היא מניבה דברים מוזרים באמת. מאמר קטן שפורסם בדהמארקר מה-24 לאוקטובר, מצטט מחקר שנערך במכון הטכנולוגי של שווייץ ופורסם בכתב העת ניו-סיינטיסט. המחקר בוחן את רשת הקשרים הפרושה בין כ-43 אלף תאגידים גלובליים.
בתוך אותה קבוצה, מצא המחקר גרעין של 1,318 חברות שלהן בעלויות שלובות זו בזו. כל אחת מחברות אלה קשורה לשתיים או יותר מהחברות האחרות, ובממוצע, כל אחת מהן קשורה ל-20 חברות אחרות. אף שהחברות האלה אחראיות רק ל-20% מההכנסה התפעולית העולמית, הן מחזיקות באמצעות מניותיהן ברוב החברות הגדולות בעולם – האחראיות ל-60% נוספים מההכנסה הגלובלית. עוד נמצא, כי 147 התאגידים בעלי הקשרים ההדוקים ביותר מתוך הקבוצה שולטים ב-40% מההון של כלל החברות המקושרות.
הבנתם? אשמח אם תסבירו לי את הכתוב. בכל מקרה, מה, בבירה עולמית כלשהי, נייסד עכשיו את הממונה על ההגבלים העסקיים העולמי? הוא יקדיש את כל אונו לפירוק התאגידים? איך בדיוק? על פי איזה שיטה? מה יקרה למאות מיליוני ואולי מיליארדי העובדים בתאגידים האלה?
וחוץ מזה, בשביל מה זה טוב? מה אנחנו למדים מכל התרגילים? אנחנו יודעים שיש ריכוזיות. מה שמעניין אותנו, בסופו של דבר, הוא לא אחוז השליטה בהון או נתח השוק של תאגיד זה או אחר. מה שחשוב לנו הוא דרך פעולתם. בוא נאמר, שהם נורא ריכוזיים ונורא חזקים, אך הם צדיקים ועושים רק את הישר בעיניי ה'.
ואם לא, לעתים כוחו של גוף או של אדם בודד אחד בכלכלה עולה על כוחו של תאגיד. איך מבטאים את זה במונחים מספריים. קחו, למשל, חבר פרלמנט שמקושר ומחובר למספר טייקונים, נער אוצר שלוטש עיניים למשרתו הבאה במגזר העסקי. כוחם להועיל או להזיק לעתים רב יותר מכוחו של תאגיד שלם. ועוד לא דיברנו על אמצעי תקשורת רב-השפעה: מה שהוא כותב או משדר ברגע אחד, יכול להפוך את שוק ההון על פניו, לטלטל שערי חליפין, לגרום למיליוני אנשים למצוא או לאבד את פרנסתם.
ובמילים אחרות, די, הגיע הזמן לנטוש את הגישה המבנית לריכוזיות המטופחת על ידי גורמי ממשל ותקשורת – ולא בכדי – היא כאילו אומרת: מה השתגעתם, שנהפוך את כל המדינה? הטייקונים רעים-רעים, אבל מה אנחנו יכולים לעשות.
הגיע הזמן לחזור לגישה השפויה של ממשלה מושלת-לטובת-אזרחיה. ממשלה שאינה מנסה להפוך את העולם, אלא רק לשפרו. ממשלה שאינה מתיימרת לדעת מה צריך להיות מבנה התחרות בכל ענף, אלא רק שואפת לנטרל את סימפטומיו הרעים של מבנה לא-מושלם, שהוא מן הסתם המבנה השכיח ברוב הענפים, ברוב הכלכלות.
