צעדתי בסמטה המובילה מז'ראר בכר למחנה יהודה. מאחוריי, השתרך איש לא-יותר-צעיר-ממני עם סלים.
-תסלחי לי, הוא צעק לי מהגב, איך אומרים "גומה" באנגלית?
-אני מצטערת, הסתובבתי אליו, זה לא קופץ לי לראש.
-יש לי כלה אמריקאית. הוא המשיך לפרט לגב שלי. אני רוצה לבקש ממנה שתשקה את העצים בגומות.
שבוע קודם לכן, מסרתי לתיקון את מושב הקש הווינאי של השרפרף שעבר טיפול מסור אצל נכדיי. קולע הקש שאהבתי, באחת מסימטאות מחנה-יהודה, פרש מעבודה והשכיר את חנותו לטאפאס בר. נזכרתי בחנות הקש של העיוורים במקור ברוך, מצפון למחנה-יהודה. גרתי שם כשהייתי סטודנטית, לפני יותר מ-40 שנה.
-נכון היה כאן בית מלאכה לשיקום עיוורים? שאלתי את האישה שפתחה לי את הדלת.
-לא בית מלאכה לשיקום, זו הייתה החנות של הוריי. שניהם היו עיוורים. היא ישבה כאן וקלעה סלים, הוא ישב שם וקלע מחצלות. ובשולחן מהצד, ישב הבולגרי שעשה מטאטאים. את רואה את המקל הזה? – היא הרימה מוט עץ שבו תקועים מסמרים במרחק של סנטימטר אחד מהשני – ככה אבא שלי מדד.
-ואיך הם הסתדרו עם כסף? עם החשבונות? שאלתי.
-היה אמון בבני אדם, היא אמרה.
-מאיפה הם באו? לא הצלחתי לכבוש את סקרנותי.
-הם נפגשו בבית חינוך עיוורים בקרית-משה. אבא שלי הגיע לכאן מכורדיסטן בשנות ה-20. הוא היה בן 13, ועלה ברגל לארץ. בדרך הוא נדבק באבעבועות שחורות והתעוור. אמא שלי באה מתימן. היא שטה בספינה רעועה בים סוף לפורט-סעיד, ומשם הגיעה לארץ.
ספינה רעועה, היא אמרה, בנגינה תימנית-ירושלמית נהדרת.
יצאתי מהחנות, חציתי את רחוב יפו המדכא עם פסי הרכבת הקלה. שיירת האוטובוסים הנצחית הייתה תקועה כרגיל באגריפס. איך אפשר לעזוב עיר כזאת, אמרתי לעצמי.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
גֻּמָּה שֵם נ'
pit, hole, dimple
and thanks for the story about the blinds
אהבתיאהבתי
נחום,
תודה, אני אזכור לפעם הבאה.
אהבתיאהבתי
אין ממש תרגום מדויק לגומת השקיה, או לפחות האוסטרלים בכפר שלי לא יודעים איך קוראים לזה (והם גם לא חופרים גומות.) התרגום הכי קרוב זה ditch, אבל גם זה לא בדיוק.
אהבתיאהבתי
מודי,
תודה. אזכור גם את זה.
אהבתיאהבתי
dimple זה בעיקר גומת חן. אני הייתי הולך על ditch.
ולעניין הפוסט, גרתי בירושלים לפני כ12 שנים כשהייתי סטודנט. מקום מעניין מאוד, אבל נשארתי עם תחושה חזקה שהוא מאוד מתאים… לירושלמים. כלומר, זה מקום שמזמין נוסטלגיה מעצם היותו. עוד רגע וירושלים תקרוס אל תוך ההיסטוריה של עצמה ומתוך הגעגועים של היושבים בה. רווח לי שעזבתי אותה.
אהבתיאהבתי
אסף,
אני יכולה להבין גם את תחושת הרווחה כשעזבת.
אהבתיאהבתי
הממ, לא בדיוק ditch. יותר irrigation pit והכי טוב, water right here ולהצביע.
ותודה על הפוסט הזה. בין היתר, משום שהאיש שלי (שלמד בירושלים) משוכנע לגמרי שאין כזה דבר כמו עברית ירושלמית. אנחנו מדי פעם הולכים מכות-של-מתרגמים בנושא הזה. הוספת לי תחמושת לסיבוב הבא.
אבל תודה גם בגלל הגעגועים.
אהבתיאהבתי
שונרא,
האיש שלך לא צודק, ואני בעדך כמובן. מתגעגעת לירושלים?
אהבתיאהבתי
כן, אני מתגעגעת לירושלים. לא חייתי בה מעולם, אבל בנעורי הייתי עולה על אוטובוס ברחובות ונוסעת משם לתל אביב ומשם לירושלים, ובתוך העיר הייתי נוסעת אל שער שכם ובתוך רגע קסמה של העיר העתיקה היה משתלט עלי.
אמא שלי – יהא זכרה לברכה – היתה משוכנעת שירצחו אותי. או לכל הפחות ישדדו אותי. אלה היו שנות השמונים, והמקום היה בטוח לחלוטין (לפני שהמתנחלים הגיעו והציתו את אש התורה שלהם). אני זוכרת שיטוט בעצלתיים בין קירות האבן האלמותיים והרגשת ביטחון שנעלמה לי ב-1982, עקב צפיית-יתר בחדשות בקיץ; ואת החומוס של לינ(ד)א, הבלתי-אפשרי; ואת האנשים שהציעו לייצר מוניטין עבורך, בזהב ובכסף (הם התכוונו תליונים, אבל כל כך אהבתי את הפרשנות האפשרית האחרת).
יום אחד אשוב לביקור.
אהבתיאהבתי
השיטוט הזה בעיר העתיקה קצת התעורר מחדש בשנתיים האחרונות, לאחר עשרים שנה שאנשים כמעט ולא נכנסו לסימטאות. אבל אין להשוות למה שהיה פעם. מחנה-יהודה הוא במידה כלשהי תחליף לזה.
אהבתיאהבתי