כך אמר מנהל המאפיה במרכול "שלי" לבעל חנות המעדנים שליד המרכול. זה היה לפני חנוכה, הוא התכוון לשמן שבסיר טיגון הסופגניות. מיד ידעתי איפה אני לא קונה את הסופגניות לחג. הבחור מהמעדנייה, לעומתו, הצהיר שהוא מחליף את השמן פעם ביום.
ההבדל בין המעדנייה הפרטית לגוף הכפוף להנהלת המרכול התחדד אצלי עוד יותר בעקבות חילופי דברים אחרים שהייתי עדה להם. חיכיתי לחשבון ליד הקופה, ממול עמד מנהל מחלקת הגבינות וקשקש עם הקופאית כשעובד אחר בא אליו בריצה. יניב, הוא אמר לו, משה המנהל מחפש אותך דחוף הוא במחסן, הוא רוצה להגיד לך שסוגרים את מחלקת הגבינות כי היא לא מרוויחה. ככה זימר לו השליח בלי נשימה, ואני העפתי מבט לעבר יניב שנהיה לבן כמו קיר.
בשבועות שלאחר מכן למדתי כי המאפייה במרכול מופעלת על ידי זכיין עצמאי. אין לי מושג מה מעמדה של מחלקת הגבינות, אבל גם אם היא שייכת למרכול רווחיה נמדדים ונשפטים בנפרד. מילות המפתח הן רווח-רווח-רווח עכשיו-עכשיו-עכשיו, לא חשוב אם זו מחלקה בתוך המרכול או זכיין המשלם לו אחוזים עבור שטח הפעילות-אחסון-מכירה שלו. נוחות הצרכנים, העדפות האיכות שלהם, או שיקוליהם לגבי המחיר נדחקים לשוליים. מיקומו האסטרטגי של המרכול בתוך ה-קניון הופך את קהל לקוחותיו לשבוי.
המרכול שלי שייך לרשת מרכולים, ואין לדעת מי נוגש בו יותר: הנהלת הרשת או הנהלת הקניון שבתוכו הוא נמצא. בעלי הרשת, שרכשו אותה באשראי ממונף, הביאו ממקורותיהם העצמיים רק הון מזערי. החזר החוב החודשי תלוי כחרב מעל צווארם, והם עושים ה-כל כדי לסחוט כמה שיותר רווח מהמרכולים שברשותם.
הנהלת הקניון, שהנו קניון יחיד בסביבה, גובה הון עתק על השכירות מבעלי החנויות. מי שלא עומד בתחרות עם עסקים חדשים בעלי פוטנציאל, מוגלה לפינה נידחת בקניון או נזרק ממנו. דרישות הרשת מצד אחד ולחצי הקניון מצד שני, הפכו את המרכול שלי לבעל מראה לא-מלבב, מוכר פירות וירקות יקרים-אך-פגומים-תמיד, ומעסיק של עובדים נרגנים המוחלפים כל יומיים ואין-להם-מושג-משום-דבר.
בחודשים האחרונים אני משתתפת בדיונים רבים על מצב הכלכלה, לא-פעם אני מתקשה להסביר את גישתי האומרת כי העניין אינו ב"הוספת עוד מתחרה". יישובים קטנים בדרך כלל לא זקוקים ליותר מקניון אחד. גם אם אלה שני קניונים, זו עדיין אינה תחרות כהלכתה בין יזמים קטנים ורבים. לכן השאלה היא אם נכון בכלל להקים קניון, ולמסור כל כך הרבה כוח לידי בעליו. ריכוז כמה שירותי מפתח בקניון מקנה לו מראש יתרון שאין לאף אחד אחר. אם הדואר שם, רשת הפארם שם, חנות ציוד הכתיבה שם, יעדיפו רוב התושבים לרכז שם את הקניות.
כוחו של הקניון מופנה גם כלפי הרשות המוניציפלית וכלפי רשות התכנון האזורית, ומשפיע על שיקולי הקמת מרכזי מסחר מפוזרים לתועלת הציבור. סיפור הקניון, אם כן, הוא במידה רבה סיפור הגולם שקם על יוצרו, מה שמעורר את התהייה על עצם התועלת הגלומה לציבור בהקמת קניונים לעומת הקמתם של מרכזי קניות קטנים ומבוזרים.