ממשלה כזו מטילה פיקוח על המחירים, בכל מקום שבו היא רואה אפשרות להעלאתם הבלתי-סבירה. ממשלה כזו פורשת רשת פיקוח הדוקה על תנאי העבודה. ממשלה כזו דואגת לפיקוח תברואתי נאות ברשתות השיווק, ולתנאי חניה נוחים בקניונים. היא מקימה יחידות לטיפול בתלונות בכל תחום, דרכן היא לומדת על הבעיות המציקות לאזרחיה. מתוך זה, מתוך הטיפול בדברים הקטנים, היא מרסנת את כוחם של הרעים. מתוך זה, מתוך תשומת הלב לקטנות, היא נדרשת מחדש לשלל האמצעים שמבטיחים חברה הוגנת.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
יובל,
כן, ברצינות. אני לא יכולה לחוות דעה על המקרה המיוחד הזה. אבל בשיטות דומות עוקפים את הפיקוח: שינוי אריזה, שם, מרכיב אחד במוצר. ממשלה יכולה להגיב על דברים כאלה.
אהבתיאהבתי
הפוסט הקצר הזה מדויק להפליא,
אבל האישוש לעובדה הפשוטה שרשת הקשרים והכוח אינה אטומית (כמו שאוהבים להניח בתעמולת מיקרו). אלא רשת עם מוקדי כוח שרק מתחזקים, ויותר מכך שמחקר כזה מתפרסם בדה מרקר הוא מרחק גדול מימי קבלת ההטפה כלשונה.
בכלל זה מענין לראות את פערי התפיסה אם לתפיסתך המודל מוגדר ככזה כי יש מגבלות להבנתנו,ובעיקר למודל, הרי שאותה אסכולה ימנית ניסתה כל השנים האלו לקדש את ההפשטות הטכניות ולהסביר שהן הן המציאות.
אהבתיאהבתי
בעיה מרכזית במחיר תחת פיקוח – לדוגמא המחיר המפוקח של מלט תוצרת מונופול "נשר".
מחירי המלט של “נשר” נתונים לכאורה לפיקוח ונקבעים ע"י נוסחא סודית אשר חוברה ע"י רו"ח יצחק סוארי, הידוע בקרבתו לבעלי ההון בישראל ובעצמו בעל אחזקות בשורה של חברות בישראל, ואשר הוקעה ע"י משרד האוצר וועדת טרכטנברג כשגויה ובלתי אפקטיבית ביצירת פיקוח האמור לדמות תנאי תחרות ולמנוע מהמונופול תשואה מופרזת.
העובדה שבשנים האחרונות מחירי המלט של נשר נמוכים בכ-10% מהמחיר המרבי שנקבע, ובעת שמחירי האנרגיה, המהווים תשומה מרכזית בייצור מלט, עלו בעשרות אחוזים בשנים האחרונות ללא שינוי משמעותי במחיר המלט של "נשר", מראה שהמחיר הקבוע בפיקוח ע"פ נוסחת סוארי היה מופרז ביותר.
תחרות ואמיתית תהיה תמיד הפתרון האופטימלי – פיקוח הוא פתרון חלקי ולרוב מחיר מפוקח הינו גבוה מהמחיר שנוצר עקב תחרות חופשית. בנוסף, פיקוח הינו אמצעי קשיח ואיטי, אשר אינו מסוגל להגיב לשינויים ביעילות ובזריזות יחסית לשוק החופשי. לבסוף, כפי שהנסיון מראה, מנגנוני פיקוח מהווים פלטפורמה עליה עם הזמן נוצרים קשרי מפקח-מפוקח, ובהמשך השחתה של הפיקוח עצמו. לכן, פיקוח חייב להוות פתרון זמני לכל היותר עד להסרת התנאים המונעים הווצרות תחרות אמת.
אהבתיאהבתי
עומר,
שוב המלט? ראה תגובתי במאמר "להתחרות עם בורא התחרות" מ-11.7.2011.
אהבתיאהבתי
תודה על הפוסט. הגעתי אליו באיחור ניכר.
נדמה לי שמרוב אינטליגנטיות (באמת, לא בסגי נהור) הפוסט מתפספס: כי בסוף, יש תפקיד לדיבור על הריכוזיות. התפקיד איננו עיסוק בריכוזיות כשלעצמה, התפקיד איננו דיון מסוים כזה או אחר דווקא.
