חבל אפילו לנסות לחלוק על הקביעה הזו. הכי ריכוזית היא הממשלה. הוצאתה בישראל תופשת 43% מהתמ"ג ב-2010. עד לראשית שנות ה-2000, היא תפשה כמחצית מהתמ"ג. אין אף לא תאגיד פרטי אחד המשתווה לה. ואולי כדאי שמישהו יתפוש יזמה, ויחשב את הוצאתם השנתית של עשרת ועשרים התאגידים הגדולים בישראל ביחס לתמ"ג.

ריכוזיותה של הממשלה היא המהות שלה. כי בשביל מה צריכים ממשלה, אם לא למען איחוד המאמץ הציבורי בתחומים הדורשים מאמץ מרוכז: ביטחון, מדיניות בינלאומית, חינוך, בריאות, תחבורה, חשמל, תקשורת, והדומים להם. אם כך, צריך להתחיל לדאוג כשהממשלה אינה ריכוזית מספיק, וגופים פרטיים תופשים את מקומה. והנה, גם זה אינו מובן מאליו.

בדיון על הריכוזיות בישראל ישנם קולות שאומרים: ריכוזיות, מה חדש? לפני ריכוז ההון והכוח בידי 20 המשפחות, הם רוכזו בידי ההסתדרות והממשלה. אז ממתי המשק הוא ריכוזי? ממתי הוא ריכוזי מדי? האם היום הוא ריכוזי מדי? איכשהו, בלי להרגיש, שוב גולשים לויכוח הנצחי על השוני בין בעלות פרטית לבעלות ציבורית.

יעדם העיקרי של גופים כלכליים פרטיים הוא מקסום רווחיהם. לכן, הם, ברובם, יפטרו עובדים עודפים בעת האטה כלכלית, גם אם זו האטה קצרה. הם, ברובם, ישתדלו לשלם שכר נמוך ככל האפשר. הם, ברובם, יתחכמו כדי לעקוף את חוקי איכות הסביבה. הם, ברובם, יחתרו לקבל אשראי זול, לעתים על חשבון הציבור.

יעדם של גופים כלכליים הנתונים בידי האיגוד המקצועי או הממשלה יכול להיות שונה במידת-מה. איך וכיצד? הנה המחשה ממבנה המשק הישראלי עד לסוף שנות ה-80.

עד למשבר סוף שנות ה-80, העסיקה חברת כור, זרועה התעשייתית של חברת העובדים ההסתדרותית, כ-15% ויותר מסך עובדי התעשייה. כור, באופן מודע ומוצהר, לא כיוונה את פעילותה להשגת הרווח המרבי. רווח, כן, אי אפשר לגמרי בלעדיו, אבל ישנם גם יעדים אחרים. ייעודה של כור מאז הקמתה היה השגת התנאים המטביים לעובדיה. היא הוקמה על ידי ההסתדרות לשם העברת רוב התמורה המושגת בייצור לעובדים, ולא לבעלים חיצוניים. העובדים, לכאורה, היו בעליה של כור בתוקף חברותם בהסתדרות.

וגם אם המציאות שחקה את החזון במידה רבה, משהו ממנו שרד עד להפרטת החברה. כור פעלה בעיקר בענפי תעשייה המאפשרים תשלום שכר הוגן. היא דאגה לתנאי הרווחה של עובדיה: חופשות, נופש מאורגן, שי נאה בחגים, ובמובן פנסיה. כור הקימה מפעלים רבים באזורי הפיתוח, כדי לתמוך בהתיישבות שאז נחשבה ליעד לאומי. כור לא מיהרה לפטר עובדים, וזו אחת הסיבות למשבר שאליו נקלעה בסוף שנות ה-80.

דוגמא אחרת מתקבלת מהתעשייה בבעלות הממשלה, שהעסיקה כ-10 עד 15 אחוזים מעובדי התעשייה לפני פרוץ משבר סוף ה-80. גם תעשייה זו כוונה למטרה ציבורית, בעיקר ייצור ביטחוני ופיתוח אוצרות הטבע של המדינה. השארתה במשך שנים רבות בידי הממשלה נבעה מהמחשבה שאלה אינן פעילויות של שוק רגיל.

אוצרות הטבע מלכתחילה שייכים לכלל הציבור. בפיתוחם בישראל הושקע הון עתק ממקור ציבורי. הנזק הסביבתי של הפקתם עלול להיות אדיר, כפי שרואים עכשיו בחופו הדרומי של ים המלח. ומצד שני, אוצרות הטבע שמחיריהם נתונים לתנודות, לעתים מניבים רווחים עצומים. הגוף שמחזיק אותם בידיו, בהכרח צובר כוח והשפעה לטוב ולרע, ולכן ראוי שיהיה בהשגחה ציבורית מלאה – כך חשבו פעם. ומה יותר ציבורי – תמצית הציבוריות – מהממשלה?

בביטחון, השיקול היה דומה. הייצור הביטחוני של ישראל החל במחתרת שנים רבות לפני קום המדינה. הידע ומשאבי הציבור הרבים שהושקעו בו כוונו למען המדינה. השוק הביטחוני אינו שוק רגיל. הוא מחייב לייצר ציוד חיוני, שאינו תמיד מניב רווח. הוא דורש התגייסות שאינה תמיד כדאית כלכלית בזמן חירום. הוא נהנה מכספי זרועות הביטחון המופנים לפיתוח מוצרים חדשים, הוא מתקשה לתמחר את המוצרים הייחודיים משכבר פותחו. ועל כן, התעשייה הביטחונית הושארה שנים רבות בידי הממשלה. ומשום שהיא לא כוונה לעשיית רווח בלבד, היא שילמה שכר יפה לעובדים, ושמרה על משרותיהם.

הממשלה היא הכי ריכוזית, חזרנו לנקודת ההתחלה. אז, אולי, הסוגיה שהפכה להיות אופנתית עכשיו אינה בריכוזיות כשלעצמה. ריכוזיות היא כוח. וכוח תמיד מעורר שאלות לגבי יעדיו ואמצעיו.

אם כך, השאלה הרלוונטית באמת, מתנסחת עכשיו באופן לגמרי אחר מאשר קודם. זו לא הריכוזיות כשלעצמה שצריכה להטריד. זה יעדה של הריכוזיות. אלה האמצעים המופעלים על ידה. זו השקיפות הציבורית של שניהם. האם ריכוזיות ממשלתית או הסתדרותית זהה לריכוזיות פרטית במובנים האלה? על הדברים האלה כדאי לדבר.

***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***