קיינס על הוצאה. קיינס על גירעון

שתי מדינות, המטיפות לגירעון תקציבי מזערי, סבלו מגירעון ענק ב-2010. גירעונה של בריטניה מסתכם בכ-10% מהתמ"ג וגירעון ארה"ב מגיע ל-9% מהתמ"ג. תיארתי את התופעה בפוסט 'זרקו אותו מהדלת קיינס חוזר מהחלון'. כוונתי הייתה להפנות את תשומת הלב לפרדוקס מאיר עיניים: קיצוץ מופרז בתקציב הממשלה מוביל לגירעון ענק, לכאורה גירעון קיינסיאני, בעת האטה כלכלית.

כמה ימים לפני כתיבת אותו מאמר, הרציתי על תקציב וגירעון בפני מתנדבי שנת שירות של תנועת המחנות העולים בקיבוץ נערן. התלבטתי איך להציג את הגישה הקיינסיאנית לאנשים שעוד לא למדו כלכלה במסגרת אקדמית. שני המאמרים – הקודם והנוכחי – הם פרי התלבטות זו.

התלבטותי, שעוד לא פגה, התעוררה משתי סיבות שפירוטן יסייע להבנת הדברים. סיבה ראשונה היא אופן הצגת הדברים אצל קיינס. קיינס, בספרו 'התיאוריה הכללית של תעסוקה רבית וכסף' כותב כתיבה חופשית ואסוציאטיבית. הפרשנויות לתורתו הן על כן רבות ומגוונות. סיבה שנייה היא מעמדה העכשווי של התיאוריה הקיינסיאנית. תורת קיינס עמדה במרכז הבמה משנות ה-30 ועד לשנות ה-70. אז חזר למרכז הבמה המודל הכלכלי הקלאסי, שכינויו העכשווי הוא המודל הניאו-ליברלי. מודל זה נתון לבחינה מחודשת בעקבות אירועי השנים האחרונות, אך עדיין משרה מרוחו על תגובת המוסדות הפיננסיים  והגופים הבינלאומיים הגדולים.

נתחיל באופן הצגת הדברים אצל קיינס. הפרשנות המקובלת ביותר לקיינס היא הגרסה שאותה למדתי בשנות ה-60 וה-70, ומופיעה גם היום בספר 'מבוא לכלכלה' מאת יצחק אורון, נילי מארק, אמירה עופר, הנלמד באוניברסיטאות בישראל. גרסה זו אומרת כך:

בזמן האטה כלכלית, כאשר גורמי הייצור במשק (עובדים, ציוד, כסף) אינם מנוצלים במלואם, מומלץ כי הממשלה תוסיף ביקושים משלה. זאת, משום שתת-התעסוקה של גורמי הייצור (לדוגמא, אבטלת כוח האדם) משקפת ביקושים נמוכים מדי של המגזר הפרטי לצריכה ולהשקעות. הוספת ביקושי הממשלה יכולה להתבצע באופנים שונים. ביניהם, למשל, תשלום קצבאות מחיה למובטלים, השקעה מוגדלת בתשתיות, ואפילו בזבוז כספים על אירועי ראווה ועל קישוטי סרק.

הדגש בגרסה זו של קיינס הוא על הוצאת הממשלה. סוגיית מימונה היא משנית. אפשר לממן את ההוצאה החדשה בעזרת תוספת מס השווה לה בהיקפה. ואז, הכלכלה הקיינסיאנית מבהירה כי למרות שגובים מהציבור ביד אחת, ומוציאים ביד השנייה, סך הביקושים במשק יגדל. הכיצד? הממשלה תוציא את מלוא הסכום שהיא גובה, ואילו המגזר הפרטי יצמצם את צריכתו והשקעתו רק בחלק מהסכום שנגבה ממנו (בהתאם לנטייתו לצרוך או להשקיע מהכנסה נתונה). יתכן גם שעצם התנועה הממשלתית, עם האמירה הנלווית לה, תתרום לאישוש השוק. כך או כך, בהתארגנות כזו מניעים את המשק מבלי להגדיל את גירעון התקציב.

