בהתחלה, מבינים שאי-אפשר להגשים את הכל עכ-שיו. אחר כך, מאמינים שנהיה כאן כדי להגשים את החלום גם עוד עשר שנים ועשרים שנה. מכאן והלאה, הכל לגמרי פשוט. עורכים תוכנית רב-שנתית, כמו שעורך משק בית שרוכש דירה. כמו שעורכת חברה עסקית שרואה את עתידה לפניה. כמו שערכו כאן, במשרדי הממשלה, עד לשנות ה-80.
שלב ראשון, הגדרת המטרה במילים. "העם רוצה צדק חברתי", "העם רוצה אחריות חברתית". נעבור מסיסמאות לשפה ביצועית פשוטה: העם רוצה ערבות גדולה יותר של הממשלה – בחינוך, בבריאות, בדיור, בתעסוקה, בשכר, בכל תחומי החיים. העם רוצה ממשלה מחויבת יותר. העם רוצה נתח גדול יותר של הוצאה ממשלתית בסך הפעילות המשקית.
ואכן, ירידת חלקה של הממשלה בסך הפעילות המשקית הוא אחד השינויים הבולטים לעין שהתרחשו בשלושת העשורים האחרונים. בחוברת כלכלת מחאה, שהוכנה על ידי פרופ' אביה ספיבק וטל וולפסון מהתוכנית לכלכלה וחברה במכון ון-ליר, מוצג בדיאגרמה חלקן של הוצאות הממשלה בתוצר. הוא יורד בתלילות מ-70% ב-1980 ל-43% ב-2010.
הנה, מצאנו את נקודת המוצא: היפוך הדיאגרמה. מפה והלאה, יועלה משקלן של הוצאות הממשלה בתוצר. העלאה כזו שקולה להאצת קצב גידול ההוצאה, כך שבכל שנה (או בממוצע רב-שנתי) הוא יהיה גבוה מקצב גידול התוצר. ניקח, לדוגמא, קצב גידול תוצר של 3% בשנה כמו בעשור 2000 עד 2010. שיעור גידולה השנתי הממוצע של הוצאת הממשלה בסביבת צמיחה כזו יהיה 4% או יותר, כפי שייקבע.
ועכשיו, להצהרה החגיגית שאי-אפשר בלעדיה לפני השלב הבא: אנו ערים לחשיבות שמירת האיזון התקציבי (שמירת שיעור נמוך של גירעון תקציבי בתוצר, כנהוג בשנים האחרונות). ועל כן, תסריט ההוצאה שאנו מציירים עכשיו מכתיב גם את תסריט ההכנסה. היא תהיה שווה להוצאה או גדולה ממנה במעט (בהפרש של אחוז אחד או שניים או שלושה של תמ"ג ממנה).
איך מנווטים את ההכנסה להיקף הזה? פעולה דומה עושים כל שנה באגף התקציבים באוצר. לקראת הכנת התקציב השנתי, גוזרים את הכנסותיו הצפויות (שרובן ממסים) מתוך היקף התמ"ג החזוי לשנה הבאה, ואז קובעים את ההוצאה. התחשיב, למעשה, אולי מסובך קצת יותר, וכולל משחק בין ההכנסה להוצאה כדי לאזן. אנחנו, ששואפים להגדיל את ההוצאה בעקביות, נוודא שתתקבל הכנסה מספקת כל שנה. לעתים, זה קורה מעצמו, כפועל יוצא של גידול התוצר ושל שינוי הרכבו. ואם ההכנסה לא תגדל מספיק, נדאג להעלות את שיעור המס.
העלאה כזו מתבקשת עכשיו לאחר שנים של הורדת מס. ואלה הם כמה מהמסים שניתן להעלות, מבלי לפגוע באיזונים הנדרשים. מס חברות ששיעורו המרבי צנח מ-61% ב-1985 ל-24% ב-2011. כל אחוז שלו גובה כמיליארד שקל לשנה. מס הכנסה ששיעור המרבי ירד מ-61% ב-1985 ל-45% היום. אפשר, בקלות, להעלות את שיעורו במאון העליון, וכך לגייס עוד כמה מיליארדי שקלים כל שנה. מס רווחי הון, ששיעורו הנוכחי הוא 15% עד 20%, ניתן להעלות אותו במאון העליון, שממילא נדרש לדווח על מלוא הכנסותיו. די לומר, שאנשי המאון העליון, קבוצה של אחד חלקי מאה מהנישומים בישראל, גרפו לכיסם בשנת 2009 כשביעית מהכנסת הברוטו של כלל הנישומים.
