האיחוד האירופי לא צירפנו לשורותיו. אנחנו דווקא שאפנו להצטרף. בסוף שנות ה-90, הועברה קביעת שער החליפין בישראל מהממשלה לשוק החופשי. מאז, הפכו זניחת השקל ואימוץ האירו לחלומם של מיטב כלכלנינו. ניהול מטבע של אי קטן – בים מטבעות המעצמות והגושים – הוא משימה בלתי אפשרית הם גרסו. מטבע של גוש הינו פחות תנודתי. מטבע של גוש פחות נתון למתקפות ספקולטיביות פרועות. אלא שפקידי האיחוד האירופי שביקרו כאן, הקשיבו בנימוס אירופי להצעות ישראל, והביעו את תקוותם שהיא תמצא את הפיתרון הטוב ביותר בשבילה.
יותר מעשור חלף בינתיים, ויתרונה של האי-הצטרפות לאירו מתחיל להתברר. מאמר של פרופ' פול קרוגמן, שהתפרסם בניו-יורק טיימס (והופיע בדה-מארקר מה-28 לנובמבר 2010) אומר זאת ככה: "איסלנד גם הרוויחה מהעובדה שבניגוד לאירלנד היא עדיין משתמשת במטבע משלה. פיחות הקרונה, שהפך את היצוא מאיסלנד לתחרותי יותר, היה גורם חשוב שבלם הידרדרות חמורה יותר של הכלכלה האיסלנדית".
כותרת המאמר שממנו נלקחה הפסקה היא 'אירלנד – ארץ אוכלת יושביה'. קרוגמן קוטל בו את מדיניות הממשלה האירית מאז ראשית המשבר העולמי. ממשלת אירלנד נחלצה לסייע לבנקים האירים שקרסו, על חשבון משלם המסים. כתוצאה מכך, היא נאלצה לרסן את הוצאותיה האחרות. המשק הידרדר, ואירלנד שרויה עכשיו עמוק יותר בשפל מאשר קודם.
התנהלותה של ממשלת איסלנד שונה, ולכן על פי ניתוחו של קרוגמן, "נראה כי היא בעמדה טובה יותר לקראת התאוששות". הסבר אחד להתמודדותה הטובה יותר של איסלנד עם המשבר הוא עניין הפיחות שצוטט לעיל. אבל גם שאר ההסברים שקרוגמן מביא קשורים לעצמאות המטבע, אם כי קרוגמן במאמרו אינו מציין את הקשר.
"חלק מהתשובה (ליתרונה של איסלנד) טמון בכך שאיסלנד נתנה לבנקים הזרים לשלם את המחיר על השיפוט הלקוי שלהם, במקום להטיל זאת על משלמי המסים. בנוסף, איסלנד נמנעה מבהלה פיננסית באמצעות הגבלות הון זמניות על תושביה". קרוגמן, כאמור, אינו מפרט מעבר לזה, ובכל זאת ניתן לקשר בין החלטות המדיניות של איסלנד להיותה בעלת מטבע משלה. איסלנד גם אינה חברה באיחוד האירופי. היא אמנם הגישה בקשה לחברות ביולי 2009, אך עדיין לא התקבלה. עכשיו ניתן לומר: למזלה, לא התקבלה.
איסלנד מחליטה על פי שיקוליה העצמאיים, ואינה כפופה להמלצות גוש האירו כלפי חברותיו. אירלנד, לעומתה, יחד עם יוון, ספרד ופורטוגל – הכבשים השחורות במשפחת האיחוד- חייבת לקבל את קביעת רשויות האיחוד האירופי המוכתבת על ידי חברותיו נותנות הטון ובמיוחד גרמניה. חברות יקרות (ועשירות) אלה תופשות כל חריגה מכללי המשחק שהוכתבו באמנת היציבות והצמיחה של האירו כאיום על כלכלתן.
