הכלכלה שנעלמה, וסיפורה (האישי)

סיפורה האישי של הכלכלה נפרש בד בבד עם המעבר לשוק חופשי בשנות ה-80 וה-90. מישהו, 'שם', במקומות שבהם הדברים נקבעים, קבע אז שניתוח הגורמים והתוצאות בכלכלה הוא משעמם. מעתה והלאה, יככב הסיפור האישי.

אני קלטתי את התפנית, אך לא את מלוא משמעותה, בשיחת אקראי שהייתה לי לפני 15 שנה עם עיתונאי שכתב על ישראל לעיתון זר. "מה הם מבקשים ממך?" שאלתי אותו בסקרנות. "אה, הם אומרים לי 'הפוך את זה לאישי'", הוא ענה. השיחה הזו משום מה נחרתה בזיכרוני.

ואולי לא 'משום מה'. באותה תקופה הסתמן שינוי באירועי העיתונות המסורתיים. לטקסים כבדים, כגון הצגת התקציב השנתי במשרד האוצר, החלו להסתנן כתבי צבע ואווירה. וכך במקום הניתוח המשעמם על שיעור גידולה הריאלי של הוצאת הממשלה משנה לשנה – נתון בעייתי שדורש תשומת לב – החלו להעלות לכותרות דיווחי התקציב את 'הסיפור'. איזה סיפור? מה לחש הדובר לשר כשהממונה על התקציבים העביר את המיקרופון לסגנו.     

באותה תקופה, צצו בעיתונות הכלכלית מדורי הסיפור האישי. דיווח על אירועים חברתיים אצל אילי ההון, מי היה, ויותר חשוב, מי לא היה. הבדיחה שסיפרה יוכי לכוכי, ואיך היא (יוכי או כוכי?) נראתה נהדר. ואגב, מעניין לראות את הדרך שעשו כמה ממדורי הסיפור האישי: מנחיתת פתע לחזית מוספי הכלכלה לפני כ-15 שנה, לעמוד 30 או משהו כזה בשנתיים האחרונות, עם שקיעת העסקים.

המעבר מהמקצועי והפוליטי בכלכלה אל האישי לא התרחש לבדו. הוא אירע יחד עם העברת מוקדי הכסף והכוח מהממשלה אל המגזר הפרטי, ובישראל, למספר קטן של אנשים פרטיים. אותם אנשים הם מפרסמים גדולים בעיתונות, וגם מנויים עיקריים שלה דרך הגופים שהם מחזיקים (בנקים, חברות השקעה, תאגידים). כמה מבעלי ההון שולטים בעיתונים, ובערוצי רדיו וטלוויזיה לצד עסקיהם האחרים. אותם אנשים תורמים לאוניברסיטאות ולמכללות המורעבות, ויושבים בוועדיהן המנהלים. הם גם תורמים למפלגות.    

מעורבותה התמנונית-רבת הזרועות של אצולת ההון החדשה מבצרת את שלטונה. היא מבטיחה את הספגת ערכיה בכל מקום: פוליטיקה, אקדמיה, תקשורת. וערכיה אומרים שסיפור אישי עדיף על חפירה בתהליכים כלכליים – סיפור הגבורה של מצליחני הכלכלה, וסיפורה מזיל הדמעות של המשפחה עם המקרר הריק. איך ההוא נהיה מצליחן, וההם נשארו עם המקרר הריק? חבל להתייגע בשאלות כאלה. חבל גם להתייגע בלימוד פרטני של כלכלת ישראל באוניברסיטאות. ממילא אנו נושאים את עינינו לשוק הגלובלי.

המשבר עכשיו הוא הזדמנות לשינוי ערכים. לא אצולת ההון מחפשת את השינוי אלא הגב' כהן. גב' כהן מרגישה אבודה בלי רשות צרכנית ממשלתית בעלת שניים. ולכן, בראש מצעה הכלכלי של הסוציאל-דמוקרטיה המתחדשת צריך להעמיד את הגנת הצרכן. גב' כהן מרגישה נעשקת בכל פעם שהיא פותחת את דיווחי הפנסיה שלה. מכאן שמצעה הכלכלי של הסוציאל-דמוקרטיה החדשה צריך להבליט את תוכניתה להחזרת הביטחון הפנסיוני – החזרה לפחות חלקית של אמצעי החיסכון המגובים על ידי הממשלה, פיקוח ממשלתי הדוק על ניהולן של קרנות הפנסיה וקופות הגמל. 

 גב' ומר כהן איבדו את אמונם בפרנסתם ובפרנסת ילדיהם. פרנסתה של משפחת כהן היא המסר: החזרת מידה של קביעות לחוזי העבודה, אכיפה מחדש של חוקי העבודה. וכמובן שאי אפשר לכפות על המעסיקים את הבלתי-אפשרי. החמרת הדרישות מהם אומרת גם דיון במקרו-כלכלה התומכת בהם: שער החליפין, מדיניות היבוא, עידוד ענפי המשק היצרניים. והעיקר, העיקר הוא להיפרד מהסיפור האישי שמוביל את כלכלת ישראל כבר שלושים שנה, ולחזור לניתוח הכלכלי הקטנוני והמייגע.

***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' – רכישה, ביקורות ופרקים מתוך הספר***

4 מחשבות על “הכלכלה שנעלמה, וסיפורה (האישי)

  1. נכון, עצוב, ולדעתי איש לא ירים את הכפפה.

    פתרון הסכסוכים עם הפלסטניים מעניינים יותר את הכאילו סוציאל דמוקרטים

    ואני לא סגור אם מאותה סיבה מצביע גברת כהן לקפיטליסטים

    עצוב

  2. פינגבק: הדייג – לקט המלצות קריאה מס’ 12

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s