היא, לכאורה, נמצאת במוספי העיתונים המוקדשים לה. כמה מהם אפילו משתבחים בשמה בכותרתם. אבל, בעצם, היא לא שם. או, לפחות, זו לא אותה הכלכלה שלמדנו באוניברסיטה בשנות ה-60. זו לא הכלכלה שהכרתי ואהבתי במשרדי הממשלה בשנות ה-70 וה-80.

הנה השוני, כפי שהוא מצטייר לעיניי. בלימודי הכלכלה לב.א., כבר ב'מבוא לכלכלה',  היה ביטוי אחד שנשמע בכל שיעור: זה המודל (או ההסבר, או המסקנה), וככה זה נראה באופן אינטואיטיבי. כאן נכנס תיאור של המציאות, המתקשר לחומר הנלמד.

במשרד התעשייה והמסחר, שבו עבדתי 15 שנה, ובמשרדי הממשלה האחרים שאתם היינו בקשר מתמיד, קודם כל, אספנו את החומר. רק לאחר שלמדנו כל פרט, ולאחר שכל משרד בנה את עמדתו על סמך הפרטים, ובהתחשב בהשקפתו הפוליטית של השר הממונה, נפגשנו להחליף דעות ולנסח מסמך מדיניות משותף. לימודינו באוניברסיטה, והחינוך שקיבלנו במקום העבודה, הכשירו אותנו להיות סובלנים. היה ברור שלכל משרד יש הסתכלות מקצועית משלו. היה ברור שצריך לכבד את שליחותו הפוליטית הלגיטימית של כל שר.

ובאופן מסודר יותר, הנה אלה הדברים שהיו בכלכלה ההיא ואינם בכלכלה של היום.

אחת, הזיהוי המובן מאליו של כלכלה עם מחלוקת. כלכלה, במהותה, היא מחלוקת. זאת, משום התבססותה על הנחות יסוד – חלקן עובדות שאינן לגמרי מוכחות וחלקן ערכים. אפילו הבחירה בעובדות הלא-לגמרי מוכחות, האלה ולא האחרות, משקפת את תלותו של המודל בערכים. כך או כך, המודעות לקיומן של הנחות היסוד אמורה לשמור על ראש פתוח אצל מי שעוסק בכלכלה.

שתים, הקישור האוטומטי – שנעשה אצל כל מי שאי-פעם עבד בגוף מקבל החלטות – בין קבלת החלטות אחראית לבין לימוד פרטים. מתן הכבוד לפרטים אין פירושו זלזול במודלים ובהכללות. כל ניתוח מושכל דורש מסגרת חשיבה. אבל הצמא לפרטים משקף הבנה כי במציאות, כל מקרה לגופו. אפשר אמנם לכלול את המקרה 'שלנו' בקבוצה אחת עם מקרים דומים, אך כדי לטפל בו בנאמנות חייבים להכיר בייחודיותו.   

ההקדמה שלעיל איכשהו מתקשרת אצלי עם מפגש מעניין שהתקיים בירושלים ב-15 לדצמבר השנה, ביומה השלישי של הסדנה הבינלאומית להיסטוריה ופילוסופיה של המדע בחסות התוכנית לכלכלה וחברה במכון ון-ליר ואוניברסיטאות באר-שבע, תל-אביב וירושלים. כותרת הדיון הייתה 'מה צריכים ללמד בכלכלה?', כותרת שלא נבחרה באקראי, ומצהירה על משבר וחיפוש דרך אצל מי שעוסקים בהוראת הכלכלה.

הרצאותיהם ותגובותיהם של הדוברים, אנשי אקדמיה מישראל ומחו"ל, הציגו קשת מגוונת של דעות. כך, למשל, היה מי שקרא לחיזוק תורת המשחקים בלימודי הכלכלה. אולי בגלל שתורת המשחקים פחות נוקשה מהכלכלה המקובלת היום. תורת המשחקים מרשה לעצמה לבחון מצבים שונים, וכאילו אומרת: אין הנחות יסוד, בואו נבדוק את מגוון האפשרויות. אחרים דיברו על תגבור ההיסטוריה הכלכלית, תולדות המחשבה הכלכלית וסקירת הכלכלה המקומית (כלכלת ישראל, אצלנו). כל אלה, מקצועות שעוסקים בפרטים, שממחישים את תעתועי המציאות בניגוד למודלים, שמראים איך אמונות וערכים לאו-דווקא-רציונליים מניעים את בני האדם. היה אפילו פרופסור לכלכלה שביטא את עמדתו בתמיהה: חלומם של בוגרי החוגים לכלכלה בישראל הוא להפוך לבכירי אוצר שמתגלמים להיות עוזרי טייקונים. האם לזאת הוקם בית ספרנו?