אפשר לממן את ההוצאה החדשה גם בעזרת מלווה המגויס מהציבור בישראל, או מהציבור בחו"ל, או ממוסדות פיננסיים בינלאומיים. מימון כזה שאינו מאזן בין הגדלת ההוצאה להגדלת הכנסות הממשלה – אלא רק מגשר על פער תזרים המזומנים – הוא מימון גירעוני שדוחה את החזר החוב לשנים הבאות. בזמן נקיטת יזמתה של הממשלה, גדל גירעון התקציב, ומתווספת עוד מנה לחובה הצבור של המדינה.

קיינס לא שלל את יצירת הגירעון, אך גם לא העמידה במרכז שיטתו. עמדתו הייתה: בעת שפל ואבטלה, קודם כל חייבים להרחיב את הוצאת הממשלה, ואם לא ניתן לאזנה בהכנסה מקבילה, מותר ליצור גירעון או להגדיל את הגירעון הקיים. עמדה זו מוצגת מספר פעמים בספרו (למשל, בפרקים 8 ו-10).

מדוע, בכל זאת, נתקלים לעתים קרובות בזיהוי בין הגישה הקיינסיאנית להגדלת גירעון? קשה להשיב על כך בפסקנות. אולי בגלל עמימות כלשהי בטקסט של קיינס. ואולי גם מתוך רצונם של המתנגדים לתרופה הקיינסיאנית להציג אותה שלא במיטבה, ולהדגיש את פיתרון הקצה שלה, שהינו יצירת גירעון.

חידוד ההבחנה בין הגדלת ההוצאה התקציבית כשלעצמה להגדלת הוצאה הכרוכה ביצירת גירעון חשוב במיוחד בעידן הגלובלי הנוכחי. במשק סגור, או סגור חלקית כמו בתקופתו של קיינס, הייתה יצירת גירעון וצבירת חוב ציבורי עניין שבין המשק לבין עצמו. היום בעידן הגלובליזציה המהירה, עלולה גלישה לא-זהירה לגירעון ולחוב למוטט אף את המשק היציב ביותר.

דוגמא אקטואלית היא סיפור אירלנד ויוון, שמרגע שנחשפו מימדי גירעונן, היו מי שהתגייסו להשחיר את מצבן בתקשורת. התמונה הפסימית שצוירה, הריצה חברות ואנשים למכור את אגרות החוב הממשלתיות של שתי המדינות. מחירי האג"ח ירדו, הרבית על גיוס חוב חדש זינקה למרומים. יוון ואירלנד נמצאות על סף חדלות פירעון.

המעבר ממעמד של מדינה יציבה להוויית עלה נידף מתרחש היום כהרף עין. די לצטט מהתבטאות טרייה של נגיד הבנק המרכזי האמריקאי, בן ברננקי, בהרלד טריביון מה-6-5 לפברואר 2011. ברננקי, שקרא לחברי קונגרס רפובליקאים לא להעמיד מכשולים בדרכה של ממשלת ארה"ב לכווץ את גירעון התקציב ואת החוב אמר כך: "אני חושב שזה מאד רחוק, אבל זה אינו משהו שאתה רוצה לשחק אתו – האפשרות שארה"ב תובל בכוח לאי-עמידה בהחזר חובותיה…וההשלכות של זה על המערכת הפיננסית שלנו, על מדיניותנו התקציבית, על כלכלתנו – יהיו קטסטרופליות". להזכיר, הדובר אינו נגיד הבנק המרכזי של מיקרונזיה אלא נגיד ה'פד' של ארה"ב.               

הבחירה בגרסת ההוצאה ולא בגרסת הגירעון בדיון שלעיל באה מתוך הכרה בבעיה שעליה ברננקי רומז. היא מכוונת להקנות משנה תוקף לתיאוריה הקיינסיאנית בתנאים הנוכחיים. בישראל, היום, אין קושי מהותי להעלות מס. מס חברות הוא המועמד הראשון להעלאה. ואם כן, כל עוד אפשר, עדיף להיזהר, ולדבוק בקיינסיאניות של תקציב מאוזן פחות או יותר. קיינסיאניות בנוסח הזרם המרכזי. 

***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

11 מחשבות על “קיינס על הוצאה. קיינס על גירעון

  1. אין לי מחלוקת על עיקר דבריך, רק שתי הערות.
    הראשונה, כמעט תיאורטית: במשק סגור, הרציונל של גרעון הוא לא 'נזרוק את החוב על הילדים שלנו', אלא 'ניחלץ מהמיתון באמצעות יצירת גרעון, הצמיחה תעלה את ההכנסות ממסים, ואלו יסיעו להחזיר את החוב'.