הגדלת ההוצאה התקציבית לאורך תוואי מוגדר וידוע מראש, תאפשר להקצות אמצעים נוספים לכל אחד מהתחומים ששואפים לעודד: חינוך, בריאות, תחבורה תשתיות וכל השאר. תוואי מסודר הוא הכרחי לבניית תוכנית רב-שנתית בכל תחום. תוואי מסודר, צילום מסודר של האופק – כמה הם חסרים למי שחולם על רוגע, על אמון בין האזרח לממשלה, על מדינה אחרת.
***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
פינגבק: אוהבים אותך ביבי! | גלות רוחנית
את טוענת במשך שנים (והסכמנו על זה לא פעם), שבכדי להגדיל הוצאות יש להגדיל הכנסות (ולא את הגרעון). איך לשיטתך יחול מפנה קונספטואלי כזה של ממשלת הימין, שהרי הם שוללים את התועלת הכלכלית הגלומה הן בהגדת ההוצאות והן בהגדלת ההכנסות. ההנחות שלהן פשוטות: לגבי תוספת ההכנסות – החישוב של מיליארד תוספת על כל אחוז נוסף בגביית מס החברות הוא שגוי שכן חברות מסויימות תהפכנה ללא רווחיות ותסגרנה, כמו כן צעד זה עלול לעודד את ההון השחור. לפיכך, בסיס המס יקטן והפדיון הכולל עשוי אף לקטון גם הוא. לגבי תוספת ההוצאות – האמונה היא שהמגזר הפרטי יספק שירותים טובים יותר, במחיר נמוך יותר, גם כאשר בטווח הקצר והבינוני עלולים להיווצר בועות וכשלים, השוק יתכנס לש"מ בנקודת האופטימום.
בקצרה, היהפוך ניאוליברל עורו?
אהבתיאהבתי
לפני כמה שבועות, כשקו הרכבות לדרום הושבת בפעם המי יודע כמה, ולאחר כל סגת מחדלי הבטיחות, הצפיפות והאיחורים; עלתה זעקה – "להפריט את הרכבת!"
הסתכלו על הרכבת וראו איך המשק נראה פעם בימים "העליזים" שהכל היה של הממשלה ושל ההסתדרות, חיכינו שנים לטלפון, שביתות התרחשו תדיר בכל סקטור (גם כיום יש שביתות- במערכת הבריאות הציבורית ובמערכת החינוך הציבורית..), המיסים הישירים עברו את ה-50% לא רק לגבי המאיון העליון (שכולם פושטים בשמחה את עורו כעת) אלא לגבי העשירונים העליונים, והאינפלציה חגגה ואכלה לנו את הכסף.
אני לא אומר שהכל טוב כרגע, אבל הייתי נזהר מאוד מאוד לפני שהייתי חוזר ל"מה שהיה פעם".
אהבתיאהבתי
דורון,
היהפוך ניאו-ליברל עורו, היא מסוג השאלות הנצחיות שאין עליהן תשובה. זו גם, כידוע מהמקורות, שאלה רטורית.
אהבתיאהבתי
גרי,
איש אינו ממליץ לחזור ל"מה שהיה פעם". זה בלתי אפשרי. ההמלצה היא ללמוד גם ממה שהיה פעם.
אהבתיאהבתי
השאלה האם העלאת מס חברות, לא תבריח מכאן משקיעים?
אהבתיאהבתי
סיפורי חיים,
כתבתי על זה הרבה במאמר המצוטט בפוסט הזה: "הזכות לשלם מס בישראל". וגם במאמרים אחרים בקטגוריה מסים ותקציב ממשלה.
אהבתיאהבתי
מה שאת אומרת זה בסדר גמור רק צריך להגיד את זה ביושר לחבר'ה מרוטשילד.
להגדיל את מעורבות המדינה זה אומר להעלות מסים (גם עליהם!) שזה אומר פחות נסיעות לחו"ל, פחות ארוחות ערב "בחוץ", פחות הוצאה על בגדים ובילויים. זה אומר ויתור על הרבה הבטים של סגנון חיים. התמורה לכך, היא יותר חינוך ובריאות, אולי גם דיור – כשבכל מקרה המדינה (גם בהנחה שהיעילות היא זהה) לא תחזיר למעמד הביניים שקל על כל שקל שהיא תגבה ממנו כמס, אלא פחות. וזה בסדר גמור, זה הרעיון של מדינת רווחה. רק צריך להגיד את זה ביושר.
אהבתיאהבתי
זיו,
אמרת נכון, גם עליהם. אולי קצת גם עליהם. אבל בעיקר (ישירות ובעקיפין) על בעלי ההכנסות הגבוהות ביותר.
אהבתיאהבתי
אני לא יודע אם מלכתחילה מדובר ב"קצת" העלאה לגבי מעמד הביניים, אבל בכל מקרה הייתי שמח להיות שותף לאופטימיות שלך ביחס ליכולת לגבות מס מהעשירון העליון (גם אם זה לא יצליח, שווה לנסות, אבל צריך לאכול את זה עם קורט של מלח).
אהבתיאהבתי