קבלו את השיר החדש בדיון הכלכלי בישראל. קבלו אותו בעקבות צעדי בנק ישראל והאוצר מה-19, 20, ו-27 לינואר. מטעם בנק ישראל, חובה על תושבי ישראל ועל תושבי חוץ לדווח על עסקות ההימור קצרות הטווח שלהם בשוק המטבע ובשוק האג"ח. מטעם הבנק, גם חובת נזילות בשיעור של 10% על התאגידים הבנקאיים בעסקות נגזרי מט"ח של תושבי חוץ. מטעם האוצר, ביטול הפטור ממס (בשיעור של 15%) שניתן עד כה למשקיעי חוץ על רווחים הנובעים מאג"ח ממשלתיות קצרות טווח. 

כל אלה, מתגלמים בהוצאת זמן וכסף למשקיעים. כל אלה, הם הבעה גלויה של מורת רוח כלפי הספקולציה המהירה, המאפשרת לעתים הפקת רווח אדיר מטלטול שוקי ההון והמטבע של מדינות קטנות.

אבל זה לא הכל. חובת הנזילות על התאגידים הבנקאיים כופה עליהם לצבור רזרבת מט"ח ביחס ישר להיקף עסקות המט"ח הספקולטיביות שלהם. מעין יתרות מט"ח לבנקאות הפרטית, שצבירתן תחליף את צבירת יתרות המט"ח של בנק ישראל. כך, במקביל, בנק ישראל ימעיט את רכישותיו בשוק המטבע, וינסה להשפיע על קביעת שער החליפין בדרכים אחרות.

אלה דרכים? כאן טמון המניע לשיטת הדיווח החדשה. בנק ישראל חותר למיפוי מדוקדק של שוק המטבע ושוק אגרות החוב קצרות הטווח, לפני שיחליט על צעדיו. הוא אומר זאת, במפורש, בהודעתו מה-19.1.2011: "כדי לשפר את יכולת הניתוח שלו לגבי העסקאות והמגמות במכשירים אלו, במסגרת המעקב אחר התפתחויות בשוק מטבע החוץ בישראל, יקבע בנק ישראל בצו חובת דיווח….".

מעניין במיוחד להתעכב לרגע על חובת הדיווח הנפרדת שהוטלה על זרים ברכישת מק"מ. לכאורה, היא מיועדת לעקוב אחר מעלליהם של הזרים. אבל יתכן שהיא טומנת פח דווקא לישראלים שיתחמקו מהדיווח בשוק המטבע. עסקות המק"מ הן תמונת ראי של עסקות המט"ח: מוכרים דולרים-קונים שקלים-רוכשים תמורתם מק"מ, ולהיפך. חלק ניכר מעסקות המט"ח של ישראלים שאינם רוצים להזדהות נעשה באמצעות בנקים זרים. חובת הדיווח על המק"מ תסייע לאמת את רישומי המט"ח מכיוון אחר.

מדוע חשוב כל כך לבנק ישראל לבודד דווקא את עסקותיהם של הישראלים? הנה, שתי סיבות.

ראשונה, כושר המנהיגות והתמרון של הישראלים בשוק המקומי גבוה מזה של הזרים. הם יושבים בתוך עמם, חשים כל שינוי בבטנם, יכולים לארגן שיתופי פעולה, ויודעים כיצד ללבות את התקשורת. הזרים, אולי, הם אלה שמקבעים את המגמה בהצטרפותם. הישראלים הם מובילי המהלך.

שנייה, על הישראלים אפשר להשפיע לא רק בעזרת מסים ואיסורים, אלא גם בעזרת לחישה. מספיק שבנק ישראל יידע מי האיש: הנגיד ילחש באזנו, ולא יהסס לקרוא לו לסדר בקול רם. מילת הנגיד, הוקעת הציבור, הפכו לאמצעי איום בעקבות המשבר הפיננסי העולמי. איש כבר לא מתפעל ממי-שמריץ-מיליארד-דולר-לא-שלו בהימורי אג"ח ומטבע, ועל הדרך הופך על פניה את כלכלת המדינה.

נותר רק לתהות איך יתכן שבנק ישראל אינו יודע במדויק מיהם הגורמים הפועלים, והתשובה היא: דה-רגולציה בשוק ההון והמטבע, מאז סוף שנות ה-80. בנק ישראל אמנם ניזון ממקורות מידע שונים ומשמועות, אך אין לו תיעוד נאמן של העסקאות.

