לכתוב כלכלה: כסף, אהבה וחופש

'עלייתו של הכסף' מאת ניל פרגוסון,שיצא לאור בעברית לאחרונה (עם עובד/ספריית אופקים) הוא ספר ראוי לקריאה וראוי לשמירה במדף הספרים בבית.

זהו ספר כלכלה שקצת חורג מהדפוס הרגיל. מחברו הינו פרופסור להיסטוריה, חוקר, מחבר ספרים ומנחה סדרות טלוויזיה מצליחות. כתיבתו קלילה, זווית הראייה שלו פחות תבניתית מהמקובל בכתיבתם של רוב הכלכלנים. הוא, בעיקר, מתעד, מתאר, מספר סיפורים.

פרגוסון מתמקד בהתפתחות ה'כסף', מאז גלגוליו הראשונים כלוחות חימר במסופוטמיה לפני חמשת אלפים שנה, ועד לכסף הווירטואלי של היום. הוא כותב על תולדות הבורסה, על יצירת אגרות החוב הראשונות שנועדו – איך לא מפתיע  – למימון מלחמות, על בועות פיננסיות, ועל כרישי הלוואות. לבסוף, הוא מגיע למשבר הפיננסי הנוכחי, לחיבוריו עם הגלובליזציה, ולסימביוזה הבעייתית שנוצרה בין ארה"ב לסין עקב חופש הסחר וחופש תנועות ההון.

קראתי את הספר בעניין, וסימנתי לעצמי עובדות ונתונים חשובים. זה, ללא ספק, אחד מאותם מצבורי יידע, שמי שעוסק בתחום יכול ללמוד מהם דבר נוסף בכל עיון חוזר. אבל משהו בטעם הקריאה חסר לי. לא התרגשתי, לא התרגזתי, לא צחקתי צחוק משחרר. קהות הרגש הזו, משום מה, מתקשרת אצלי להכרה שלאחר קריאה של קרוב ל-300 עמודים מאת המחבר, אין לי שמץ של מושג מהי 'השקפת עולמו'. השקפת עולם? די בכוונה אני מעלה באוב את הביטוי הזה. אני פתאום מבינה, שאיני מסוגלת להזדהות עם כתיבה שלא עומדת מאחריה תפישה מחייבת.

תפישה מחייבת, על פי  תפישתי, אינה הצגת מניפסט פוליטי, וגם אינה – ישמרנו השם – הטפה מוסרית. תפישה מחייבת, על פי הרגשתי, אינה מסר חד-משמעי או היעדר התלבטות. אבל כשאני קוראת את תומאס מאן, את טולסטוי, את קאמי – אני יודעת מה הם חשבו על 'החיים' ברגע הכתיבה. או, ליתר דיוק, אני קולטת מה הם ניסו להגדיר לעצמם על 'החיים' ברגע הכתיבה.

ההיבט הזה חסר ב'עלייתו של הכסף', ונדמה לי שלא בכדי. לא אופנתי היום לכתוב על כלכלה מתוך רגש. לא מביעים אהבה, לא מביעים אכזבה, ולא כל רגש אחר. חסימת הרגש, נתפשת היום כתנאי הכרחי לניתוח מושכל, אבל היא בולמת סוג מסוים של חשיבה – חשיבה אינטואיטיבית. כי אל הדברים הקצת יותר עמוקים לא מגיעים בלי שמחה, בלי פליאה, בלי כאב. האדישות האופנתית, על כן, בולמת את חופש המחשבה. היא שומרת את תפישת הכלכלה של הזרם המרכזי בארבעים השנה האחרונות בתוך הקופסה שלה.  

שאלת השאלות היא כמובן מדוע כותבים היום כלכלה ככה – באופן המסוים הזה של פרגוסון. קיינס, למשל, לא כתב ככה – קיינס כתב פואזיה כלכלית. גלבריית לא כתב ככה – גלבריית כתב סאטירה על כלכלת המאה ה-20. אבא לרנר לא כתב ככה – אבא לרנר כתב סיפור אנושי. אפשר לכתוב כאן על פחד – על שלטון ההון באקדמיה, בעיתונות, במו"לות ובכל מקום. אבל מה יוסיף עוד הסבר שטוח – פני הכלכלה כפני הדור. הדור שעליו כתבה זלדה בשירה 'רצון שיכור, מסוכסך': 'דור עז, דור אלימות…דור קר, דור אנשי ממכר, אשר לו כסיל וכימה וירח – פנסי פרסום, תווי פז, סמלי צבא'.

