גירעון תקציבי – שורה תחתונה (בינתיים)

חמישה פוסטים על גירעון והוצאה, שפורסמו כאן בשבועות האחרונים, הדגישו את חשיבותו של תקציב ממשלה מאוזן פחות או יותר. המילה 'מאוזן' הקפיצה כמה מהקוראים, אם כי הביטוי 'פחות או יותר' שצורף לה העיד שאין מדובר על גירעון אפסי.

על פי הסכם היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי, ומקבילו, הקונסנסוס הוושינגטוני, שיעור הגירעון המרבי המומלץ הוא 3% מהתמ"ג. מדוע 3%? שאלה טובה. הנה בשנות ה-90 וה-2000, הגיע גירעון הממשלה בישראל מספר פעמים ל-5% ולא קרה דבר. כלומר, לפעמים, מותר להגדיל את הגירעון במידה סבירה, במיוחד אם הגדלה זו מתוכננת מראש ומנומקת.

הסכם היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי הוא ההסכם שעליו מושתת האירו. כמי שאינה חברה באירו, ישראל אינה חייבת לקבל עליה את כלליו. הקונסנסוס הוושינגטוני הוא קונסנסוס בין הממשל, לעסקים, לאקדמיה ולמוסדות הבינלאומיים השוכנים בארה"ב. זה אינו הסכם פורמלי, ובוודאי שהוא אינו מחייב את ישראל. אם כן, שוב, מדוע, 3%? 

 חשיבות הדימוי: 3% עכשיו     

בעולם של היום, עולם של זרימת הון בינלאומית חופשית, גירעון ה-3% הוא דיבר מ'עשרת הדיברות' של הבטיחות המקרו-כלכלית. דיבר שבא לפצות על החלשת פיקוח הממשלה. דיבר אחר תובע  מהחוב הציבורי לא לעלות על 60% מהתמ"ג, ועוד דיבר קורא לשיעור אינפלציה נמוך וחד-ספרתי. כל אחד מהדיברות הוא מדד סביר ליציבות משקים. כולם, יחד, מחברים את תעודת היושר לממשלות: עשינו הכל, לא אנחנו אשמים במשבר.

הציות ל'עשרת הדברות' מבטיח גם את שלומם של מנהלי גופים פיננסיים גדולים – בנקי השקעות, קרנות פנסיה, קופות גמל ודומיהם. כמקובל היום, גופים אלה שולחים את כספם לכל מקום, גם למדינות שאין להם מושג על מצבן האמיתי. מילוי עשרת הדברות הוא משענתם לעת צרה: בדקנו, המדינה הזו עמדה ב'כללים'.

וכמו כל מוסכמה – שתמיד מתחילה בכוונה טובה ובשכל ישר – גם מוסכמות 'עשרת הדיברות'  הפכו לדימוי מניפולטיבי במתכונתן הקיצונית. גופים מסוימים, במגזר הפיננסי הבינלאומי, למדו שאפשר להרבות את השמחה בבורסות בעטיה של כל סטייה מ'הכללים'. אפשר גם לנצל את השמחה לגזירת קופון. זה מה שקרה ביוון, באירלנד ובפורטוגל. מרגע שנמדד אצלן הגירעון התקציבי המוגדל, היה מי שטרח להפיץ את הבשורה, ולהריץ בעזרתה למכירת חיסול את אגרות החוב שלהן, ואת המגזר הפיננסי שלהן.       

נגיד 5%, נשווה את הפוטנציאל

שיעור הגירעון המתוכנן  בישראל ל-2011 הוא 3% מהתמ"ג. נניח שיחרגו ל-5% מהתמ"ג. מה הרווחנו? כל אחוז תמ"ג ב-2011 מניב תוספת של 8 מיליארד שקל לתקציב. שני אחוזי תמ"ג מסתכמים ב-16 מיליארד שקל. 16 מיליארד שקל, לשנה אחת בלבד. בשנה הבאה, שוב ייאלצו להגדיל את הגירעון, ושוב יסתכנו בעירור תשומת לבו של מגזר הפיננסים הבינלאומי.

