קל מאד לעוות את מושג התחרות בכלכלה – אם מחמת הבנה לא-מלאה, ואם מהיעדר תום לב. וכך, בעידן הטיקבוקים הספונטניים, בכל פעם שמוזכרת המילה תחרות, קם מישהו משמאל וקורא מנהמת לבו: תחרות היא תמיד לטובת בעלי ההון. ומנגד, קם נציג השוק החופשי, המצהיר שתחרות היא הצבעה דמוקרטית, היא דרכה של הכלכלה אל היעילות ואל הצדק.

כמו כל התלהמות, גם ההתלהמות הזו מתאפשרת על ידי השמטת מילה אחת – המילה "משוכללת" או "מושלמת". על פי תורת הכלכלה, רק תחרות משוכללת מובילה לדמוקרטיה ושאר מעשים טובים. רק ציות למספר תנאי יסוד, מבטיח תחרות משוכללת. ראש וראשון לתנאים אלה הוא התנאי האומר כי כל יחידה סבורה שהתנהגותה אינה יכולה להשפיע על המחיר. ובאופן מפורט יותר, המוכרים והקונים בשוק של תחרות משוכללת חייבים להיות רבים. ובהיותם רבים, גם אם אחד מהם יתאמץ לייקר או להוזיל את הסחורה, הוא ישפיע על מחיר השוק  רק באופן מזערי, ולמעשה, לא ישנה דבר.

כדי לקלוט את מושג התחרות המשוכללת באופן הרחב ביותר, נפנה לדבריו של אביהו-מולידו, אבי הכלכלה המודרנית, אדם סמית. אדם סמית חונך ברוח הנאורות של המאה ה-18. ספרו הראשון, שיצא לאור בשנת 1759, נקרא "התיאוריה של החוש המוסרי". הקתדרה בגלזגו, שבה מילא תפקיד של פרופסור, נקראה "הקתדרה לפילוסופיה מדינית-חברתית", והשתייכה למדעי הרוח. הקורס שאותו לימד מדי שנה כלל את הפרקים הבאים: המערכת המושגית של הדת; תורת המידות; תורת המשטרים ועקרונות החוק והמשפט; ולבסוף, משטרה, הכנסות המדינה וביטחון. סמית, אם כן, באופן המובהק ביותר, יצא משאלות של מוסר וצדק. ותשובתו, "היד הנעלמה", נועדה למזג צדק עם יעילות. 

המחשה טובה לחיפוש של סמית אחר אפשרות  שמירת המוסר במציאות היומיומית הגשמית, מתקבלת מהפרק "על המחיר הטבעי ומחיר השוק של סחורות" בספרו "עושר העמים" שיצא לאור ב-1776 (עברית: יריב עיטם, שמשון ענבל. הוצאת מוסד ביאליק והאוניברסיטה הפתוחה, 1996). באותו פרק, סמית מגדיר את "המחיר הטבעי", המקביל למחיר תחרות משוכללת על פי מושגינו. וכך הוא אומר:

"בכל חברה וסביבה יש שער רגיל או ממוצע של שכר ושל רווח בכל סוגי השימוש בעבודה ובמלאי הון…בדומה לכך, בכל חברה וסביבה יש שער רגיל או ממוצע של רנטה…שערים רגילים או ממוצעים אלה אפשר לכנותם השערים הטבעיים של השכר, הרווח והרנטה בזמן ובמקום שהם רווחים בהם. כאשר מחירה של סחורה כלשהי אינו גבוה ואף לא נמוך מן הדרוש לתשלום הרנטה הקרקעית, השכר על העבודה והרווחים על מלאי ההון המשמשים בגידולה, בהכנתה ובהבאתה אל השוק, על פי שעריהם הטבעיים, הסחורה נמכרת במה שאפשר לכנות מחירה הטבעי".   

לצד "המחיר הטבעי" המייצג תמורה נאותה לעובדים, לבעלי ההון, ולבעלי הקרקע, סמית מכיר גם בקיומו של מחיר אחר. "המחיר שבו סחורה כלשהי נמכרת בדרך כלל בפועל נקרא מחיר השוק שלה. מחיר זה יש שהוא גבוה ממחירה הטבעי, ויש שהוא נמוך ממנו או שווה לו בדיוק".