מהזווית הזו או מהזווית האחרת, מה שמסתמן הוא פער עצום בין תפישת הכלכלה של אנשי אקדמיה רבים למה שהם מלמדים, פער עצום בין מה שמלמדים בכלכלה היום למה שלימדו פעם, פער עצום בין הדבר הזה שקוראים לו כלכלה היום, לבין מה שהוא באמת כלכלה.

הנה, שתי דוגמאות לכלכלה שתופשת את סדר היום הפוליטי והתקשורתי בשני העשורים האחרונים, כלכלה שייעודה הוא להסיט את הדיון ממה שחשוב באמת לרכילות ולחצאי אמיתות.

דוגמא ראשונה היא העליהום על הטייקונים. כולם יודעים שהמשק הישראלי נשלט במידה רבה על ידי '20 משפחות'. די בציון העובדה היבשה הזו. במקום זאת, העיתונות טוחנת לאין סוף את 'חטאי' המשפחות, וקוראת להלקותן באמצעים שונים. בטחינה הזו אין שום תועלת. במקום זאת, צריך לדבר על דרכי המימון שהופכות אנשים רגילים לטייקונים – אשראי שאינו מגובה בנכסים פרטיים, הניתן להם על ידי הבנקים ללא כל הגבלה. האם מתן הלוואת ענק, שמעצבת את פני הכלכלה והחברה בישראל, הוא עניין פרטי בין הבנק לטייקון, או שהוא החלטת ציבורית מהמעלה העליונה? איך הציבור יכול להביע את דעתו עליה?

נוטלי משכנתאות נדרשים להעביר את דירתם לבנק אם אינם עומדים בהחזר. מה עם אי-עמידה בחוב (מאות מיליונים ומיליארדי שקלים) של אחת מ-20 המשפחות? האם לממשלה יש תוכנית מוגדרת למקרה הזה? מישהו צריך לדון בסוגיה אם מזרימים כספים ללא הגבלה לתאגיד כושל, 'משום שהוא גדול מכדי ליפול', או שהממשלה רק משלמת לו עבור נכסים שהיא רואה לנכון להציל מפאת שיקול ציבורי של הבטחת פעילות חיונית והבטחת תעסוקה.

דוגמא שנייה היא סוגיית הריכוזיות. אין חולק על כך שהמשק הישראלי הוא משק ריכוזי. כל כלכלן שעסק אי-פעם בעיצוב מדיניות בישראל מכיר את הנתונים. אבל הריכוזיות אינה שד, ומיותר לנפנף בה בוקר וערב. ריכוזיות היא תופעת טבע שמצריכה אמצעי התגוננות, כפי שמתגוננים נגד שיטפונות והצפות. מנגנון ההגנה על הצרכן, שטופח בעבר במשרד תעשייה והמסחר ונוון מאז, כוון למטרה זו. פיקוח צרכני על הבנקים והגופים הפיננסיים האחרים – שחולשתו בישראל ידועה – מיועד למטרה זו.    

במקום עבודת הנמלים של מענה על בעיות יומיומיות במשק לא-מושלם הסובל מבעיות-לא-מושלמות –עבודה שמעצם טיבה אינה יכולה לזכות בתהילה – עברו לפיתרון הקל של אימוץ כלכלה לא-מציאותית בדיון האקדמי, הממשלתי והתקשורתי. כלכלה שכ-אילו מתבססת על תחרות מושלמת – איפה בעולם הזה מוצאים תחרות מושלמת? כלכלה כ-אילו נטולת ערכים – איפה בעולם הזה מתקיימת כלכלה נטולת ערכים? – גם השאיפה לעשות מכה מהירה על גב הציבור משקפת ערך עליון: אין יותר חשוב מכסף. כלכלה כ-אילו נטולת פוליטיקה, אבל כל-כולה הוא ריכוז כוח בידי מעטים, וריקון המנגנון הדמוקרטי ממשמעותו. 

***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' – רכישה, ביקורות ופרקים מתוך הספר***