תחרות היא צדק. תחרות היא סחיטת החלשים

קל מאד לעוות את מושג התחרות בכלכלה – אם מחמת הבנה לא-מלאה, ואם מהיעדר תום לב. וכך, בעידן הטיקבוקים הספונטניים, בכל פעם שמוזכרת המילה תחרות, קם מישהו משמאל וקורא מנהמת לבו: תחרות היא תמיד לטובת בעלי ההון. ומנגד, קם נציג השוק החופשי, המצהיר שתחרות היא הצבעה דמוקרטית, היא דרכה של הכלכלה אל היעילות ואל הצדק.

כמו כל התלהמות, גם ההתלהמות הזו מתאפשרת על ידי השמטת מילה אחת – המילה "משוכללת" או "מושלמת". על פי תורת הכלכלה, רק תחרות משוכללת מובילה לדמוקרטיה ושאר מעשים טובים. רק ציות למספר תנאי יסוד, מבטיח תחרות משוכללת. ראש וראשון לתנאים אלה הוא התנאי האומר כי כל יחידה סבורה שהתנהגותה אינה יכולה להשפיע על המחיר. ובאופן מפורט יותר, המוכרים והקונים בשוק של תחרות משוכללת חייבים להיות רבים. ובהיותם רבים, גם אם אחד מהם יתאמץ לייקר או להוזיל את הסחורה, הוא ישפיע על מחיר השוק  רק באופן מזערי, ולמעשה, לא ישנה דבר.

כדי לקלוט את מושג התחרות המשוכללת באופן הרחב ביותר, נפנה לדבריו של אביהו-מולידו, אבי הכלכלה המודרנית, אדם סמית. אדם סמית חונך ברוח הנאורות של המאה ה-18. ספרו הראשון, שיצא לאור בשנת 1759, נקרא "התיאוריה של החוש המוסרי". הקתדרה בגלזגו, שבה מילא תפקיד של פרופסור, נקראה "הקתדרה לפילוסופיה מדינית-חברתית", והשתייכה למדעי הרוח. הקורס שאותו לימד מדי שנה כלל את הפרקים הבאים: המערכת המושגית של הדת; תורת המידות; תורת המשטרים ועקרונות החוק והמשפט; ולבסוף, משטרה, הכנסות המדינה וביטחון. סמית, אם כן, באופן המובהק ביותר, יצא משאלות של מוסר וצדק. ותשובתו, "היד הנעלמה", נועדה למזג צדק עם יעילות. 

המחשה טובה לחיפוש של סמית אחר אפשרות  שמירת המוסר במציאות היומיומית הגשמית, מתקבלת מהפרק "על המחיר הטבעי ומחיר השוק של סחורות" בספרו "עושר העמים" שיצא לאור ב-1776 (עברית: יריב עיטם, שמשון ענבל. הוצאת מוסד ביאליק והאוניברסיטה הפתוחה, 1996). באותו פרק, סמית מגדיר את "המחיר הטבעי", המקביל למחיר תחרות משוכללת על פי מושגינו. וכך הוא אומר:

"בכל חברה וסביבה יש שער רגיל או ממוצע של שכר ושל רווח בכל סוגי השימוש בעבודה ובמלאי הון…בדומה לכך, בכל חברה וסביבה יש שער רגיל או ממוצע של רנטה…שערים רגילים או ממוצעים אלה אפשר לכנותם השערים הטבעיים של השכר, הרווח והרנטה בזמן ובמקום שהם רווחים בהם. כאשר מחירה של סחורה כלשהי אינו גבוה ואף לא נמוך מן הדרוש לתשלום הרנטה הקרקעית, השכר על העבודה והרווחים על מלאי ההון המשמשים בגידולה, בהכנתה ובהבאתה אל השוק, על פי שעריהם הטבעיים, הסחורה נמכרת במה שאפשר לכנות מחירה הטבעי".   

לצד "המחיר הטבעי" המייצג תמורה נאותה לעובדים, לבעלי ההון, ולבעלי הקרקע, סמית מכיר גם בקיומו של מחיר אחר. "המחיר שבו סחורה כלשהי נמכרת בדרך כלל בפועל נקרא מחיר השוק שלה. מחיר זה יש שהוא גבוה ממחירה הטבעי, ויש שהוא נמוך ממנו או שווה לו בדיוק".