לא רק התכנון "הגדול" עולה כאן לחשיבה מחדש, אלא גם תרומתה של הרגולציה הפרטנית לאיזון כוחות שיצאו מכלל שליטה. כך, למשל, את תאוות הרווח של בעלי המרכול אפשר לרסן במידה רבה בעזרת פיקוח ממשלתי על תנאי העובדים בו, על איכות הירקות והפירות לעומת מחירם, על טריות השמן המשמש לטיגון הסופגניות שהוא מוכר. גם את הסתמכותם של בעלי הקניון על רווח בלתי נדלה, אפשר לעדן באמצעות ביקורת ממשלתית על חניוניו, על קלות המעבר של רכב מסביבו, על מספר פתחי הכניסה והיציאה לקונים, על ניקיון חדרי השירותים שלו, על עמידתו בתקני רעש ואוורור.
הקפדה על מילוי דרישות אלה ואחרות תצמצם את רווחי גופי הענק, ומן הסתם תגרום להם לחשוב עוד פעם אחת לפני שהם מסכנים את כספי הציבור בהרפתקה הפיננסית הבאה. הרפתקה, שרווחיה נשאבים משתיקת הציבור כלפי שירות לקוי, איכות מוצר ירודה ומחיר מופקע. והפסדיה נשענים על נדיבות הלב שמגלים הבנקים וקרנות הפנסיה בהפניית כספי הציבור המופקדים בידם.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
תמר, את מתעלמת מבעייה המירוץ לתחתית והתחרות בין הרשויות המקומיות. במציאות בה חלק נכבד מהפיקוח מבוצע ברמה המקומית, אין כל תמריץ לראש רשות מקומית לעודד ביקורת נרחבת של הקניון הפועל בשטחו, כשהאפשרות היא שהתושבים פשוט יעברו לערוך קניותיהן בקניון המצוי ברשות המקומית הסמוכה.
אהבתיאהבתי
יובל,
האמת היא שלא חשבתי על הנקודה הספציפית הזו, ואני בטוחה שלא חשבתי על עוד נקודת כאלה. בסך הכל לרשות המקומית יש אינטרס להיות "נחמדה" לקניון מהרגע שהוא נשתל שם.
אהבתיאהבתי
אני, כאמור, מסכים. ציינתי את העובדה הנ"ל על-מנת להסביר מדוע הצעתך לרגולציה פרטנית ישימה רק באופן חלקי (רק לגבי פיקוח ממשלתי ולא מקומי).
אהבתיאהבתי
יובל,
מסכימה לגמרי. גם מסיבות של היכרות אישית בין המפקחים למפוקחים במקום קטן. הרגולציה צריכה להיות ממשלתית.
אהבתיאהבתי
יש פה כמה וכמה דברים שאינם פשוטים כמו שמוצגים כאן
ראשית – ההנחה המרכזית היא שכל אדם רוצה למקסם את רווחיו.
זה לא אומר שהוא יכול להתייחס אל הלקוחות בצורה מחפירה משום שאז לא יבואו אליו בכלל ולכן לא יהיו לא רווחים. ז"א הוא צריך לאזן בין ההשקעה שלו בחנות, לעומת הרווח שהוא יכול לקחת על המוצרים.
המצב מסתבך אם הוא שבוי בתוך קניון של רשות מקומית קטנה, כי אז ההוצאות על החנות גדולות ולא בשליטתו.
הכנסת פיקוח לא תמיד יעילה משום שלפעמים שהו רק צעד ביורוקרטי מסרבל. לדוגמא: אני בטוח (או מקווה) שאמור להיות פיקוח של משרד הבריאות על איכות השמן, אבל לא פטוח שפיקוח כזה מתקיים בתדירות הנכונה.
הדבר "הנכון" היה למנוע מועצות קטנות – איחוד רשויות מקומויות שמשרד הפנים תכנן פעם וכמובן לא יצא אל הפועל. במקרה כזה יכולים להיות יותר קניוניםהמתחרים על יותר תושבים והמיסים שלהם הולכים לקופה אחת שיכולה לפקח עליהם יותר טוב.
