אוי הרגולציה, כמה היא עולה לנו

זו אחר זו, הן יצאו והכריזו על הורדת מחירים. רשת שופרסל הייתה הראשונה, לאחר פתיחת דף פייסבוק של אגודת הסטודנטים שקרא להחרים אותה לשבוע. שופרסל הכריזה על הוזלת 30 מוצרים מובילים ב-20% ויותר, לפחות עד חג הפסח. כמו כן הבטיחה כי תוזיל אלף מוצרים ברשת שופרסל שלי, בשיעור של כ-15% עד להודעה חדשה. מגה, בעקבותיה, הודיעה על הוזלת 32 מוצרי יסוד בשיעור שנע בין 10% ל-30%.

לא נדוש הפעם בשאלה מה אומרת הוזלה כזו על רווחי המרכולים. לא נרחיב גם על ידיעה נוספת שהתפרסמה ביום ד' שעבר: ועדת המחירים הבין-משרדית החליטה לחתוך את מרווח השיווק שגובות חברות הדלק מהציבור ב-25%.

נתמקד, הפעם, בתמונה המקרו-כלכלית – התמונה ה"גדולה" של הכלכלה. מדד המחירים לצרכן צנח בחודש יולי ב-0.3% לעומת קודמו. צניחה שלא נצפתה מראש. סביר ליחס לפחות חלק ממנה להשפעת המחאה שהחלה עוד ביוני עם הקוטג'. לא ניתן לכמת במדויק השפעה זו. אבל הירידה במחירי החלב ומוצריו ובמחירי הבשר ומוצריו מן הסתם קשורה אליה. היא גרעה מהמדד כמעט עשירית האחוז. סביר להאמין שגם ירידת מחירי הדלק, המים, ושירותי התקשורת – שגרעה מהמדד שתי עשיריות האחוז – מוסברת חלקית על ידי מחאת הצרכנים. הירידה הגדולה במחירי ההלבשה, ההנעלה, הירקות והפירות היא בעיקרה עונתית, אם כי יתכן שעוצמתה גם היא משקפת את המחאה. מנגד, מספר סעיפים שהתייקרו, מיתנו את ירידת המדד הכללית.     

כך או כך, סביר להאמין שהמחאה גזמה עשירית האחוז ואולי יותר ממדד יולי. הנחה זו מאפשרת לערוך תרגיל גס, שימחיש את משמעות הירידה במונחי הוצאת הצרכנים. סך ההוצאה על הצריכה הפרטית ב-2011 תסתכם בכ-500 מיליארד שקל. קיצוץ עשירית האחוז ממנה, פירושו, חיסכון שנתי של כחצי מיליארד שקל לתושבי מדינת ישראל. אפשר להסתפק בהנחת חיסכון של עשירית האחוז כתוצאת המחאה, אפשר להניח שזה יותר מעשירית האחוז ביולי, ואולי עוד כמה עשיריות בחודשים הבאים. בכל מקרה, הפחתת מדד  של עשירית אחוז ויותר בשנה, פירושה כיווץ של חצי מיליארד שקל ויותר בהוצאת צרכני המדינה.

נשווה, עכשיו, את החיסכון הלאומי כתוצאה מירידת המדד להוצאה על פיקוח מחירים ממשלתי. נניח, כי במשרד התעשייה והמסחר יועסקו לצורך זה 200 איש, ועלות שכרם החודשי הממוצעת תגיע ל-20 אלף שקל. סך ההוצאה על הפיקוח הזה תסתכם בכ-50 מיליון שקל לשנה. 

פיקוח מחירים? לא יעלה על הדעת. אנחנו כבר עמוק בעידן הדה-רגולציה. דה-רגולציה לטובת היזמה החופשית. דה-רגולציה למען הצמיחה. אבל המציאות אומרת את שלה: היא אלצה את הממשלה למנות ועדת בדיקה למחירי הדלק. כיוון שזו ועדה חד-פעמית ולא-סדירה, היא בודאי עולה לממשלה פי כמה יותר מאשר טיפול פקידותי רגיל, ותפקודה המקצועי הוא בוודאי מיומן פחות מזה של צוות שיושב שם כל הזמן. פיקוח מחירים? מה לעשות, פיקוח ספונטני הוקם לתחייה על ידי הסטודנטים והמוחים האחרים. ושוב, ברור שפיקוח ממוסד בסופו של דבר שמאוזן יותר, זול יותר ויעיל יותר מפיקוח לפי המצב רוח. 

אז, הנה, נימוק אחד בעד החזרה לרגולציה סדירה: עלותה למשק נמוכה לאין שיעור מעלות "החופש" הנוכחי. ומה לגבי הטרטור הביורוקראטי? לא צריכים לפקח על מחירו של כל מוצר ומוצר. מספיק להרחיב את סל הפיקוח הנוכחי פי חמישה, היום הוא מונה 20 מוצרים, כדי שנוכחות הממשלה בשווקים תורגש מחדש. מעורבותה של הממשלה במספר מוצרים מוגבל מטביעה את דריסת הרגל שלה במפעלים וברשתות השיווק. נוכחותה, גם אם היא לא רציפה, מגבירה את ההרתעה שלה. אפשר גם להנהיג פיקוח לא-פרטני, כגון בדיקה תלת-חודשית של מחירי סל מוצרים מורחב בכל רשת שיווק. ושוב, לא תמיד תידרש ענישה. יתכן שבאווירה החדשה שנוצרה, אפשר יהיה להסתפק בפרסום העלאות המחירים החריגות לציבור.