תפקידו של העיסוק בריכוזיות הוא להמציא בובה, שבה כולנו נעסוק, איך נלחמים בריכוזיות, ומה עושים עם הריכוזיות, ואילו דוגמאות קיימות לאופן שבו מדינות אחרות מתמודדות עם ריכוזיות ו\או מבטלות אותה, והריכוזיות, והריכוזיות.
הנני מחוסר עבודה, אמר הפועל.
אהבתיאהבתי
ערן,
לא כתבתי כאן ולא בשום מקום אחר נגד הדיבור על ריכוזיות. קראתי כאן לנטוש את הגישה המבנית לריכוזיות – הגישה שמתיימרת לפתור בעיות בעזרת פירוק תאגידים ושינויים מבניים אחרים. עובדה היא כי אחרי כל הדיבורים וכל הוועדות על רי-כוזיות לא יצא בינתיים דבר, כי ההמלצות היו כל גורפות שכל מי שנוגע לעניין ישר חסם אותן. והאמת היא שאולי בצדק, פירוק תאגידים וכל שאר הדרמות שהציעו הם משבר שעלול ליצור את אותו מחוסר עבודה שאתה מזכיר.
בכל המאמרים שכתבתי בנושא הצעתי רגולציה בקטנה של הממשלה. רגולציה עקבית ויומיומית במגוון תחומים דואגת לריסון כוחם של התאגידים והחברות הגדולות, וגם עוזרת למניעת הקמה של תאגידים. תקיש "ריכוזיות" בחיפוש באתר ותראה את המאמרים.
אהבתיאהבתי
שלום תמר
תודה. לא התכוונתי לומר משהו ביקורתי, בוודאי לא כלפי הניתוחים שלך (המבריקים!).
אני מעלה השערה לפיה, זה שלא יצא בינתיים שום דבר, אולי זה לא במקרה. זוהי כמעט רק הערה בשולי הדברים, אולי בהמשך לניתוח שלך.
העיסוק בריכוזיות נולד וחי לא כדי לטפל בריכוזיות או במשהו בכלל, אלא כדי להעסיק את דעת הקהל במשהו, בזמן שבו ממשיכים לנהל עסקים כרגיל. האמירה שלי איננה מתייחסת לריכוזיות כאל נושא, ולא בגלל שזה איננו נושא. אני טוען שכאשר הממשלה מדברת על טיפול בריכוזיות, הריכוזיות איננה כלל הנושא – לא באמת. כאשר הממשלה מעוניינת באמת לקדם משהו, היא לפעמים מצליחה. הממשלה מקימה בימים אלה נמלים שאין בהם צורך, רק כדי להיפטר מהעבודה המאורגנת שנותרה.
תפקידו של העיסוק ב"ריכוזיות" דומה לעיסוק ב"שיוויון בנטל", וזה לא כי יש שיוויון בנטל או אין, זה לא כי לא דרוש שיוויון באיזשהו נטל או כן דרוש, העיסוק בנושאים האלה נעשה באופן שאין לו שום קונקרטיות לשום דבר וממילא לא ייצא ממנו כלום, התפקיד של זה הוא להמשיך את האינפנטיליזציה של הדיון הציבורי. ככל שהדיון הציבורי הוא אינפנטילי – הוא למעשה לא קיים, וככל שהוא לא קיים, הציבור איננו מהווה גורם בעל משקל בקבלת ההחלטות, לא רק בין הבחירות אלא גם במהלכן.
לא המצאתי כלום, לצערי. אריך פרום כתב את הדברים לפני למעלה מחמישים שנה: אנשים דנים ושוקלים בתחומים הקריטיים ביותר לעצם קיומם, באופן שאילו כך היו דנים ושוקלים בתחום המקצועי שבו אותו אדם מתמצא, הוא היה מגדיר את הדיון כאינפנטילי. ככה זה כתוב בספר המעניין מאוד "החברה השפויה". דרך אגב, כדאי לקרוא אפילו רק כדי להבחין במה שהשתנה ובמה שלא.
אהבתיאהבתי
ערן,
מסכימה אתך לגמרי. אוסיף את "יוקר המחיה" לרשימה. כל פעם בוראים מפלצת תורנית, כדי למשוך אליה את האש.
אהבתיאהבתי