    השנייה: גם אם ניהול החוב הבריטי והאמריקאי הוא מסוכן, כדאי להדגיש שמצבה של ישראל רחוק משם. אין סיבה להטיל מגבלות על הגירעון בישראל כיום, ואפשר אפילו להרחיב אותו במידת-מה

  2. נדב,

    מסכימה אתך שהכוונה ביצירת גירעון אינה 'לזרוק את החוב על הילדים', אבל זה מה שקורה לתקופת ביניים, והשאלה תמיד מתי הצמיחה תתעורר ובאיזה קצב. בכל מקרה, כשכתבתי מה שכתבתי על משק סגור (בקטע הרביעי לפני הסוף)התכוונתי בדיוק למה ששנינו בעצם אומרים. במשק סגור הדילמה היא פנימית. היום המצב הרבה יותר מורכב כי נוספים גורמים חיצוניים, שגם את הם לא צודקים בשיפוטם לגבי האמצעים שננקטו הם יכולים להוביל 'עליהום' פיננסי על המשק שישבש את המהלך.

    אני מסכימה לגמרי עם זה שהמצב הישראלי שונה מהמצב האמריקאי. ציטטתי את ברננקי כדי להראות שגם מדינה חזקה כארה"ב חוששת היום מהגורמים שבוחשים באגרות החוב ובמגזר הפיננסי בכלל.

  3. שלום תמר,

    צריך לציין שלאורך השנים האינטרפטציות שעשו לתפקיד הגרעון אצל קיינס שימשו לא פעם את המתנגדים הגדולים ביותר של תפיסתו. לא סתם הכריזו אבירי הניאו ליברליזם לא פעם שהם עתה קיינסיאנים. הסיבה לא הייתה, כמובן, "היפוך עורם" אלא ניסיון לאמץ – ועל ידי כך לעקר – חלק גדול ממסקנותיו.

    למעשה, בשלושים השנה האחרונות משתמשים לא פעם בארגומנט הגרעון בכדי להגיע לתוצאות הפוכות לחלוטין מהגדלת ההוצאה הציבורית. בעוד שקיינס לא נדרש לנושא בספרו הגדול, תלמידתו המובהקת, ג'ון רובינסון, צייינה במספר מאמרים שלה שהגדלת הגרעון יכולה במצבים מסוימים לפגוע במצב התעסוקה וזמינות האשראי במשק. בספר המצוין the new economics שערך סיימור האריס יש מספר מאמרים שמצביעים על העיוות המכוון שנעשה בתיאוריה הקיינסאינית בכיוון הזה.

    בכל מקרה, התפיסה שמצדדת בהגדלת הגרעון ובהורדת ריבית בכל מצב (תפיסות שלהם מדביקים תמיד את התווית "קיינסיאנית") – היא לאו דווקא קיינסיאנית. כשגרינספאן הוריד את הריבית האמריקאית לרמתה הנמוכה לפני מספר שנים, אני זוכר שהיו קיינסיאנים (ואף מרקסיסטים!!) שהיללו אותו על מעשיו האחראים שהיום אנחנו רואים את תוצאתם.

    בכל מקרה, כפי שאסתר אלכסנד ציינה בצדק: השאלה היא לא האם מגדילים את הגרעון אלא לאיזה אפיקים מפנים את הכסף. אני – ולא תתפסי אותי מתנגד להגדלה של 2-3 אחוז בגרעון הישראלי – חושב שבמידה ונתניהו-פישר-שטייניץ היו רוצים להגדיל את ההוצאות הממשלתיות ולצמצם אבטלה יש להם "סל" של אמצעים לעשות זאת במקביל להגדלת הגרעון. אני מחזיק בעמדה יותר פסימית ממך לגבי פישר (לפחות לפי קריאת המאמרים האחרונים שלך), כך שלא נראה לי שהשלישה המלכותית הזו הולכת לשם.

    כמו תמיד, כיף לקרוא.