רגולציה ממשלתית על רשתות השיווק תחלחל למבנה הבעלות שלהן. העברת הותיקות שבהן מיד ליד, והקמת הרשתות החדשות, נשענו על אשראי נדיב של הבנקים. אשראי, שתנאיו המטיבים ממומנים באופנים שונים על ידי ציבור החוסכים והלווים. אשראי, שהכורח להחזירו הוא שדוחף את המרכולים לייקור מוצריהם. ועל כן, חסימת האפשרות להפקיע מחירים תסייע לבלום את ההעברה מיד ליד של המרכולים, ואת הקמתם המיותרת של כמה מהם. 

אפשר להרחיב כאן עוד, אבל המסר כבר ברור. רגולציה פרטנית היא רבת כוח. הנהגתה היא אחת מהתשובות ההולמות לדרישות המחאה. תשובה שאינה ארעית. תשובה שמקפלת בתוכה חזרה לערכים כגון הוגנות, והימנעות מהרפתקנות על חשבון האחרים. תשובה שממחישה את הקשר בין ממשלה גדולה לראש גדול.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

13 מחשבות על “אוי הרגולציה, כמה היא עולה לנו

  1. בדיוק אתמול ניסיתי להסביר לידיד כלכלן בשירות המדינה, כמה לדעתי פתרון הקסם של שבירת המונופלים ע"י ייבוא שזליכה מוכרת בהצלחה כ"כ גדולה עכשיו, הוא במידה רבה מקסם שווא, ושפתרון מוצלח באותה מידה או לפחות משלים חייב להיות רגולציה חזקה.
    תודה תמר על עוד פוסט מעניין

  2. זה אמנם מעט ציני, אבל אני נוטה להאמין שהמשפט "חוקים נוצרו כדי שיפרו אותם" (ובמקרה הזה חוקים, תקנות, רגולציות – זה הינו הך) חל במציאות שלנו.
    לראייה אפשר לתת את הבנקים – בסביבות שנת 2006 הקימו קל זעקה גדול נגד הטירוף שבגביית העמלות, הקימו ועדה – החלו רגולציה. המצב כיום ? לא השתנה. הבנקים מרוויחים בצורה לא פרופורציונלית (בהשוואה למדינות מערביות "מתוקנות") מעמלות לעומת מ"פערי ריבית" (שממנו בנקים אמורים להרוויח במקור).
    חברות ענק עם מחלקה משפטית טובה מסוגלות להתמודד יפה מאוד עם רגולציה, "לעקוף" בדרכים חוקיות ולהמשיך להרוויח.
    הפתרון היחיד, לדעתי, הוא תחרות אמיתית הן מצד המחירים לצרכן והן מצד השכר לעובד – תחרות שאותו יכולות1 לספק, בתנאים נכונים, חברות בניהול ממשלתי שאינן שואפות למיקסום רווחים, אלא להורדת מחירים ולהעלאת השכר (שוב, בעזרת אותה תחרות שלומדים עליה בשנה א' במבוא לכלכלה מיקרו).

  3. לא. ארגמן:
    הטיעון שאנשים יעקפו את החוק (בין אם שהוא מופנה כלפי רגולציה או כלי מיסוי) הוא טיעון לא קביל מבחינתי. הוא מעיד בעיקר על היעדר ציפיה מוסרית מינימלית שלנו מצד בעלי חברות. אנחנו מצפים מעובדים שיהיו מסורים לעבודה, אחראים, מגבילים את הזכות שלהם לשבות או להתפטר, אבל מקבלים כמובן מאליו את ההנחה שבעל חברה יעשה הכל כדי לחמוק מחלקו הראוי בתשלום המיסים.

    רעיון התחרות הממשלית הוא רעיון טוב בעיני (וכדי שהוא יוכל להצליח, הוא חייב לבוא בליווי אכיפה קפדנית של חוקי העבודה כלפי השוק הפרטי, כדי למנוע יתרון מהעסקה נצלנית בשוק החופשי), אבל אין סיבה שהוא לא יבוא בנוסף לרגולציה.

  4. אבשלום היקר בעל הנטייה ללשון פסקנית מדיי :
    "העידר ציפיה מוסרית מינימלית שלנו מצד בעלי החברות"
    וכי מהו המצב היום ?

    כל התפיסה של רגולציה כ"אמצעי לכיבוי שריפות", כדרך לטפל נקודתית בכשלי שוק לדעתי היא פחות נכונה – בעיניי רגולציה אמורה להיות תשתית חוקית, מעין "מסגרת כללים" שעל-פיהם פועלים החברות.
    הציפייה לאחריות היא טובה ויפה, אבל החוקים נועדו למקומות בהם אנשים לא נוהגים על פי הנורמות המקובלות (למשל : אתה מצפה מעובד ותיק להודיע תוך חודש שהוא מתפטר. אבל… זה לא מספיק, אז יש חוק שמסדיר את זה).