כך אירלנד, יותר מאיסלנד, חייבת להקפיד על צמצום גירעון הממשלה והחוב הציבורי. אירלנד, בניגוד לאיסלנד, לא יכולה לנקוט ביזמה משלה להגבלת תנועות ההון הבינלאומיות אליה פנימה וחוצה ממנה. אירלנד, שלא כאיסלנד, אינה יכולה לעמוד בפני לחצי הבנקים הזרים שפעלו בתחומה או הלוו לבנקים שלה. הבנקים מגובים בממשלות, וממשלות האיחוד לוחצות על אירלנד לקבל חבילת סיוע מטעמן נגד רצונה, וכנראה גם נגד האינטרסים שלה.
מה כל זה אומר לישראל? מין מסר של הומור יהודי מריר בנוסח "אשרי, יתום אני". עצוב, אבל בעולם של היום, יש יתרון בלהיות בלתי-מחובר, או, ליתר דיוק מחובר/בלתי-מחובר, כי החיבור הוא לעתים קרובות גם עניבת חנק. עד כה, ראינו את החסרונות הטמונים בבדידותו המזהרת של השקל. בדידות זו היא שדחפה את בנק ישראל לצבור יתרות מטבע בהיקף של 70 מיליארד דולר – רזרבת התגוננות בפני מתקפה על שער השקל.
כעת, אפשר להעריך גם את יתרונות הבדידות. בדידות לפעמים היא כוח. היא מאפשרת לישראל לשקול את תגובתה בד' אמותיה. היא מאפשרת לה לפתח את המודל הכלכלי הייחודי שלה. בעולם של איבוד דרך ומבוכה, אולי עדיף להיות קטן, יושב בצד, לא-מבקש-טובות-מאף-אחד, ועצמאי במידת-מה.
עידן השוק החופשי 
אפשר לאמר שזו עוד דוגמה לחסרונותיה של הגלובליזציה. הרי האיחוד האירופי הוא דוגמה מצויינת לדחיפה להפלת חסמים (מדיניים וכלכליים) קיצונית. מדינה שאימצה את המדיניות הזאת חשפה את עצמה בצורה משמעותית לנזקי שודדי הבנקים (להלן: מנהלי הבנקים), מדינה שנשארה סגורה יותר נפגעה פחות
אהבתיאהבתי
עצם העובדה שכלכלנים בכירים חלוקים בדיעותיהם וכל אחד עם הנימוקים שלו – מראה שוב ושוב עד כמה הכלכלה איננה מדע מדויק.
אכן, ניתן להסביר בדיעבד מגמות ו/או פעולות שנעשו בעבר ולהתפלסף על מה היה קורה אילו ננקטו פעולות אחרות, אבל בפועל – זה לא משנה את העובדות.
הבעיה של איסלנד היתה שהבנקים הנפיקו אג"חים ו/או קבלו פקדונות ברבית גבוהה צמודה למדד יוקר המחיה באיסלנד. היות ושער הקרונה היה אטרקטיבי מול שערי המטבעות האחרים התחילה נהירה של כספים ו CARRY TRADE שהניבה רווחי עתק לראשוני המשקיעים – תוך ניפוח הבלון עד להתפוצצות בשלהי שנת 2008. האם לא הובן כבר אז כי המשק האיסלנדי אינו יכול לעמוד בתשלומים מעין אלה? כל עוד מדובר היה בכספים פנימיים, ניחא, אך כשהחל מרוץ ההשקעות הזרות שלא היו אלא ספקולציה טהורה – האם לא חיב היה הבנק המרכזי לעצור את ההתנפלות על הקרונה?
עובדה, מאוחר יותר כשנודע גודל השבר, התקבלו החלטות כואבות לגבי ההתמודדות הנכונה במפלה.
ובאשר לישראל: יתכן אמנם ששויו של השקל הינו כפי שנקבע במסחר – אולם איפה כתוב בתורה שאסור למסות באופן קיצוני את הספקולנטים [קרי הבנקים למיניהם] – וכי מה בעצם התרומה של המסחר היומי של כמיליארד דולר ליום למשק?
האם טחו עיניהם של האחראים לגורל המשק מראות כי המטבע החזק פוגע ביצוא? כפי שסורוס הביא כמעט בכוחות עצמו לפיחות שער הסטרלינג בזמנו, יכול בנק ישראל להכריז על פיחות – בניגוד לכל מחשבה כלכלית והסכמים אלה או אחרים ולהחזיר את הש"ח לרמה ריאלית נכונה ולקבע אותו במסגרת אלכסון כלשהו, או כל פתרון יצירתי אחר.
