זה מה שאני אומרת לעצמי שוב ושוב. כולם מחפשים עכשיו את הלוקאלי, אחרי הגלובלי שהכזיב. מחניודה אחרי אוכל פיוז'ן, פיוטים אחרי מוסיקת עולם, כלכלה ישראלית אחרי הכלכלה הגלובלית.

על כלכלה ישראלית אפשר לכתוב באהבה. אהבה היא רגש חיובי. אנחנו בעידן החיובי. גלובלי-עסקי-חיובי. רגע, חיובי הולך עם אהבה? 'ייסורי אהבה'? 'חיובי' במובנו העדכני הוא הכישרון – המוערך מאד בתקופתנו – לא להרגיש.

רצף המשפטים הזה רץ לי בראש, כשאני חושבת מדוע אני לא כותבת מספיק על 'כלכלה ישראלית'. כלכלה ישראלית בניגוד לכלכלת ישראל. כלכלה שהיא ישראלית בקרביה, לא תיאור המציאות היומיומית בישראל. כתבתי לראשונה על 'כלכלה ישראלית' בספטמבר 2009. מאז, אני מנסה להגדיר לעצמי את מרחב הכתיבה ואת סדרו. כתיבה כמו בקורס אקדמי דידקטי – משק קטן, משק פתוח, משק ריכוזי, בלה-בלה? כמה אפשר? במקום זאת, אני מוצאת את עצמי מגיבה לכל פיסת מציאות חדשה – פיסת מציאות, לאו דווקא אקטואליה. הנה פיסה אחת כזאת.

ב-31 לדצמבר 2010, התפרסמה בדהמארקר תגובתו של נשיא הטכניון בעבר ויו"ר מוסד נאמן בהווה, פרופ' זאב תדמור, למכירת מכתשים-אגן לחברה הסינית כמצ'יינה. וכך אומר תדמור: "מכירת מכתשים-אגן היא יום עצוב לתעשייה. מדובר במפעל אדיר של יידע שנמכר לסינים. עשרות שנים של מחקר היו לשווא… כל העסקה נובעת מהרס המחקר והפיתוח של החברה בשנים האחרונות. חתכו במו"פ כדי להביא רווחיות קצרת טווח. אם לא היו עוצרים את המו"פ במשך שנים כדי לחסוך כסף – אפשר היה למנוע את המכירה לסינים. מוחקים תעשייה במקום לבנות תעשייה לטווח ארוך. כל מהנדס כימי בישראל מרגיש אכזבה אדירה…המכירה נותנת תחושה גרועה מאד. השבוע, כשהעסקה התבצעה, הייתה לי הרגשה שלוקחים חלק ממני ומוכרים למישהו אחר. במקום לבנות תעשייה מעבירים יידע של עשרות שנים למדינה אחרת. מכתשים נבנתה על יידע של עשרות מדענים כימיים שגדלו בטכניון ובמקומות אחרים."

בעיתוני אותו שבוע, ובשבועות שקדמו לו, נשמעו גם קולות אחרים. קולות המשתבחים במכירת מכתשים אגן לפי שווי של 2.4 מיליארד דולר. 2.4 מיליארד לקופתו של נוחי דנקנר בעלי החברה, שעל פי הדיווחים נזקק למזומנים. קולות מלאי התפעלות מדריסת הרגל של הענק הסיני בישראל – צעד ראשון במסעם הארוך של הסינים, הלוואי שיביאו עוד כסף, קשרים, שווקים – זו הנימה שהתנגנה בכמה מהדברים שנכתבו.

מבחינתי, אין לי שום ספק באיזה נרטיב אני בוחרת. אני חותמת על כל מילה שזאב תדמור אמר באהבה ולא בנימה חיובית. מכתשים-אגן היא חברה שמפיקה חומרי הדברה. תהליך הייצור שלה נשען על יידע של מדענים ומהנדסים שחונכו כאן במימון ציבורי. המו"פ שלה נתמך במשך עשרות שנים על ידי המדען הראשי של משרד התעשייה והמסחר. החברה זכתה לעוד תמיכות ממשלתיות מגוונות. ומה שכבר לא נוטים להזכיר, ובעיקר לא לטובה: מכתשים-אגן היא במקורה חברה של כור, זרועה התעשייתית של הסתדרות העובדים, שבימיה הטובים הקימה מפעלים בכספי חבריה.

מה יהיה עכשיו על מכתשים-אגן? חברות גלובליות לפעמים קונות ומוכרות מיד, לפעמים ממזגות את מה שקנו עם מפעליהן האחרים, ותמיד מנסות לנהוג עם העובדים כפי שנהוג אצלן ולא על פי נוהגי מדינת האם. מכתשים-אגן היא גם חברה של מפעלים מזהמים, מי יודע מהי גישת כמצ'יינה בנושא הזה מחוץ למגרשה הביתי.

רגע, אולי זו אחת האבחנות בין כלכלה גלובלית לכלכלה ישראלית: ההתעכבות על השאלה מה יהיה עכשיו עם מכתשים-אגן. המחשבה שחולפת בראש, אם ממשלתה של מדינה קטנה יכולה להרשות לעסקות כאלה להיחתם מבלי שהיא תעקוב אחריהן באופן הדוק ואולי תתערב. התהייה אם ממשלתו של משק קטן ופתוח לא חייבת לקבוע מראש כללים (ואולי סייגים) להשקעה של זרים כאן, ושל ישראלים מחוץ למדינה. ההרגשה שעל שאלות כאלה מותר לענות לא רק על סמך מודלים כלכליים יבשים, שממילא אף פעם לא נותנים תשובה חד-משמעית, אלא גם על סמך ביטויים ספונטניים כגון 'לוקחים ממני', 'יום עצוב', 'אכזבה אדירה'.

***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***