המחיר הטבעי, על פי סמית, הוא המחיר המזרים לשוק את הכמות הנכונה של הסחורה. או, במילותיו שלו: "כל כמות כוחות הייצור המשמשים מדי שנה בשנה בהבאת סחורה כלשהי אל השוק מתאימה את עצמה ככה התאמה טבעית לביקוש היעיל. מדרך הטבע, יעדם הוא להביא בכל עת אל השוק כמות מדויקת שדי בה לספק את הדרישה, ולא יותר מזה".

למרות הדגשת היעילות והטבעיות, סמית, כאמור, מכיר בכך שאותה היערכות "יעילה" ו"טבעית" אינה בהכרח ההיערכות בדרך כלל או בפועל. כדוגמא להיערכות שאינה ההיערכות הטבעית הוא מביא את המונופול.

"מונופול הניתן ליחיד או לחברה מסחרית כמוהו כסוד במסחר ובתעשייה. באמצעות שמירה על מחסור תמידי בשוק ועל אי-סיפוק מלוא הביקוש היעיל מוכרים בעלי המונופול את סחורותיהם במחיר גבוה הרבה מן המחיר הטבעי ומגדילים את תקבוליהם – בין שהם כלולים בשכר ובין שהם כלולים ברווח – הרבה למעלה משעריהם הטבעיים.   

"המחיר בתנאי מונופול הוא המחיר הגבוה ביותר שאפשר לקבל בכל מקרה. לעומת זה, המחיר הטבעי, או המחיר בתנאי תחרות חופשית, הוא המחיר הנמוך ביותר שאפשר לקבל…מחיר המונופול הוא בכל מקרה המחיר הגבוה ביותר שאפשר לסחוט מן הקונים,…ואילו המחיר הטבעי הוא המחיר הנמוך ביותר שהמוכרים יכולים בדרך-כלל להרשות לעצמם לקבלו ובה בעת להמשיך בעסקיהם".

אם ישנם מונופולים, ואם מחיר השוק בדרך כלל אינו המחיר הטבעי, מדוע בכלל להגדיר מחיר כזה. תשובתו של סמית יורדת לשורשי המושג: "הנה כי כן, המחיר הטבעי הוא המחיר המרכזי, אם אפשר לומר כך, שמחירי כל הסחורות נמשכים אליו דרך קבע…אך יהיו אשר יהיו המכשולים המונעים את המחירים מלהתייצב במרכזה של קביעות ורציפות – לעולם הם שואפים אליו".

יותר מ-200 שנה חלפו מאז פורסם "עושר העמים". תורת הכלכלה, לכאורה, התקדמה. ובכל זאת, היא חוזרת שוב ושוב למושגי היסוד שסמית ניסח. שוב ושוב היא דשה במתח בין "המחיר בפועל" ל"מחיר הטבעי", בין תחרות לא-משוכללת (כדוגמת המונופול) לתחרות משוכללת, הנקראת אצל סמית "תחרות חופשית".  

הכרת המתח הזה היא העיקר. המתח הדיאלקטי המפרה בין שני קצוות.

בקצה האחד, החלום על שילוב בין יעילות מוחלטת לצדק מוחלט – שילוב שמושג רק במצב הערטילאי של תחרות משוכללת.

בקצה השני, ההבנה כי ההתייצבות על המחיר הטבעי – מחיר שיווי המשקל של התחרות המשוכללת – היא בגדר שאיפה נצחית, כמו השאיפה המתמטית לאינסוף. במציאות פזורים אינסוף מכשולים המונעים מלהגיע למחיר הטבעי, ואנו נאלצים לחיות עם מה שיש – מחיר השוק.

הכרת המתח הזה, בין שני הקצוות, היא שמובילה לכיבוד יתרונותיה של כלכלת השוק. הכרת המתח הזה, בין שני הקצוות, היא שמובילה להקמת הרשויות הממשלתיות להכוונת השווקים, ולפיקוח עליהם.

***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן*** 

8 מחשבות על “תחרות היא צדק. תחרות היא סחיטת החלשים

  1. גם למונופול יש תחרות: עם האופציה לא לקנות בכלל או למצוא פתרונות אחרים (למעט בדברים ממש בסיסיים כמו אוכל ומים). מונופול מאפשר לחברה למכור ביוקר רק לאלה שהמוצר ממש ממש שווה להם, לעומת תחרות משוכללת שבה הוא נאלץ למכור בזול וגם אלה שהמוצר פחות שווה להם נהנים. מה בין זה לבין סחיטה?

