוא זה שאצלו עובדים עובדי הקבלן,
    אם הוא משרד ממשלתי ואם הוא מעסיק פרטי. הסרת האחריות היא למעשה שורש כל הרע.
    היא שורש כל הרע של כל המנגנון הביורוקרטי.
    גם פקיד המשרת את הציבור והטוען למילוי הוראות שהוטלו עליו ללא כל הסבר מניח את הדעת,.

  4. תמר, הסיפור יפה אבל לא צריך לשכוח את המציאות, והיא שפעמים רבות העובדים בשירות הציבורי לא עושים את עבודתם, ולא ניתן לגעת בהם בשל הועד וההגנות המוענקות לעובדים קבועים.

  5. יובל,

    אני חושבת שגם במגזר הפרטי עובדים פעמים רבות לא עושים את עבודתם. או שהם עושים את עבודתם שלא לתועלת הציבור. אני חושבת גם שההגנות המוענקות לעובדים קבועים תורמים לאוירה נינוחה בשירות הציבורי, ואוירה נינוחה נחוצה במקום שבו אתה רוצה להגיע לעודד הידברות ודיון פתוח.

    וחוץ מזה, נכון צריך לרופף את מוסד הקביעות במידת-מה, ולהתיר פיטורים במקרים קיצוניים. אבל אני מאד לא מסכימה עם הדה-לגיטימציה שעושים לעובדי השירות הציבורי. רבים מהם הם עובדים מסורים ועובדים קשה.

  6. ובינתיים באמריקה… …מתוך העיירה שבה אני גרה מופעלת חברת ענק שמספקת שירותי ניקיון בקבלנות, בעיקר לגורמים ממשלתיים (כולל צבאיים). הגימיק של החברה פשוט: הם מעסיקים נכים מסוגים שונים, למעט בתפקידים ניהוליים.

    החברה התחילה בקטן אבל הגיעה לאחרונה למחזור שעולה על מאה מיליון דולר לשנה. ומעסיקה רק נכים – ומנהלים. ולא משלמת מס, כי היא מלכ"ר.

  7. תמר, אני מסכים עם יובל (לעניין בעיות חוסר יעילות וחוסר גמישות קשות) ולא מסכים עם המאמר. כמי שמכיר מקרוב מציאות עכשווית במשרדי ממשלה עם שיעור גבוה של עובדים בחוזה אישי. קודם כל התיאור שלך (של חברתך) את המקומות האלה כ"לא נעימים" לחלוטין לא מוכר לי – לא באופן אישי ולא משיחות עם חברים (שרובם ככולם מאוד מרוצים). כמובן, אין לי בסיס להשוואה ויכול להיות שפעם היה הרבה יותר טוב.
    דבר שני, לעניין ההליכה בתלם – שוב, לחלוטין לא מוכר לי, אני מכיר דיונים מאוד נוקבים וויכוחים לא קלים ויותר מזה, מציאות שבה לדרגים זוטרים ניתן פתחון פה מוחלט מול בכירים מהם שזה דבר לחלוטין לא טריוויאלי באף מערכת היררכית.

  8. את עסקת בפקידים יושבי משרד אבל נזכור שבהרבה ארצות לעובדי ייצור יש ועד, חוזה קיבוצי וקביעות ברמה זו או אחרת. בנושאים אלו של ועד, חוזה קיבוצי, ועד ארצי וכ"ו ומשמעותם, הכתובה והלא כתובה, אנחנו נכנסים למערכת של הנחות מוסוות ובעיות של תרבות ומסורת חינוכית. ראה האמונה הפרוטסטנטית If I dont work this world will perish . הנחה נוספת הנה הגאווה בלהיות פועל פרולטר והידע שזה מה שתהיה עד יומך האחרון והגאווה ביכולתך לייצר גם בפס ייצור, גם במכרה פחם, גם ליד הכבשן ביציקת פלדה. הייתי במקומות שהועד בא לפועל ואמר לו שיעבוד בסדר או שידאגו לפיטוריו. המונח "מוסר עבודה" הנו מונח רב חשיבות בכל חברה תעשייתית. פעם היה ניסיון ליצר פועלים גאים בחברה שלפני המדינה היום? מי בדיוק מאמין שעד סוף ימיו יעבוד בקו ייצור?. גם מערכת החינוך, החברה, האוצר, בעלי המפעלים, הכלכלנים בעמדות השפעה דואגים לאווירת הארעיות הזמניות ואמונת הכזב שהנה הנה אתה "יזם" "עצמאי" יושב במשרד ממוזג. בשיחה עם נהג אוטובוס, יהודי שונא הסתדרות וועדים, אמרתי לו: פעם היה קואופרטיב והייתה זו אצולת העובדים גם מבחינת ההכנסה, אח"כ היו שכירים יהודיים וועד, עכשיו זה ערבים ויהודים בחוזה חצי אישי ויבוא יום ועל ההגה ישבו תילנדים וסינים עם שכר פחות מעובדי קבלן. הוא חשב ואח"כ אמר, אתה צודק, אם לא קואופ אז וועד חזק וחכם. לדעתי הפחד מעתיד של עובדי קבלן הוא שמריץ את הועדים תומכי עייני.