אהבתיאהבתי
אני לא חושבת שהבעיה מתקיימת במישור של הגדרת הפיתרון הטכני. למעשה, יש מצב שפתרונות טכניים כבר קיימים בספרי החוקים או מונהגים בתקנות. חוקי העבודה בישראל הם מהנאורים ביותר.
הפיקוח עליהם אינו מאפשר אכיפה כללית ורציפה, מהסוג שמאפשר לאדם לכלכל את מעשיו.
נראה לי שהוויכוח הכלכלי בישראל אינו טכני אלא מהותי. מאמרה של מינה רוזן בהארץ מלפני כמה שבועות מתאר את השורשים העמוקים מהן יונקת השיטה. כדי להכניס את השינוי המתבקש, יהיה צורך לכל הפחות בדיון על השיטה עצמה – אבל חלק מהשיטה הוא מניעת דיון פתוח.
אין לי תובנות לגבי אופן הפיתרון, אבל נראה לי שהפלונטר הוא מטא-פלונטר או מטא-מטא-פלונטר.
אהבתיאהבתי
שונרא,
אני לגמרי מסכימה עם הקביעה שזו שיטה שלמה שצריכה לעלות לדיון. יחד עם זאת, טוב לפרק את השיטה לחלקיה הקטנים, כדי להמחיש את משמעותה. וממילא הפתרונות הרצויים הם פתרונות "קטנים" המיצגים תפישה עקבית אחת. תהליך תכנוני נכון משלב בין הצגת יעד או תפישה כוללת, לבין יישום בצעדים קטנים, הפקת לקחים מכל צעד והגדרת היעד מחדש על סמך לקחים אלה.
אהבתיאהבתי
אני לא כל כך בטוח שלרשות המקומית יש אינטרס להיות נחמדים לקניון מהרגע שהוא הוקם ואוכלס.
אדרבא, דוקא אז הרשות יכולה לכפות [במסגרת החוק כמובן] על הקניון את דרישותיה. וכי מה יוכל הקניון לעשות – להעביר את המבנה למקום אחר? הרי למעשה הוא "שבוי" של הרשות…
מאחר והארנונה אינה נקבעת לפי שווי המוצר אלא לפי השטח של העסק – הרי שלרשות לא צריך להיות משנה הרבה אם מדובר בעסק לממכר תכשיטים או מאפיה…
נראה לי שחלק גדול מהבעיה של העלות הגבוהה של המוצרים נעוץ בשכר הדירה המשולם לבעלי הקניון – שברוב המקרים הינו מינימום מסוים שבא לתת בטוי לעלות של הקמת המבנה ולרווח – המוגזם – הנדרש, בתוספת לאחוז כלשהו מהמחזור הכולל של עסקו של השוכר.
ברור שככל שמחירי הדיור/מבנים מסחריים יאמירו – חלק זה יקבל בטוי גובר והולך, ללא קשר ישיר לעלות של המוצר עצמו. למעשה, חלק זה של עלות שכר הדירה מהווה מרכיב מהעלות הכוללת בכל שלב של ייצור המוצר עצמו – ובסופו של תהליך – בייקור המוצרים לצרכן הסופי.
תחרות היא לא תמיד חזות הכול, בפרט כשהאלטרנטיבה לא נמצאת בהישג יד. ברור שלא פעם הצרכן משלם מחיר מופרז תוך חריקת שניים – כי העלות לרכישת אותו מוצר אצל המתחרה – הנמצא רחוק יותר – כרוכה בהוצאה שולית גבוהה ביותר.
ובהקשר של המחאה החברתית ויוקר המחיה – יש דברים שממשלה יכולה לעשות בלי קשר לתקציב. בתקופת ההקפאה במשק בשנת 1985 – בעקבות החלטה ממשלתית תקיפה ורצינית – תוך מספר חודשים השתנה כל המצב בארץ והאינפלציה ירדה דרסטית.
אין כל סבה הגיונית למה שהממשלה לא תקבע בחוק כי מתח השווק במרכולים לא יעלה על אחוז מסוים מעבר לעלות האמיתית של המוצר. כך שאם למשל חלק ניכר מעלות המוצרים במרכולים למיניהם מהווה תשלום בגין שכר דירה הרי שאין לעלות על אחוז מסוים….
