ממשלה היא לבה הפועם. ממשלה היא מוח האומה. ממשלה היא הידיים שעושות.

כן, סיסמאות הן אמצעי יעיל להשריית הזיה. אני מקשיבה לדיון המתנהל בעקבות המחאה החברתית, אני גם שותפה לו. ניסחנו תביעות תקציביות, הצבענו על מקורות מימונן. דיברנו על אמצעי התערבות מנהלית כגון פיקוח מחירים. ובכל זה, הכלנו רק מעט ממה שממשלה יכולה להיות.

ולכן, כשאני קוראת על הגדלת התקציב הממשלתי לדיור – ולא משנה אם זו גרסת הממשלה או גרסת מבקריה – אני שואלת את עצמי איך ומתי זה יקרה. כי מניסיוני בשירות הממשלתי, שדווקא אינו בתחום הדיור,  אני יודעת שבין הכרזה לביצוע משתרע מרחב ענקי.

צריך להחליט לאיזה אוכלוסיה בונים – סטודנטים, זוגות צעירים, קשישים דלי אמצעים, משפחות גדולות חילוניות, משפחות גדולות חרדיות. צריך לתכנן מראש את הבנייה ואת השתלבותה בסביבה. צריך להגדיר את איכות הבנייה ואת עלותה המשוערת.  צריך לקבוע מי בונה – חברה ממשלתית או פרטית. כל אלה הן בחירות רגשיות-ערכיות-כלכליות-פוליטיות. וכדי שהמחליטים בכנסת ובממשלה יקלטו מה הם מרגישים ומה הם חושבים, הם צריכים לקבל לידיהם חומר מסודר. וחומר מסודר בתחום הזה או בכל תחום אחר אינו מצוי היום בידי הממשלה.

תכנון בנייה, כמו תכנון כבישים, כמו תכנון חינוך, אינו מתרכז רק במשרד אחד. במיטבו, הוא פועל יוצא של תיאום בין משרדים רבים. המידע הרלוונטי לכל אחד מהתחומים מקיף את גודל האוכלוסיה, התפלגות הגילים שלה, הכנסתה המשוערת, התנאים הפיזיים באזור, התעסוקה הקיימת בו ועוד.

בעבר, היה המכלול התכנוני נתון למעקב שוטף של משרדי הממשלה. אגפי המטה ליקטו בשקדנות פרט אחר פרט. אגפים אלה נסגרו ברובם או צומצמו מאד אחרי תוכנית ייצוב המשק של 1985. ההערכות שהנפיקו מוזמנות היום לפי הצורך מחברות ייעוץ חיצוניות. הסתמכות זו על מקור חיצוני היא הבעיה. בעיקר, היא לוקה בחסר של יידע רב-דורי בתחום.

יידע תחומי הוא יידע שנרכש במשך עשרות שנות עבודה באותו מקום. זה לא חייב להיות יידע של אדם אחד, זה יכול להיות יידע שמועבר מדור לדור באותו ארגון. חברות ייעוץ יכולות לשרטט את התמונה הרחבה של הכלכלה. אך מי שלא עבר מאות ואלפי שיחות מסדרון, באותו מסדרון, מאות ואלפי ישיבות משעממות ומתסכלות, עם אותם אנשים, לעולם לא יבין "איך זה עובד". וההבנה הזו, אי אפשר בלעדיה בניסוח מדיניות כלכלית-חברתית.

על כן, כשאני רואה את ראשי המחאה דוחקים בממשלה למלא את תביעותיהם בדחיפות, אני אומרת להם בלבי: חכו רגע, אתם בטוחים שאתם יודעים בדיוק מה אתם עומדים לקבל? אתם מכירים את כל המנגנונים שאמורים לפעול להגשמת מטרתכם הנכספת? ומה אם יקדישו כסף למטרה שכביכול עונה על תביעותיכם, אבל באופן הוצאתו יעוותו לגמרי את כוונתכם המקורית?

זה קורה כל יום במשרדים שבהם אין צוות מקצועי חזק מספיק כדי לנהל משא ומתן שווה-כוח עם האוצר, עם בעלי ההון, עם הפוליטיקאים. כדי שזה לא יקרה, או יקרה לעתים רחוקות יותר, צריך להקים לתחייה מערכת שלמה של תכנון, ניתוח, ביצוע, מעקב ובקרה במשרדי הממשלה הייעודיים – המשרדים שמחוץ למשרד האוצר.

תהליך שיקום כזה לא מתרחש ביום ולא ביומיים. גם אם הממשלה הנוכחית לכאורה תקבל את כל דרישות המחאה ותזיז כספים מפה לשם, היא לא תבנה מחדש את הממשלה של פעם – "ממשלה גדולה" על פי הגדרתה, ממשלה המאמינה שתפקידה הוא לדעת כל פרט, ולהתערב. כי ממשלה כזאת, ממשלה מעורבת ופעילה בכלכלה מנוגדת לערכיה של הממשלה הנוכחית.

וממשלה כזאת היא מטרת המחאה אם מנסים לתרגם את הסיסמאות ממילים ריקות לתוכנית פעולה. אחרת, בלי איסוף פרטים, בלי הידברות, בלי ניסוי וטעייה, איך יודעים מהו "צדק חברתי"?

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***