המחיר הטבעי, על פי סמית, הוא המחיר המזרים לשוק את הכמות הנכונה של הסחורה. או, במילותיו שלו: "כל כמות כוחות הייצור המשמשים מדי שנה בשנה בהבאת סחורה כלשהי אל השוק מתאימה את עצמה ככה התאמה טבעית לביקוש היעיל. מדרך הטבע, יעדם הוא להביא בכל עת אל השוק כמות מדויקת שדי בה לספק את הדרישה, ולא יותר מזה".

למרות הדגשת היעילות והטבעיות, סמית, כאמור, מכיר בכך שאותה היערכות "יעילה" ו"טבעית" אינה בהכרח ההיערכות בדרך כלל או בפועל. כדוגמא להיערכות שאינה ההיערכות הטבעית הוא מביא את המונופול.

"מונופול הניתן ליחיד או לחברה מסחרית כמוהו כסוד במסחר ובתעשייה. באמצעות שמירה על מחסור תמידי בשוק ועל אי-סיפוק מלוא הביקוש היעיל מוכרים בעלי המונופול את סחורותיהם במחיר גבוה הרבה מן המחיר הטבעי ומגדילים את תקבוליהם – בין שהם כלולים בשכר ובין שהם כלולים ברווח – הרבה למעלה משעריהם הטבעיים.   

"המחיר בתנאי מונופול הוא המחיר הגבוה ביותר שאפשר לקבל בכל מקרה. לעומת זה, המחיר הטבעי, או המחיר בתנאי תחרות חופשית, הוא המחיר הנמוך ביותר שאפשר לקבל…מחיר המונופול הוא בכל מקרה המחיר הגבוה ביותר שאפשר לסחוט מן הקונים,…ואילו המחיר הטבעי הוא המחיר הנמוך ביותר שהמוכרים יכולים בדרך-כלל להרשות לעצמם לקבלו ובה בעת להמשיך בעסקיהם".

אם ישנם מונופולים, ואם מחיר השוק בדרך כלל אינו המחיר הטבעי, מדוע בכלל להגדיר מחיר כזה. תשובתו של סמית יורדת לשורשי המושג: "הנה כי כן, המחיר הטבעי הוא המחיר המרכזי, אם אפשר לומר כך, שמחירי כל הסחורות נמשכים אליו דרך קבע…אך יהיו אשר יהיו המכשולים המונעים את המחירים מלהתייצב במרכזה של קביעות ורציפות – לעולם הם שואפים אליו".

יותר מ-200 שנה חלפו מאז פורסם "עושר העמים". תורת הכלכלה, לכאורה, התקדמה. ובכל זאת, היא חוזרת שוב ושוב למושגי היסוד שסמית ניסח. שוב ושוב היא דשה במתח בין "המחיר בפועל" ל"מחיר הטבעי", בין תחרות לא-משוכללת (כדוגמת המונופול) לתחרות משוכללת, הנקראת אצל סמית "תחרות חופשית".  

הכרת המתח הזה היא העיקר. המתח הדיאלקטי המפרה בין שני קצוות.

בקצה האחד, החלום על שילוב בין יעילות מוחלטת לצדק מוחלט – שילוב שמושג רק במצב הערטילאי של תחרות משוכללת.

בקצה השני, ההבנה כי ההתייצבות על המחיר הטבעי – מחיר שיווי המשקל של התחרות המשוכללת – היא בגדר שאיפה נצחית, כמו השאיפה המתמטית לאינסוף. במציאות פזורים אינסוף מכשולים המונעים מלהגיע למחיר הטבעי, ואנו נאלצים לחיות עם מה שיש – מחיר השוק.

הכרת המתח הזה, בין שני הקצוות, היא שמובילה לכיבוד יתרונותיה של כלכלת השוק. הכרת המתח הזה, בין שני הקצוות, היא שמובילה להקמת הרשויות הממשלתיות להכוונת השווקים, ולפיקוח עליהם.

***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***