ובא לציון גואל
אהבתיאהבתי
לתמר שלום
נעמי קליין בספרה NO-LOGO התייחסה בספרה לנושא בפרק שלם העוסק בפקרת המרחב הציבורי בעצם הקמת הקניונים. נקודה מעניינת למחשבה.
אהבתיאהבתי
היי זהבית,
אכן נקודה מעניינת בכלל, ועוד כל מה שנוגע למקרה הפרטי בישראל.
אהבתיאהבתי
לא נעים לי להגיד אבל כבר הרבה זמן לא קראתי דברים כה מופרכים….. אנו חיים בחברה ליברלית. תמר- את מוזמנת לא לקנות בקניון. זה מאד פשוט!
אף אחד לא עומד עם אקדח לרקתך ומאיים עליך להגיע ולערוך את קניותך בקניון. את מוזמנת להיכנס למכוניתך, לנסוע שעה בחום לבזבז דלק זמן ועצבים ולהגיע לאזורי התעשייה של העיר הקרובה ולערוך שם את קניותך. אינך קהל שבוי של אף אחד.
אינך עושה זאת כי בחישוב הכללי יותר נוח לך לשלם קצת יותר, לקבל מוצרים פחות טובים אבל להישאר בישוב שלך, להעביר את הזמן בבית הקפה ליד הבית בשיחה נעימה עם חברותיך ומכרותיך ולא מאחורי ההגה. את החשבון הזה עושה גם בעל המרכול ולכן זו איכות המוצרים שהוא מספק ואלו מחירם. הפתרון הוא באי –צריכה ולא בעוד רגולציה. יש קווים אדומים ברורים בחוק של בריאות הציבור ומי שמחליף את השמן פעם בשבוע הוא פושע (לא פחות מזה), צריך גם לאכוף חוקי צרכנות והגבלים עסקיים שמרביתם עונים לצרכים וצריכים אכיפה משמעותית יותר- אבל בכל הנוגע למחיר אסור להתערב.
הפיתרון של – לא צריך מרכול בכלל כי הוא יוצר ריכוזיות כוח אצל הנהלתו מול הצרכנים ומול המועצה המקומית – הוא פתרון אבסורדי. שבעצם אומר לשפוך את התינוק עם המים (ועם כל האמבטיה) , הפתרון הזה הוא קומוניסטי ברציונל שלו ולמעשה משמעות הדבר שעדיף שכולם יהיו עניים ולאף אחד לא יהיה כלום מאשר לתת לאזרחים את זכות הבחירה, וכן יש להם זכות בחירה. גרתי מספר שנים במבשרת ציון (איני יודע אם זה הישוב עליו את מספרת) ובחרתי מה לקנות בקניון הראל שהוא מהקניונים היקרים בארץ ומה לקנות באזור התעשייה של תלפיות בירושלים. בוודאי היום שרשתות חברתיות מפילות רודנים והמידע והשוואת מחירים זמינים לכולנו אנו יודעים כמה עולה ומה ואיפה ובוחרים היכן לצרוך.
כן, אם מחלקת הגבינות אינה רווחית היא צריכה לשנות את המודל העסקי שלה או להיסגר. מה האפשרות האחרת שאת מביאה? חנות מוצרי יסוד ממשלתית כמו שיש במצרים או בויאטנם? את חושבת שהמחירים שם יהיו זולים יותר? טעות חמורה. המבחר יהיה קטן יותר, המחירים גבוהים יותר השחיתות והרמיה גדולים יותר ובסופו של דבר התועלת לאזרחים קטנה יותר.
הקהל – כולל את ואני מצביעים ברגלים ובאים לקניונים כולל לקניון הראל במבשרת ציון, כי הם מתאימים לצרכים שלנו ולא בגלל שאין לנו ברירה. איננו חיים בווקום, יש מגמה תרבותית בת עשרים – שלושים שנה בכל העולם מארה"ב ועד הודו מדרום אפריקה ועד סין, של איחוד מקומות הבילוי והקניה (והקניה עצמה היא בילוי) תחת גג אחד נוח וממוזג עם חניה צמודה – שהוא קניון. לא מתאים לך? רדוד, שטחי? את ממש לא חייבת. אלפים מצטרפים לתנועות מחאת צרכנים, לא מגיעים לקניונים, מחרימים מותגים מסויימים – זו בדיוק הדרך. מנגנון השוק החופשי יתרגם את הפעילות הזו למוצרים ושירותים שכן מתאימים לצרכים של האוכלוסייה הזו ויצור את האיזון המתאים מבחינת הזמן שבו אנו חיים והתרבות שלנו – בין הציבורי לפרטי.