פני הדור. מה עושים עם פני הדור? מסדרים להם את הצורה? רפורמה אחר רפורמה? רפורמה ששוברת כל מה שהיה לפניה – רפורמה היא הנתיב אל החופש? חג חירות שמח!

***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

7 מחשבות על “לכתוב כלכלה: כסף, אהבה וחופש

  1. חג שמח

    החלק המשמעותי בגללו אני קורא את הבלוג שלך הוא הצבעים של נשמה הכוללים כאב, שמחה, גאוה, ציונות, הזעם, עצב ועוד רגשות שמהולים כל כך טוב בכתיבתך, מבלי לוותר על תוכן משמעותי (איתו לעיתים מסכים ולעיתים קצת פחות)

  2. בדיוק התחלתי לקרוא את הספר , ועוד לא הספקתי לשים לב לעניין הרגש . אבל באופן כללי , אני מסכים מאוד עם הניתוח הזה – הרבה יותר קל להבין (ולהזדהות) עם סיפור שיש לו צד , מאשר עם ניתוח יבש. לפעמים אני גם מוצא את עצמי הרבה יותר חדשני כשאני קורא ניתוח "אובייקטיבי" . יש לי תחושה שיש אג'נדה , אבל אני פשוט לא מבין אותה. קל לי יותר להסתדר עם אג'נדה שאני יודע מהי.

  3. גם אני קראתי את הספר בעניין, אבל בהבדל ממך, לאחר כמה עשרות עמודים התחלתי להתרגז. זהו אכן ספר הכתוב בקלילות, המספר סיפורים על כלכלה. אלא שחלק גדול מסיפורים אלו הם סיפורי אגדות, נתונים ועובדות שעברו עיבוד בפריסמה הניאוליברלית שבמוחו של פרגוסון, והקשר שלהם עם האמת רופף למדי. בקצרה, הספר נכתב מתוך השקפה ואמונה ניאו ליברלית אדוקה, והוא מוטה לחלוטין לתמונת עולם זו.

    השיא הגיע בעמוד 213 (במהדורה האנגלית אותה קראתי) ואני מצטט:

    In September 1973’ tanks had rolled through the capital Santiago to overthrow the government of the Marxist President Salvador Allende, whose attempt to turn Chile into a Communist state had ended in total economic chaos and a call by the parliament for a military takeover………. Inside the palace, the president himself fought a hopeless rearguard action armed with an AK47 – a gift from Fidel Castro, the man he had sought to emulate. As the tanks rumbled towards him, Allende realized it was all over and, cornered in what was left of his quarters, shot himself.

    כאן הפסקתי לקרוא.

    למי שמעוניין בנושא, הספר 'כסף' של גלבריית כתוב ומעניין פי כמה.

    אמנון פורטוגלי

  4. אמנון,

    כתבתי בפוסט שספריו של גלבריית מעניינים אותי יותר ונוגעים לי יותר. אז איפה ההבדל ביני לבינך – זה שלא התרגזתי? בכל זאת, המשכתי לקרוא את פרגוסון, פה ושם מצאתי עובדות שלא ידעתי. האם כולן מדומינות? אין לי מושג.

  5. אני מסכים עם אמנון , היסטוריון שמציג ככה את ההפיכה נגד נשיא שנבחר בבחירות דמוקרטיות והופל , כנראה בסיוע הCIA, בהפיכה צבאית, (וזה לא המקרה היחיד , היה גם מקרה דומה בקפריסין) לא ראוי לאמון. מי יודע איזה עוד דברים הוא מציג בצורה לא מדוייקת?

  6. האזרח דרור,

    הפוסט הזה קצת ישן ובכל זאת עוסק בנושא חשוב אז אענה לך.

    קניתי את ספרו של פרגוסון בלי לדעת יותר מדי מיהו האיש. הוא אדם מצליח מאד: פרופסור להיסטוריה בהרווארד, חוקר בכיר במכון מחקר באוניברסיטת אוקספורד, עמית בכיר במכון מחקר אחר בסטנפורד.

    כתבתי למעלה שאני לא אוהבת את הספר. לגבי מידת הדיוק שלו שלו בפרטים קשה לי לומר, אני מניחה שהוא מוטה לפעמים, אבל בכל זאת חלק מהפרטים שהוא מביא הם מעניינים. אז מתרכזים בהם, וזורקים את הקליפה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s