מה יש לך? הסתבכת עם הקוטג'

הטוקבק הזה כבר מתנוסס אל מול עיניי. לכן אקדים ואומר שאני בעד מחאת הקוטג'. אני בעד כל מחאה חברתית כנה. 

אבל מחאה חברתית עלולה להיות  מנוצלת למטרה שרוב השותפים בה לא ראו אפילו בחלומם. כך קורה כשגורמים אינטרסנטיים תופשים טרמפ על תנועה שמתארגנת בתום-לב, על מנת לקדם את מטרותיהם הכלכליות והפוליטיות. 

מחאה צודקת, עסקים כרגיל

הדברים נוגעים כמעט לכל מחאה שצצה לאחרונה. מספיק לראות איך רוב עיתוני הזרם המרכזי, הממשיך לטפח את עיקרי השיטה הכלכלית שהביאתנו עד הלום, נושאים לאחרונה את דגלה של מחאה אחר מחאה. אימוץ תפישה "חברתית" הוא כמעט הכרחי בימים אלה. ועל כן, רוב אמצעי התקשורת מביעים אהדה למאבק החברתי בכותרותיהם הראשיות, אבל שומרים על "עסקים כרגיל" בעמודיהם הפנימיים – עמודי הניתוח הכלכלי "הרציני".

בכל זאת, יש לנו קוטג'      

כן, מחאת הקוטג'  מסמנת תפנית חשובה  בשיח הציבורי בישראל. יש לברך עליה, אבל חייבים להקשיב בקשב רב לכל המנגינות הבוקעות מקרבה. ואחת המנגינות הרמות הנשמעות היא מנגינת היבוא.

אין, ולו אף לאחד מאתנו, היכולת לומר בבירור באיזה שלב המנגינה הזו החלה להישמע. אין, ולו אף לאחד מאתנו, היכולת להבחין בין הטוענים בתום לב בעד היבוא לבין האינטרסנטים. אבל הניסיון מלמד שתערובת של תום לב עם אינטרס, בתוספת כמות לא קטנה של בערות, הובילו את כל השינויים החשובים בישראל בעשרים וחמש השנה אחרונות.

מהנעליים אל הקוטג' ואל הפירות

ענף ההנעלה הוא אחד הענפים הראשונים שנחשפו ליבוא בישראל. הוא נפתח עוד לפני החשיפה הגדולה של שנות ה-90. המחשבה הייתה שאין לנו מה לעשות בתחום הזה: ישראל היא מעצמת היי-טק. מדינת ישראל אכן צברה הישגים מרשימים בתעשייה המתוחכמת. אך, לצדם, התפתחו דפוסים שלא איששו את קלישאות החשיפה מראשיתה. עשרות אלפי אנשים, שנפלטו מענפי התעשייה המסורתיים, לא מצאו את מקומם. קבוצות אוכלוסיה שלמות, גם של אנשים צעירים, נותרו מחוץ למעגל השגשוג.

יבוא, חלטורה 

ועוד לפני הכל, ההישענות על יבוא לעתים קרובות מכזיבה את הצרכנים. היבוא הוא ריכוזי לא-פחות ואולי אפילו יותר מאשר הייצור המקומי. בניגוד לייצור המקומי, הוא תלוי נסיבות – לא צריך הרבה בשביל לפתוח קו יבוא או בשביל לסגור אותו מיד. באין רשות מפקחת, אין התחשבות של היבואנים בדרישותיהם של צרכני נישה, גם אם הנישה הזו די רחבה אבל אינה המונית. 

היבואנים מביאים את מה שכדאי להם באותו רגע. אם הולך להם פחות עם קו קוסמטי לעור רגיש, הוא יחוסל ללא הודעה מראש. אם הם חוששים שלא ימכרו ביגוד סולידי ופחות אופנתי, הם לא יביאו אותו לארץ. הם פחות יתאימו את עצמם לצורכי הקונים, כי אין להם אוזן קשבת אצל היצרן בחו"ל, והם חוששים להיתקע עם הסחורה.

יבוא, היעדר תום לב

צלילי האי-תום-לב אולי צורמים כבר מרגע שמיעתם באוזניו של מי שמורגל לקמפיינים האלה. הציבור הרחב פחות רגיש אליהם.

הנה, ישר מהקוטג' עוברים למוצרי חלב אחרים, ומהם, עוברים לפירות. הנה, טוענים שלל טענות כלליות מבלי להציג נתונים. ניקח לדוגמא את הנתון הבסיסי ביותר, שמשום מה לא מוזכר בדיון: שער החליפין של השקל לעומת הדולר ולעומת האירו. 

כדאיותה של עסקת יבוא מוכתבת במידה רבה על ידי שער החליפין, ושערי החליפין העולמיים נעים בחדות למעלה ולמטה. פיחות ניכר בשקל הוא בהחלט אפשרי, במיוחד שהשקל מיוסף עכשיו כלפי הדולר. פיחות כזה ייקר את היבוא במידה רבה, ויהפוך על פניהם את התחשיבים המוצגים לציבור בימים אלה.

יבוא, דה-לגיטימציה 

טביעת אצבעותיהם של כוחות כלכליים הבוחשים בתחום ניכרת גם ממסע הדה-לגיטימציה המתנהל נגד כל מי שזז בו. דה-לגיטימציה לחקלאים – משתכרי ה-8,000 שקל לחודש בעבודת פרך ברפתות, דה-לגיטימציה למגדלי הפירות העשירים כמותם. דה-לגיטימציה למחלבות המקומיות – את מי מעניינים הקשקושים על בעלי המחלבות? העניין העיקרי הוא שדורש בירור חד: מדוע לא יוחזרו הקוטג' ועוד מוצרים לפיקוח מחירים.

יבוא, מפת החזית     

בגדול, זה תמיד מגזר היבוא נגד מגזר הייצור המקומי. מוצרי החקלאות, למשל, נשארים האחרונים המוגנים בכל הסכמי הסחר, וגם בהסכמים של ישראל. אפשר, כמובן, לבדוק בפינצטה את תמונת היבוא החקלאי, אולי אפשר לשחרר עוד משהו. אבל בדיקה כזו עושים לאט-לאט, תוך לימוד כל הפרטים. פרטי מפת ההתיישבות בישראל, פרטי רמת חייה.

ועד אז, חשוב שהציבור יידע כי הקוטג' הוא חזית אחת בשדה מערכה נרחב. בחזית הזו כל האמצעים כשרים. בחזית הזו היקף יבוא הסחורות לישראל נאמד בכ- 59 מיליארד דולר בשנת 2010. 59 מיליארד דולר הם המון כוח. מה הם 7 מיליארד דולר – תפוקת ענף החקלאות באותה שנה – לעומתם?

***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

2 מחשבות על “מה יש לך? הסתבכת עם הקוטג'

  1. לפחות מחאת הקוטג' הזיזה קצת משהו, הראה לנו שגם אנחנו יכולים… יש עוד על מה לעבוד עד שנהיה בדרגה של האמריקאים או היוונים, אבל גם זה משהו. או בתחום הדלק למשל – מה יעשה מי שאין לו כסף לרכב חדש למבצע של אלבר בהנחת הדלק כמוני ? ימשיך לשלם בסביבות ה 7ש"ח וקצת במקום 6.. ולמה? למה המדינה לא צריכה לדאוג לתושביה?? ..

  2. פינגבק: » "מרד העבדים" של יאיר לפיד. לא מותיר תקווה ידיים טובות – הבלוג של דוד כפרי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s