סוגיית תפקודו של שוק המטבע, והצורך בהכוונתו הממשלתית ההדוקה, נדונים בשלושה פרקים בספרי, ברוכים הבאים לשוק החופשי שיצא לאור בדצמבר 2008. וכך כתבתי שם (עמ' 56): "לטווח הארוך יותר נראה שלא תהיה ברירה אלא לשקול סינון מסוים של תנועות ההון קצרות הטווח, והגבלת האשראי שהבנקים בישראל נותנים להימורי מטבע.

"נוסחאות מדויקות לויסות שוק המטבע אינן מוצגות כאן. הן צריכות להיקבע לאחר לימוד מעמיק של פעולת השוק. לא די לומר מה חלקם של הזרים במועד מסוים. צריך להבין מי מעורר את תגובת השוק, מי נגרר, מה עושה התקשורת, מתי הציבור הרחב מצטרף. צריך גם לדעת מה מקורותיהן הכספיים של כל קנייה ושל כל מכירה – אמצעים עצמיים או אשראי".

כשהדברים האלה נכתבו, נפגשתי עם כמה מהעוסקים בשוק המטבע בבנק ישראל. הפרקים הרלוונטיים הועברו לתגובות לכמה מהם. הספר גם הועבר אליהם עם צאתו לאור. טיוטא מוקדמת שלו הגיעה לידיהם של עוד מספר אנשים בבנק. התגובות למה שכתבתי היו מגוונות, חלקן גם מסויגות. אם כי צריך לקחת בחשבון, שבנושא כה רגיש בכירי בנק ישראל אינם יכולים להיות גלויי לב, והם מייצגים את עמדתו הרשמית של הבנק באותו רגע.

אני, בכל זאת, חושבת כבר תקופה ארוכה שבנק ישראל הולך לקראת התערבות בנוסח שהצעתי. ושיהיה ברור, איני לוקחת לעצמי את הקרדיט על המצאת הגלגל, קרי, הטלת מגבלות על שוק המטבע. מגבלות אלה היו נפוצות בכל העולם המתועש עד לשנות ה-80. יותר מזה, בכירי אקדמיה כסטיגליץ וקרוגמן קוראים להחזרתן מאז משברי אסיה בסוף שנות ה-90.

תרומתי לדיון היא בביטוי ההכרה – שהתפתחה אצלי בעקבות התרשמויות באירועים שונים – שלישראל אין ברירה אלא להגביל את השוק. תרומתי לדיון היא בקריאה כבר תקופה ארוכה לבנק ישראל ללמוד את הפרטים, ובעקבות לימוד זה, להגביל ואפילו לאסור פעילויות מסוימות בשוק ההון והמטבע. תרומתי לדיון היא בניסוח התחושה שיזמה מדיניות עצמאית של ישראל בתחום זה תתקבל עכשיו בהבנה בקהילה הבינלאומית, הן משום שכולם מתים היום להתערב, הן משום ששינוי במשק קטן כמו שלנו יכול לשמש בית-ספר לכולם ללא ערעור הסדר העולמי, והן בזכות האמון המקצועי הרב שרוחשים לסטנלי פישר.      

את העמדה הזו הבעתי גם בפוסטים רבים כאן, תחת הקטגוריה משק קטן. גלובליזציה. אזכיר רק שניים מהם. האחד, מהתקופה האחרונה, בו קראתי לבנק ישראל לשדרג את עצמו "מסוחר מצטיין בשוק המטבע למייסד שוק מטבע חלוצי. שוק שבו יימצא האופן להגביל את מהמרי-המטבע-רודפי-המכה-המהירה". השני, פוסט ישן יותר, מאפריל 2008, בו כתבתי: "בנק ישראל, האחראי על התחום בתוקף תפקידו, חייב ללמוד ולהביא לידיעת הציבור מיהם המוכרים והקונים הגדולים – האם הם מנהיגי השוק או אורחים מזדמנים? האם הם ישראלים או זרים? לאיזה מטרה מיועדות ההמרות – לייצור או לספקולציה? מהיכן מגיע הכסף – ממקורותיהם הפרטיים של השחקנים; מאשראי מקומי או מאשראי זר?".

המילים האלה הן בבחינת פזמון חוזר בבלוג הזה. ברכותיי לבנק ישראל על צעדיו הראשונים בייסודו של שוק מטבע חלוצי. שוק מטבע ישראלי.