  9. למרבה הצער, תמר, הם לא צריכים אותי בשביל זה: החברה היא כבר שם-דבר בעולם.

    את הרעיונות צריכים לקחת עובדים. רעיונות כמו *התאגדות*. ואולי *התמקחות* וגם *סולידריות*…

  10. רני,

    מסכימה עם כל מה שאתה אומר. הצד הערכי והתודעתי הוא העיקר כאן. גם אני תמיד מביאה את קואופרטיב התחבורה הידוע כמשל. ועם ההידרדרות של תנאי העובדים שם, באה גם ההידרדרות ברמת השירות. הרווחנו מזה משהו?

  11. כדאי להרחיב את השיחה בין עדן לתמר. עבדתי הרבה שנים בהתקנת מערכות תוכנה במרכזי הפצה בארה"ב, אז הסתובבתי לא מעט במרכזים האלה (מחסנים מרכזיים גדולים). והתמונה חזרה על עצמה בכל מקום: במקום שאין בו ועד, היחס לעובדים היה כמו אל זבל, ובמקום שהעבודה בו מאורגנת, העובדים מצפצפים והיעילות על הפנים. זה מאד מתסכל שאלה שתי האלטרנטיבות. אולי הגיע הזמן לפתוח את כל המודל. שמעתי שבארצות מסוימות באירופה (סקנדינביה?) נחתם הסכם משולש בין המעסיקים, העובדים והממשלה, לפיו מעסיק יכול לפטר עובד מתי שהוא רוצה, והממשלה מספקת דמי אבטלה גבוהים (90% מהשכר) והכשרה מקצועית אלטרנטיבית למפוטרים. את יודעת משהו על זה ועל מודלים אלטרנטיביים בכלל?

    להתמקד בנושא הקביעות לבדו נראה לי לא מספיק – צריך דיון רחב בהרבה על איך ליצור מוטיבציה אצל עובדים מבלי לוותר על הביטחון שלהם, ואיך לתת גמישות למעסיקים מבלי להפקיר את העובדים. המודל של או ועד או לא ועד הוא עתיק וכושל והגיע הזמן לעדכן אותו.

  12. ארך אפיים,

    אני מסכימה עם קביעתך שהנושא מורכב. אני לא נוטה, כמוך, לומר שבכל מקום שאין בו ועד, העובדים הם זבל, ואני גם לא נוטה לדבוק בהיפך הגמור. במציאות רואים את כל המגוון – יחסי עבודה הם תופעה אנושית. ועל כן, אני חושבת שגמישות מוסיימת בפיטורים היא נחוצה, אבל גם חייבים לקיים מסגרות הגנה על העובדים, כי המעסיק ברוב המקרים חזק בהרבה מהעובד. למרבה הפלא, עוד אדם סמית כתב את זה.

  13. מצד אחד צריך ועד חזק מצד שני חייבים לאפשר גמישות ניהולית.
    תופעת עובדי קבן נוצרה בעיקר בגלל ההגנה העיוורת שההסתדרות בנתה לעובדי המדינה עד כדי שיתוק. התגובה הייתה מוגזמת (אובר שוטינג). חייבים למצוא את האיזון.

  14. לא ברור לי מה ניסית לומר בזה:

    מה הלקח מהסיפור על פועל הנקיון זכי- הוא לא עבד אלא ישב בטל והפריע אבל "התחשבו במצבו", וכעת יש פועלי נקיון שצריכים לנקות?
    אם כן- אז מצויין.

    "תמר, זה לא מה שהיה פעם. יש חוזים אישיים, אין צחוקים ושטויות, אין חברות, אין אמון." (ציטוט שלך מעובדת שאת מכירה)
    מה זה אומר- שעכשיו צריך לעבוד במקום לעשות צחוקים ולדבר שטויות?
    שהקידום וההעסקה אינם מתבססים על חברות אישית אלא על הישגים ויכולות?
    אם כן- אז מצויין.

  15. לגרי,
    אדם עובד כדי לפרנס משפחתו בכבוד.
    טירור בעבודה,חשרת רק דבר אחד ,דיכוי והליכה בתלם כפי שציינה תמר.
    מיכאל

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s