ואולי יבוא לציון גואל….
אהבתיאהבתי
מעניין מאד, כתמיד. לא הצלחתי להבין, גם לא מקריאה בעיתונים הכלכליים, למה חבילת הסיוע רעה כל כך לאירלנד, כמו שאת אומרת. אשמח להסבר קצר
אהבתיאהבתי
ליאור,
חבילת הסיוע רעה מעצם זה שהיא נכפית על אירלנד. כלומר, היא מייצגת אינטרסים של גורמים חיצוניים ולאו דוקא את האינטרסים של אירלנד. גורמים אלה חוששים לכספם ולכן ממהרים בתגובתם ומקצינים אותה. בהחלט יתכן שאילו נתנו לממשלת אירלנד לגבש את המדיניות, היא הייתה נוקטת באמצעי מדיניות חלופיים, לוקחת חוב קטן יותר, ואולי גם משיגה אותו ברבית נמוכה יותר.
אבל תנאי החוב הם לא העיקר. מרגע שאירלנד הופכת להיות חייבת לקרן המטבע הבינלאומית ולאיחוד האירופי, היא עוד יותר כפופה לתכתיביהם. זה עוד צעד קדימה במחיקת הריבונות הלאומית של אירלנד. מפה והלאה, זה עניין של השקפה. אני חושבת שלהקמת מדינות לאומיות יש סיבה ותכלית אמיתית. הן מייצגות ערכים משותפים, הסטוריה משותפת,ואינטרסים משותפים של אנשים. הכנסת גורמים בינלאומיים לכלכלה לאומית, באופן כה גורף, פועלת נגד ההכרה הזו בלאומיות.
אהבתיאהבתי
תודה על ההסבר:)
לגבי עניין הריבונות במדינת הלאום – זו באמת שאלה של השקפה. אם לוקחים את הגישה הליברלית שאומרת שמטרת המדינה היא לפעול לרווחת אזרחיה אז זה לא אומר שעדיף לקחת חוב? אני מבין עכשיו את הבעייתיות בחוב כפוי בתנאים מוכתבים, אבל כקורא הדיוט זה היה נראה כאילו אירלנד מתעקשת לא לקחת הלוואה ועושה דילים פנימיים מסריחים עם הבנקים שלה ( מלווה להם כסף שמיועד לחזרה לממשלה בקניית אג״ח מדינה).
אני גם לא כל כך מבין את הטיעון לפיו גרמניה וצרפת מכתיבות תנאים שמשעבדים אליהן את המדינות החלשות. האם התנאים הקשוחים לא אמורים לוודא את היציבות במדינות כיוון ופורטוגל, שנקלעו למצב הביש בגלל שלא הקפידו עליהם – או שזו כבר שאלה של פרשנות?
אהבתיאהבתי
ליאור,
ודאי שמדינה אמורה לפעול לרווחת אזרחיה, ולא רק על פי הגישה הליברלית, אלא על פי כל גישה מדינית – לשם כך היא נועדה.אבל השאלה היא אם לקיחת החוב היא לטובת האזרחים. ועצם הכפייה כבר אומרת שלא. ברוב המקרים, מדינה יודעת יותר מכל גורם חיצוני מה הדרך הנכונה בשבילה לפעול בעת משבר.
לטענתך השנייה, התנאים הקשוחים אמורים לוודא את היציבות על פי פרשנותן של המדינות החזקות באיחוד. מי אומר שזו הפרשנות הנכונה – יש היום שתי דרכים מנוגדות לגמרי לטיפול במשבר (למשל, קיצוץ כנגד הרחבה תקציבית). התנאים הקשוחים ודאי מייצגים גם אינטרסים מסוימים של המדינות המכתיבות אותן, לא תמיד לטובת המדינות שבמשבר.
מרוב דיבורים, כנראה שארחיב על זה בפוסט הבא.
אהבתיאהבתי
פינגבק: הדייג – לקט המלצות קריאה מס’ 8