    לכל היותר המצב הוא הפוך: בתחרות חופשית, אלה שהיו קונים אפילו ביוקר מסוגלים לסחוט מהיצרן מחירים נמוכים משהם היו מוכנים לשלם.

    ובעיונת קטנה: יש לסמית' שתי הגדרות של המחיר הטבעי: זה שנותן תמורה הוגנת לעובדים וכו', וזה שמזרים את הכמות "הנכונה" של סחורה לשוק. אפילו אם נבין את הכמות "הנכונה" ככמות היעילה, המפגש בין עקומת ההיצע לעקומת הביקוש, אין לזה שום קשר לתמורה הוגנת. הגינות היא מושג כל כך ערטילאי שקשה למצוא אותו בעקומות. כל אחד יגדיר אותו אחרת.

  2. יופי של רשומה. כהרגלך, את מצליחה להעביר בצורה כה ברורה ומדוייקת רעיונות ומושגים כלכליים. תודה.

  3. תחרות היא סחיטת החלשים – זוהי למעשה ההגדרה הטובה ביותר לתהליך כשמדובר בקונגלומרטים ו/או חברות מונופוליסטיות לסוגיהן.

    "המחיר הטבעי" המייצג תמורה נאותה לעובדים, לבעלי ההון, ולבעלי הקרקע כפי שאדם סמית היטיב לתאר הוא זה שנקבע בעקבות התחרות בין נותני השרותים למיניהם – בתנאי שאינם משתייכים לגופים הדורסניים – בין אם מדובר ברכישת מוצרים בחנויות לממכר סחורות או קבלת הצעות מקבלני שיפוצים…

    מדינת ישראל מסתבר, קטנה מדי בכדי לגרום לתחרות אמיתית בין חברות הענק. כל עוד תתאפשר השליטה המקבילה במוסדות פיננסים ואחזקה במפעלים ושרותים – תחרות אמיתית לא תהיה במדינה.

    יש לזכור כי ההפרטה במשק – שגרמה לכל העוות שנוצר, מקורה ברגולטורים ופקידי המגזר הצבורי שיצרו את האפשרות הזו – בכדי ליצור לעצמם את מקום העבודה המתאים לתקופה שלאחר יציאתם מהחממה…

    ובהזדמנות זו – משום מה עולה בזכרוני מעשיה שקראתי בזמנו בכתבי דרויאנוב – בקשר לתחרות.

    בין שתי עיירות קטנות בפולין עבר נהר ובו מעבורת שחצתה את הנהר וגבתה את המחיר שדרשה.
    לימים הובאה מעבורת חדשה והתחילה מלחמת מחירים. מידי יום הורד מחיר החציה עד שהגיעו למצב שבו החציה היתה בחינם. לפיכך החליט בעל אחת מהמעבורות לחלק עוגיה בחינם לנוסעים ללא תשלום.
    מגיע יהודי לקופה, מקבל את הכרטיס, לוקח את העוגיה – אך לא זז. שאל אותו הקופאי מה עוד אתה רוצה?
    ענה לו: את הכרטיס אקח, את העוגיה אוכל – אך לא אחצה….

  4. קודם כל, זה לא נכון שצריך תחרות משוכללת כדי לקבל את התוצאות החיוביות של תחרות. יש מקרים רבים שבהם שני מתחרים מביאים למצב שקרוב מאוד לתחרות משוכללת, ולפעמים אפילו "איום בכניסה לשוק" מספיק כדי לגרום לחברה במעמד כמעט מונופליסטי לנהוג כמו בתחרות (למשל וול מארט).
    בכל מקרה, דבר אחד גם מונופול עושה, גם דואופול, גם אוליגפול, וגם מתחרה בתחרות משוכללת – הוא מכוון לטעמיהם של הצרכנים.

    ולריב עם ספקים, לעשות שרירים, לנסות לחסוך עלויות, כל אלו קיימים גם במצבים של תחרות וגם במצבים של היעדר תחרות, וכל מצבי הביניים.

    האמירה שהכלכלה חוזרת שוב למושגים של דם סמית' לא ברורה לי. אני לא מכיר כלכלנים שמדברים כך.

  5. פינגבק: הדייג מס’ 25

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s