מה גם, שהאלטרנטיבה נמצאת: הגדלת ההוצאה הממשלתית במקביל לגביית מס נוספת. ניקח, לדוגמא, רק מס אחד, מס חברות, ששיעורו המרבי היה 61% ב-1985, ומאז הוא צנח עד ל-25% ב-2010. כל אחוז של מס חברות גבה כמיליארד שקל ב-2010, ויגבה סכומים דומים גם בשנים הקרובות בהתאם למחזוריות הכלכלית. החזרת מס החברות לשיעור של 61% תוסיף לתקציב הממשלה 36 מיליארד שקל. לא 36 מיליארד לשנה אחת. 36 מיליארד שקל בכ-ל שנה.

אין שום הוכחה לכך, שהורדת מס החברות – מס על רווחיהן הלא-מחולקים של החברות – תרמה לצמיחה בעשרים השנה האחרונות. על פי הנראה לעין, כספי העתק שהצטברו בידי החברות הופנו לניפוח בועות בורסה ונדל"ן בישראל, ובכל מקום. מס החברות הוא רק דוגמא אחת. ניתן להפיק כמה מיליארדים בכל שנה מהעלאת שיעור מס ההכנסה המרבי על המאון העליון בלבד.

אם תועלתה לצמיחה של ההורדה הדרסטית במס החברות ובמס ההכנסה על המאון העליון אינה מוכחת, גם העלאתם מחדש מן הסתם לא תפגע באופן משמעותי בצמיחה. ובז'רגון הקיינסיאני, העלאת מסים אלה לא תגרע הרבה מביקושי המשק. ולכן, הוצאת הממשלה הנובעת מגבייתם תתגלם ברובה לתוספת ביקושים שתחיה את הצמיחה. זאת, בדומה לתוספת הוצאה הנובעת מהגדלת הגירעון התקציבי.

סגרנו פרק, מילת התנצלות, מילת תודה

 מה שהתחיל כפוסט בודד שלי  ב-19 לינואר השנה, התפתח לסדרה בעקבות תגובות הקוראים. העיסוק בפרטי התיאוריה הקיינסיאנית גרר אותי לניתוח טכני בכמה הזדמנויות, ועל זאת, מילת התנצלות למי שהתעייף. לתחושתי, דווקא מתוך המחנה המחויב לצמיחה ולתעסוקה, חייבים עכשיו להתריע בפני גלישה לגירעון לא-אחראי. דווקא מתוך המחנה המחויב לצמיחה ולתעסוקה, חשוב עכשיו להבהיר את האפשרות של המרצת המשק בעזרת הרחבה מאוזנת של הוצאות והכנסות הממשלה. על זאת, מילת תודה לכל המגיבים, שאילצו אותי להבהיר לעצמי מחדש את מושגי התקציב.

***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' – רכישה  מוזלת כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

12 מחשבות על “גירעון תקציבי – שורה תחתונה (בינתיים)

  1. תמר שלום,

    האם את טוענת שמדיניות גרעונית של למעלה מ-3% היא מראש ומבחינה עקרונית לא נכונה ומזיקה, או, לחילופין, שהיא בעייתית רק בגלל "השוט" הבינלאומי שצפוי לכל מי שמפר את הכללים, ובוודאי למדינה קטנה כמונו?

  2. סער,

    השתדלתי להבהיר,ואנסח את זה שוב. קו ה-3% הוא שרירותי, ובוודאי שאין לאמץ אותו באופן נוקשה מדי. ועם זאת, "השוט" הבינלאומי לא מותיר הרבה ברירה.