    מלכתחילה כל הדיון על האחריות החברתית של החברות (או העדר האחריות שלהן) הוליד מחאות כמו מחאת הקוטג'. ושוב, כדוגמת הבנקים (או למשל, המשבר הפיננסי שנבע מהתנהלות לא תקינה של בתי-השקעות וחברות דירוג, בעיה שעד היום לא נפתרה גם כן למרות מאמצים רגולטוריים) – אל תצפה באמת מבעלי ממון לדאוג לך, כשלעינם עומדים שיקולי רווח.
    (טון הדברים נשמע מעט מרקסיסטי, אבל אני רחוק גם מלהיות מרקסיסט. אני לא מאמין ב"מלחמת מעמדות" וב"הפיכת הפרולטריון" – אני פשוט חושב שיש דרכים טובות יותר לאלץ חברות לנהוג בדרכים פחות חזיריות)

  5. או במילים אחרות הקמת רשות להגנת הצרכן עם שיניים שבראשה יעמוד מישהו שהנושא בוער בעצמותיו. אובמה ניסה לעשות זאת בארצה"ב והרפובליקאים עשו לו את המוות ולא הסכימו למנות את הפרופסרית שהתכוונה להילחם כמו בולדוג לטובת הצרכנים (ראו http://www.thedailybeast.com/articles/2011/07/14/elizabeth-warren-s-summer-grilling.html) משהו מכם רואה את נתניהו פועל באופן זה? אני לא?

  6. בועז,

    לא ידעתי שאובמה ניסה להקים רשות להגנת הצרכן. אז, הנה, יזמתו ותגובת הנגד מדברות בעד עצמן. מזה עשרים שנה שעושים דה-לגיטימציה לרשויות מהסוג הזה, ולא סתם ככה.

  7. ארגמן,
    אתה מניח שבאמת תהיה תחרות חופשית.
    שהבנקים לא יעמידו – "במקרה, ללא תיאום" – תנאים כמעט זהים של עמלות ושאר עלויות לתכניות חיסכון והלוואות, עד שלמעשה כמעט אין הבדל ביניהם.
    שחברות הסלולר לא יציעו – "במקרה, ללא תיאום" – תכניות כמעט זהות (עם התפתלויות מילוליות וחשבונית בלתי-ניתנת לפיענוח, שחס וחלילה לא יבין הלקוח על מה בעצם הוא משלם).
    שעשרים המשפחות השולטות במשק לא ידאגו למקסם רווחים בכל מצב.

    כמו שגב' בן-יוסף טורחת להסביר כאן לא פעם ולא פעמיים, השוק הישראלי קטן מדי וריכוזי מדי בשביל שתתקיים בו התחרות המשוכללת מ"מיקרו-כלכלה". כדאי להמשיך מעבר לעקומת התמורה, למאקרו ולכשלי-השוק (שעליהם בד"כ מדלגים באלגנטיות במבואות כי הם מפריעים לתיאוריה).

    ההנחה הבסיסית של "תחרות משוכללת" היא שאין לאף יצרן/משווק/גוף בשוק אפשרות להשפיע *לבדו* על השוק. עצם העובדה שרשת שיווק מורידה מחירים ומשפיעה על מחיר אותו מוצר בשוק כולו, מראה שאין בארץ תחרות משוכללת.

    כדי להתגבר על הריכוזיות וקוטן השוק, אין ברירה אלא להפעיל מנגנוני רגולציה.

  8. טענת התחרות המשוכללת והשוק החופשי שידאג לעצמו פשטה את הרגל מזמן, וכמעט אין לה תומכים למעט פנאטים ליבריטריאנים. אפילו בארצות הברית יש רגולציה די חזקה. רק בישראל ובאוליגרכיות אחרות אין כמעט רגולציה. שימו בן אדם כמו זליכה ותנו לו שיניים (לא וועדה אימפוטנטית) ותראו מה זה פיקוח אפקיטיבי.

  9. תמר, פוסט מצויין. צריך לפמפם את הרעיונות האלה לשלי, עמיר, מצנע, ובוז'י. הם יהיו ככל הנראה שותפים בממשלה הבאה, ואם את כניסתם יקנו תמורת חבילה חברתית למעמד הפועלים והבינוני זעיר בורגני, כדאי שהרעיונות שלך יהיו ארוזים בחבילה הזו

    ארגמן – הבנקים בישראל לוקחים עמלות גבוהות וריבית נמוכה, אני צרכן אשראי בכמה מדינות, תאמין לי מבנה הרווח של הבנקים בישראל פשוט שונה. הראיה, אין בנק זר אחד שנותן אשראי קימעונאי שהצליח להתבסס בישראל, כמהניסו, וכמה שהשוק הישראלי נראה על הנייר מבטיח

    .

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s