  4. אדם,

    תודה שאתה מאיר את עיניי ואת עיני הקוראים בעניין ההתיחסות לגירעון. רמזתי לאפשרות שאתה מעלה בקטע החמישי מלמטה "ואולי גם מתוך רצונם של המתנגדים לתרופה הקיינסיאנית להציג אותה שלא במיטבה, ולהדגיש את פיתרון הקצה שלה, שהינו יצירת גירעון". לא ידעתי שישנה כבר ספרות ענפה שעוסקת בכך.

    בכל מקרה, התרשמותי מקריאה בקיינס (ויש לי קילומטרז' בעניין) היא שיצירת גירעון היא לא האופציה הראשונה אצלו. הדגש אצלו הוא על מה שקוראים היום 'ממשלה גדולה' – הכנסה גדולה והוצאה גדולה.

    הנושא מאד אקטואלי דווקא הבוקר הזה – הדיון בממשלה על אופן מימון ההוצאה הכספית שהם מתכוונים להוסיף. די לומר שכל אחוז של מס חברות גובה בין חצי מיליארד למיליארד שקל בשנה -ומס חברות בישראל הופחת בעשרות אחוזים מאז אמצע שנות ה-80 – כדי לדעת שאפשר להגדיל היום את התקציב – ולא להגדיל את הגירעון – בעזרת העלאה מזערית במס חברות (הדיון המלא על כך נמצא במאמר שלי'הזכות לשלם מס בישראל').

    אני מסכימה לגמרי עם אסתר אלכסנדר בהדגשת הסוגייה של "לשם מה מגדילים את הגירעון". (קיינס, אגב, בכמה דוגמאות מאד פרובוקטיביות ומשעשעות שלו קבע דווקא ההיפך).

    לגבי עצם הגדלת הגירעון, התנאים מאד השתנו מאז שאסתר אלכסנדר הביעה את דעתה, והמשבר האחרון מאד מחדד את ההבנה לגבי ניצול הגירעון לרעה על ידי חברות דירוג האשראי הבינלאומיות ומגזר הפיננסים הבינלאומי (ראה משברי יוון ואירלנד, שהטריגר להחמרתם היה גירעון חריג).

    ולעניין סטנלי פישר, אני חושבת שהוא מתקדם עכשיו בתבונה לטיפול בסוגיית שער החליפין. זה אינו אומר שאני מסכימה עם כל עמדותיו. ואגב, לשבחו ייאמר שהוא לומד כל הזמן מהמפגש הקרוב שלו עם המשק הישראלי, ולא חושש להודות בפומבי כשהוא משנה דעותיו.

  5. נקודה נכונה וחשובה בנוגע לזה שאפשר לבצע מדיניות קיינסיאנית בלי להגדיל את הגירעון.
    אני לא חושב שמדגישי הגירעון רוצים להוציא את קיינס רע. אולי דווקא להיפך – העבודה המפורסמת ביותר ש"הוציאה את קיינס רע" והייתה ממבשרות המהפכה של ה"ציפיות הרציונאליות" ביקשה להראות דווקא שמדיניות קיינסיאנית מבוססת גירעון עלולה שלא להשפיע על הביקוש המצרפי (are government bonds net wealth?/ Barro, 1974). מאמר שזוכה למספר הדמיוני של מעל 4000(!!) ציטוטים אקדמיים. אין הרבה מאמרים שזוכים אפילו לעשירית מזה.

    אני חושב שהדגש על מדיניות מוכוונת גירעון קיים בגלל שזו שיטה הרבה הרבה יותר יעילה. אם הנטייה השולית של משקי הבית לצרוך היא בסדר גודל של 80%, והממשלה מגדילה את הוצאותיה בשקל, אז מימון באמצעות גירעון יגדיל את הביקושים פי חמישה יותר מאשר מימון באמצעות מיסוי ללא הגדלת גירעון. בנוסף, העלאת מיסוי היא מהלך חוקי מסובך, ואם מיתון נמשך נניח שלוש שנים, זה כמעט בלתי אפשרי להעלות מיסוי מספיק מהר מרגע שהבנו בכלל שיש מיתון, ואז להוריד אותו חזרה עם היציאה מהמיתון. מערכת החקיקה פשוט לא עובדת מספיק מהר – וטוב שכך.
    מהמיתון האחרון בארה"ב למדנו שאפילו להגדיל את ההוצאות בצורה מספיק מהירה ומשמעותית זה דבר שממשלת ארה"ב לא כל כך הצליחה לעשות (הפנטגון היה הסוכנות הממשלית היחידה שהגדילה הוצאות מספיק מהר, ג'ון טיילור מסטנפורד ועטיף מיאן מברקלי הראו את זה בצורה מאוד משכנעת). אז לבנות על שינויי מיסוי משמעותיים בפרקי זמן של חודשים עד שנים מועטות זה פשוט לא כל כך ריאלי. אם רוצים להעלות מיסים בלי שום קשר – תפאדל. אבל כמדיניות מרחיבה, זה מאוד קשה, וכאמור – מאוד לא יעיל.