  3. כעת כמעט כל מדינות ה-OECD חורגות מגבול ה 3% בהרבה

    http://www.gfmag.com/tools/global-database/economic-data/10395-public-deficit-by-country.html#axzz1EbxMKs6M

    בנוסף רמת אי הוודאות גם בסעיף ההכנסות וגם ההוצאות היא כה גדולה שכל תוכנית היא (כמו שאומרים בצבא) בסיס לשינויים.
    לי נראה שבעקבות המשבר הכלכלי האחרון פרדיגמת ה-3% לשנה נזרקה לפח. "השוט" הבינלאומי כמובן תלוי במדינה ארצה"ב מריצה גרעון של 10% ועדיין כולם קונים את אגרות החוב שלה ישראל לא תוכל (ולא תרצה) להכנס לגרעון כזה.
    המסקנה שלי היא שכמו בכל דבר בחיים מה שחשוב זה שיווי המשקל ולא מספר שרירותי כאשר הגרעונות יוצאים משליטה אז כל בניין הקלפים מתמוטט.

    לגבי גבול ה-3% לשנה הוא נקבע בהתאם לגידול בתלג, שהרי לכלכלה גדולה יותר יש יכולת תשלום גדולה יותר.

  4. שלום תמר,

    אני ממשיך להפנות אליך לינקים מהאתר של קרן בית ברל. מקווה שזה מגדיל את כמות הקוראים.

    צריך לציין שהקוסזנסוס, ה"שוט" לדבריך, הוא אפילו קצת יותר משוט סטנדרטי. הרי מה שוט נועד "לרסן"? השוט מרסן הרחבה משקית באמצעות הוזלת האשראי. אבל בניגוד לשוט שמרסן – הקונסזנסוס יוצר מראש מציאות של אשראי יקר וע"י כך מעודד פעילות פיננסית על יצרנית. אפשר להניח כרגע לשאלה האם צריך להגדיל את הגירעון. אבל חייבים להתייחס ל"תזה" המלאכותית של 3% גרעון. מאסטריכט/וושינגטון, אחרי הכל, משמשים את האלמנטים הנשכניים ביותר בשוק ההון. במובן מה, במחלוקת על איחוד מטבע/שוק אירופאי (1992)(צעד אנטי-פיננסי מובהק), כצעד פשרה, הסכימו החוגים שתמכו באיחוד מטבע – גם בהחלת העקרונות הקשוחים של מסטריכט. לפי ג'ורג' סורוס ונוספים לא ממש היה להם ברירה מול ברוני הכספים.

    ברור אפוא, שגרעון של 3% הוא אמצעי הפחדה. או נטרול. כפי שאת כותבת אפשר להסתדר גם עם גרעון של 5%. אולם, למעשה, הגדלת הגרעון (צעד, שדרך אגב, מפלגת העבודה התעקשה עליו בשלוש שנים האחרונות), איננו יפתור את הבעיות המבניות בחלוקת ההון במשק.

    במובן מה, לצערנו, זורקים את הסיסמא של "הגדלת גרעון" מכיוון שלמחשבה הסוציאל דמוקרטית או הפוליטית אין לרוב תשובות טובות יותר. כך, הגדלת גרעון נהפך ל"טיזר" בעוד שישנם אמצעים טובים יותר. היתרון בהגדלת הגרעון שזה זמני, לא מביא להרחבה גדולה מדי ונשלט על ידי המערכת הפיננסית.

    דוגמא לבורות? הנה ציטוט מוועדת הכספים של הכנסת, של יו"ר הוועדה, בנוגע לתוכנית באזל (שלה תפקיד מרכזי במשברי האשראי העולמי):

    "חמור מכך. בדיון בהשפעות באזל על הכלכלה הישראלית, שנערך בוועדת הכספים של הכנסת, שאל יו"ר הוועדה ח"כ משה גפני: "מי זה באזל? מי מינה אותם? למה זה כל כך חשוב?. . . אני מתנצל על הבורות שלי" (מתוך פרוטוקול הוועדה, 4.11.2009). גפני פשוט לא ידע שהתקנות כבר מיושמות בארץ."

    סוף ציטוט.