אהבתיאהבתי
אודי,
אני מנסה לדייק בכתיבתי, ומצפה כך גם מהמגיבים עליה.
לא כתבתי שצריך לסגור את הקניונים. הצעתי לתהות על התועלת הגלומה בהם, לעומת התועלת המופקת ממרכזי קניות קטנים ומבוזרים. הצעתי לחשוב על רגולציה פרטנית כמענה לבעיות המתעוררות משליטתם של גופים גדולים בשוק.
אהבתיאהבתי
תמר שלום, אני מצטט:
"…לכן השאלה היא אם נכון בכלל להקים קניון, ולמסור כל כך הרבה כוח לידי בעליו. ריכוז כמה שירותי מפתח בקניון …"
אהבתיאהבתי
צר לי, אך לא לכל האנשים יש זכות בחירה. בישובים מסוימים, סביון, רמת השרון וכדומה העלות/תועלת מחושבת גם ע"י הצרכנים, המעדיפים לשלם יותר ולקבל ברוב המקרים גם סחורה מעולה יותר. אולם איזו זכות בחירה יש לתושבים המתגוררים בישובים בדרום הארץ [שאפילו המרכולים הודו בכך שהמחירים בהם יקרים יותר מאשר במרכז]? אכן גם כאן עושים התושבים חישוב של עלות/תועלת אך זאת בדלית ברירא ולא מתוך בחירה. איזו הצדקה יש למרכולים למיניהם לדרוש רווח מופקע יחסית למרכז –שגם שם הם אינם בדיוק מפסידים – פרט לעובדה שהם יכולים…?
אכן, זכותו של כל עסק לא להפסיד ולסגור מחלקה אם אינה מהווה יחידה רווחית – אך עסק שמחויב לתת שרות לכל אינו יכול לעשות כן – כל עוד העסק עצמו הינו רווחי. מוצרים בפקוח, כגון לחם ומוצרי חלב שונים, אינם רווחיים במיוחד למרכול – אך אין המרכול רשאי להחליט שאינו מספקם, בפרט אם הוא משווק יחיד. בעקרון גם מרכול יחידי הגובה מחירים [כל עוד אינו מפסיד בסך הכול] מהווה מעין מונופול ולכן חובה להתייחס אליו לכשכזה.
וזה איננו בדיוק קומוניזם. גם בארה"ב ברוב המקומות הקטנים לא יעז בעל עסק לדרוש מחירים חריגים רק משום שהוא יכול – היות ותוך זמן קצר יצורו על חנותו תושבים עם שלטי מחאה בידם….
מנגנון השוק החופשי ו"היד הנעלמת" שלו – מזמן כבר אבדו את הרלוונטיות שלהם. ע"ע המשבר בשנת 2008 שנוצר כולו בשל מחשבה ערכאית זו…
אהבתיאהבתי
שעיה,
אני מאד מסכימה עם הנקודה שהעלית: חובתו של המרכול או של הקניון לשרת את תושבי הסביבה. הם מקבלים מיקום מרכזי בהסכם כזה או אחר מהרשויות, ועל כן הם מחויבים להחזיק גם שירותים רווחיים פחות אם הם מבוקשים על ידי התושבים. כמובן שאיש לא דורש מהם להפסיד במכלול.
אהבתיאהבתי
בארה"ב ובאוסטרליה (אותה אני מכיר היטב) מחירי המוצרים הבסיסיים (אך שאינם בפיקוח) יקרים יותר בממוצע של 15% לעומת הערים הגדולות.
העלות הכללית למשפחה מתקזזת מול שכר הדירה הנמוך יותר – כמובן שבמודל הזה הבעייה העיקרית היא זמינותם של מקומות עבודה בפריפרייה.
אהבתיאהבתי