    יתר על כן, מיסוי הוא לא רק העברת כסף מהציבור לממשלה, אלא גם עיוות של המחירים היחסיים. מס חברות למשל הוא גרוע במיוחד (עדיף למסות את האנשים שהם בעלי החברות האלה!) בגלל שסביר מאוד שהוא יגרום לחברות להקטין את פעילותן לא בגלל שינוי בביקושים אלא בגלל שינוי ברווחיות של פרויקטים שונים. אלא אם כן ההצעה היא מס גולגולת, ואני חושב שזו לא ההצעה, צריך לזכור גם את ההיבט הזה של מיסוי.

    הכי חשוב, בשורה תחתונה, זה שמדיניות מרחיבה כשלעצמה (להבדיל מהשקעות נבונות בתשתית וחינוך למשל) היא דרך להילחם במחזור העסקים, לא דרך לייצר צמיחה ארוכת טווח, ולצורך זה לא משנה איך מממנים אותה. ישראל לא נמצאת כרגע במיתון, יש ירידה מתמשכת באבטלה, והריבית רחוקה מאפס. לכן – אם רוצים להגדיל את המגזר הציבורי ולהעלות מיסים בהתאם – סבבה, אני בעד. אם רוצים להגיד שזו מדיניות מרחיבה בסגנון קיינסיאני, אני חושב שזה שיבוש מושגי.

  6. ואגב, ההצגה של הדברים כאילו כאשר יש ביקושים נמוכים מדי, הדרך לטפל בבעיה היא הגדלת הביקוש הממשלתי מתעלמת מהכלי המרכזי שבו נעשה שימוש בכל העולם המפותח – התאמת הריבית על ידי הבנק המרכזי. על הגרסא הזו של קיינס (כפי שהיא מוצגת בפוסט) כתב ידידי פול קרוגמן את המאמר הבא:
    http://www.slate.com/id/1917/

  7. ספינת המשק הישראלי עוברת / תעבור בעשור הקרוב כמה תהליכים שיטלטלו אותה, והפתרון של להכנס לסערה עם הון עצמי גדול, הוא תמיד בריא יותר. איך בונים את ההון הזה, ומה עליו לשרת?

    איך הפוליטיקאים של ישראל בונים את ההון העצמי:
    (א) על אף שהעלאה במס החברות היא הצעד הקל והאפקטיבי ביותר לשיפור ההכנסה הציבורית, מהלך זה נוגד לחלוטין את בסיס אמונתו של רוה"מ, ולכן בפוליטיקה של היום זה לא יעבור,
    (ב) העלאת נטל המס על מעמד הביניים תהיה כנראה הפתרון, שיעורר כמובן תסיסה,
    (ג) שחיקת המעטפת הסוציאלית, הרפואית, והגמלאית, הקיימת כיום תהיה כנראה עוד פתרון, שיעורר כמובן גם הוא תסיסה,
    (ד) אי הגדלת הסובסידיות ואולי אף שחיקתן מול המשך האמרת מחירי המזון בעולם, כבר מייצר לחץ נוסף