    לאורך השנים הועלו הצעות מתוחכמות ופרוגרסיביות הרבה יותר להגדלת הכנסות המדינה. אולי אני מגזים, אבל הצעות אלו הלכו לאיבוד מאחורי "הגדלת הגרעון".

    אז פישר-שטייניץ יגדילו את הגרעון בחצי אחוז או באחוז. יכניסו עוד תרופה לסל, יעבירו רבע לחינוך החרדי ויפתחו גן ילדים. הדברים הללו מבורכים, אבל אחוז בגרעון לא אפקטיבי כמו צעדים אחרים. מס החברות היא דוגמא טובה למיסוי פרוגרסיבי (ויש לדעתי חזקים ויעילים ממנו – אולם בשבילם צריך לצאת למסעי צלב). יתר על כן, התוכניות הללו לא יקוממו את חברות הדירוג הבינלאומיות ושאר אמצעים מלאכותיים תוצרת מסטריכט-וושינגטון. לפחות לא כמו הגדלת הגרעון.

  5. אדם,

    תודה על ההפניה לאתר קרן בית ברל, אכן מגיעים דרכה קוראים.

    פישר-שטייניץ דווקא לא מעוניינים להגדיל את הגירעון ברגע זה, הם רומזים בכיוון של העלאת מס ההכנסה השולי ומס החברות. מי שמתנגד לכך הוא נתניהו, ובדרכו דוחף להגדלת הגירעון.

    אתה צודק, ישנם פתרונות טובים יותר מהגדלת הגירעון, והצבעתי עליהם במאמר לעיל ובמאמרים הקודמים בנושא. מס החברות הוא מס עתיר פוטנציאל מבחינת הגבייה ופרוגרסיבי מאד. הוא מוטל על רווחי חברות לא-מחולקים, שבאופן כזה או אחר מתגלגלים בחלקם גם לכיסי בעלי המניות.

  6. זה נכון שהגדלת הגירעון היא לא רעיון טוב, אבל אני לא בטוח במה שאת אומרת על מס החברות: "אין שום הוכחה לכך, שהורדת מס החברות – מס על רווחיהן הלא-מחולקים של החברות – תרמה לצמיחה בעשרים השנה האחרונות".

    נעשה ניסוי מחשבתי ונקבע את גובה מס החברות ל-100%. האם זה לא ישפיע על הצמיחה כלפי מטה? נראה לי שברור שהעלאת מס החברות מכבידה על הפעילות העסקית, ורק השאלה היא כמה כובד מוכנים לסבול. גם 1985 לא בהכרח דוגמה טובה, כי עד כמה שזכור לי היה בתקופה ההיא משבר כלכלי רציני שנבע בין השאר מכך שמס החברות הגבוה חנק את ההשקעות.

    לדעתי יש עוד הרבה מה לעשות בתחום של קיצוץ הוצאות לפני שמדברים על העלאות מיסים. הממשלה של ביבי חילקה כסף בנדיבות לישיבות, להעלאות שכר במגזר הציבורי ללא אבחנה, ועוד ועוד, ואת אלה אפשר לבטל. אפשר גם לייעל את המשרודנות הממשלתית, לעשות סדר בסעיפי השכר, וכו'.

  7. יוסף,

    לי לא ברור עד כמה העלאת מס החברות תכביד על הפעילות העסקית. להתרשמותי, הורדתו תרמה מעט לצמיחה בעשרים וחמש השנה האחרונות. את ההסבר המפורט למה שאני אומרת כאן אתה יכול לקרוא בקטגוריה 'מסים ותקציב ממשלה' באתר הזה, ובמיוחד בפוסט 'הזכות לשלם מס בישראל'.

  8. הערה קטנה: המאמר מעניין ומשכיל, אך לא יכולתי להתעלם מטעות לשונית חמורה: המילה הנכונה היא "דיבר" ולא "דיברה". ולראיה, עשרת הדיברות- כי עשרת זה זכר. לו היה בנקבה, היו כותבים " עשר הדיברות"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s