    מה הוא ישרת:
    (א) עם כל חוסר היציבות הסביבתי, צה"ל יבקש ויקבל עוד תקציבים גדולים הן בבנין הכח והן באימונו, דבר שיזניק את הגרעון,
    (ב) צה"ל יאלץ לגייס עוד הרבה כ"א, או על בסיס הארכת השירות (שוב מעמד הביינים), העלאת גיל הפרישה מהמילואים (מעמד הביינים), אי שחרור נשים בהריון / לאחר הריון מימילואים (מעמד הביניים), או גיוס חרדים – כל אלטרנטיבה מאלו תייצר תסיסה,
    (ג) תמריצי המיסוי המדהימים שאישרה הממשלה לחברות יצואניות יעצימו בצורה שלא נראתה בשלושת העשורים אחרונים את ההשקעה בתעשיה, יגדילו את הדרישה לעובדים משכילים, שימשיכו לדחוף את שכר מעמד הביניים למעלה, ואת אחוז אבטלת מעמד הביניים למטה. אולי לתוך הוואקום הזה יחלו להשאב חרדים וערבים
    (ד) המדינה התחייבה לשרוף הון למען אופק חדש בחינוך, וידרש כעשור של השקעה לפני שהמערכת תתחיל באמת להשתנות, מעמד הביניים שנטש ברובו את משרות ההוראה אולי יתחיל לחזור לשם
    (ה) המדינה תבנה ככל הנראה עוד גדר הפרדה, הפעם בדרום, ולבטח תמצא עוד כמה פרוייקטי תשתית לאומיים לשרוף עליהם אינסוף כסף (מסילה לאילת, תעלת הימים וכד')

    שורה תחתונה, יהיה מאוד מעניין.

    ומזוית אופטימית במיוחד, המשק הישראלי עבר טלטלות עצומות ועומד לחוות חבטות עזות נוספות, באופן פלאי כמעט, הוא יכל עד היום לכל אלו והמשיך קדימה, וכנראה ימשיך במגמה זו

    קראתי הרגע את התגובה שלי, היא התחילה איכשהו עם קשר לפוסט וגלשה למקומות אחרים (כרגיל), מרגיש עדיין ששווה ללחוץ על "פרסום תגובה".

  8. גל,

    מסכימה עם חלק ניכר ממה שאתה אומר. אני פחות אופטימית ממך בעניין ההשפעה של הטבות המס על ההשקעות בתעשייה. התעשייה, בישראל, להערכתי, תמשיך בהידרדרותה עד לשינוי מהותי בשער החליפין ובמדיניות היבוא, ועד לחזרה לתכנון בכלל.

    אני, כמוך, מסתכלת בשמחה ובהשתאות על עמידתו של המשק הישראלי בכל הטלטלות. אבל היא אינה מובנת מאליה, ובעולם הבלתי-יציב של היום חייבים לעמוד כל הזמן על המשמר.

  9. תמר,

    האופטימיות שלי לגבי ההשקעות בתעשיה באה מכך שבסביבת החברות בה אני נוגע ביום-יום, שחלקן צלחה את 2010 עם ביצועים סבירים בלבד, יש תנופת השקעה בהקפים גדולים מאוד (מאות אלפי ש"ח עד מליוני ש"ח פר חברה).

    עוד חלק מהותי בסיפור נובע מהמערכת הבנקאית, כרגע במחזור מתן אשראי – הקטנת אשראי, הבנקים שיצאו מהבונקר במהלך 2010, מתחילים לחלק בקלות יחסית אשראי לחברות בינוניות (middle market) טובות. השילוב של השקעת הון עצמי קטן, מענקים / הקלות בהשקעה מהמדינה, והחזר השקעה מהיר יחסית (לפחות על הנייר) בזכות הקלות במיסוי הצפויות ליצואנים, נותן לבעלי העסקים את האומץ להשקיע, ולחלק מהיצרנים לשוק המקומי להסתכל אחרת על שווקי היצוא.

    את צודקת בקשר לאופטימיות עודפת, אני כמעט תמיד אופטימי עד אופטימי מדי, לפעמים פשוט זה גם זולג למציאות והיא מתיישרת לפי זה (ולפעמים לא)

  10. גל,

    התהליך שאתה מתאר הוא מעניין, והא כנראה נובע מכמה צעדי מדיניות שנעשו, ומאיזשהו צירוף נתונים שמגביר את כדאיות ההשקעה עכשיו. השאלה היא אם זה תהליך ארוך טווח. תחושת הבטן שלי אומרת שלא, מכל הסיבות שפירטתי לעיל. אבל, נכון, שנינו נהיה חכמים יותר עוד שנה.

  11. פינגבק: הדייג – לקט המלצות קריאה מס’ 19

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s