אנשים מחבבים תשובות מוחלטות. לכן גם רוב המודלים בכלכלה מתייחסים לעולם אידיאלי שבו אפשר לענות על כל שאלה באופן חד-משמעי. אך, מה לעשות, העולם האמיתי בדרך כלל רחוק מלהיות אידיאלי. המחשה טובה לכך מתקבלת ממודל הסחר החופשי. כי אם סחר חופשי נפלא כל כך, כפי שמודל היסוד של הכלכלה אוהב לטעון, מדוע הוא נדיר כל כך, או ליתר דיוק, בעצם לא קיים.

את ההכרה הזו מיטיב לבטא דני רודריק, איש אוניברסיטת הרווארד. במאמרו (Feasible Globalizations, 2002), הוא אומר ככה: "אילו הסכמי WTO (ארגון הסחר העולמי) היו באמת אודות 'סחר חופשי' כפי שמתנגדיהם אוהבים להדגיש, היה די במשפט אחד ('יהי סחר חופשי'). המציאות היא, כמובן, המון פוליטיקה בעיצוב סדר היום ובקביעת החוקים – ואלה שיש להם כוח מקבלים יותר מההסדר מחסרי הכוח". בתרגום חופשי, עצם קיומו של ארגון הסחר העולמי, ואופן תפקודו, הם ההמחשה הטובה ביותר לכך שסחר בינלאומי הוא מאבק כוח ולא האידיליה נוסח ה-מודל.

אמרתי 'ה-מודל', ובעצם ישנם שני מודלים בכלכלה – האחד, המודל של סחר חופשי המוזכר לעיל. השני, המודל המרקנטיליסטי הגורס את ההיפך הגמור ממנו: הוא קורא למדינה להתבצר בפני סחר בינלאומי. זאת, משום שבסחר בינלאומי טמונה כוונת 'רושש את שכנך', דהינו, הצף את שכנך בסחורותיך, וגזול את מקומות העבודה שלו.

המודל המרקנטיליסטי השפיע על המחשבה הכלכלית בין ראשית המאה ה-16 לסוף המאה ה-18. מאז, תפש את מקומו מודל הסחר החופשי. אלא שסחר חופשי בצורתו הנקייה לגמרי לא קוים אף פעם בשום מקום. מדוע? משום שתמיד היו ויהיו אנשים שינסו להביס את השיטה, או כאלה החושדים באחרים שהם מביסים את השיטה. כך או כך, הטבע האנושי אינו מאפשר שיתוף פעולה רב-לאומי שכולו תום לב.

הגינות מרבית ביחסי הסחר, כמו גם ביחסי הכלכלה האחרים, הופגנה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. אז, כריכתם של מוראות המלחמה במאבקי הכוח הכלכליים בין מדינות שקדמו להם, דחפה להקמת הארגונים הכלכליים הבינלאומיים. מטרתם היא לפשר ולהרגיע בזמן משבר, ולהוביל את כל המדינות החברות בהם לרמת חיים סבירה תוך צמצום הפער ביניהן. ואכן, העדר הפערים והאמון ששרר הם שאפשרו לשמור על מערכת סחר ומטבע בינלאומי רגועה מסוף מלחמת העולם השנייה ועד לראשית שנות ה-70.

אם כן, מה השתנה עכשיו, מדוע פתאום כו-לם מדברים על מלחמת סחר ומטבע? הנה התשובה: קמו מעצמות חדשות, וסין בראשן, החורגות מתנאי היסוד שהכרנו עד כה, ומכללי המשחק שנקבעו. רמת חייה של סין רחוקה מרחק רב מזו של מדינות המערב, שהיו עד כה מכתיבות הסדר העולמי. ערכיה והמחויבויות שלה מנותקים מאלה של אירופה ושל ארה"ב. סין יוצאת ומנסה לקבוע סדר עולמי חדש.

לך, עכשיו, תגיד לפוליטיקאים הסינים שמשחקי הסחר והמטבע אינם משתלמים בטווח הארוך. ארה"ב אמרה. בסוף אוקטובר, פנה שר האוצר שלה, טים גייתנר, לשרי האוצר של 20 המדינות הגדולות והציע להם לחתום על הסכם ג'נטלמני שיוביל לצמצום גירעון הסחר של כל אחת מהן אל מתחת ל-4% מהתמ"ג. הסינים שמ-עו.

שמ-עו, ולא עשו דבר. כי השלטון הסיני החדש מעוניין להפגין הישגים בן רגע. ובטווח המיידי, לא תצמח לסינים שום תועלת מההסכם הג'נטלמני שלעיל או מכיבוד הסכמי הסחר והמטבע  המקובלים. זאת, משום שהסינים נמצאים בפיגור עצום אחרי המערב, וסובלים מאבטלה גלויה ובעיקר סמויה באזוריהם החקלאיים. ולכן, בשלב זה, כדאי להם לנקוט בשיטת 'רושש את שכנך'. ניתן להיות סמוך ובטוח שכלכלניהם מכירים את מודל הסחר החופשי. איפשהו בירכתי מוחם, הם אפילו ערים לסכנה הטמונה בהתנהגותם המתגרה כלפי המערב. אבל הם מעדיפים לחשוב על זה מחר.

תוצאות המודל הסיני משתקפות בגירעון הסחר האמריקאי. תוצאות המודל הסיני משתקפות גם במאזן הסחר שלנו עם סין. בשנת 1991, טרם החשיפה ליבוא, היה לישראל עודף קטן במאזן המסחרי שלה עם סין – 22 מיליון דולר. בשנת 2008, הגיע הגירעון (יבוא פחות ייצוא כולל יהלומים, ללא הונג-קונג) של ישראל בסחר עם סין ל-4.2 מיליארד דולר.

גירעונה של ישראל כלפי כל העולם גדל באטיות באותה תקופה כי זו בדיוק הייתה מטרת תרגיל החשיפה: הסטת היבוא מארה"ב ומאירופה למקורות הזולים במזרח הרחוק, כך שסך ההוצאה תגדל במתינות למרות שכמות היבוא תגדל הרבה. את השתקפות מחיריו הזולים של היבוא ניתן לראות במדדי המחירים. בין השנים 1993 ל-2008, טיפס מדד המחירים לצרכן הכללי ב-96%. מדד מחירי ההלבשה (המייצג לצורך שלנו ענף שבו היבוא מסין החליף את רוב היבוא האחר וגם את הייצור המקומי) היה ב-2008 נמוך ב-7% מאשר ב-1993. מספר המועסקים בהלבשה מוכתב על ידי כמות הבגדים מיבוא שהחליפו ייצור ישראלי ולא על ידי סך ההוצאה המותנית במחיר. ניתן לראות שמספר העובדים בטקסטיל והלבשה צנח מ-49 אלף איש ב-1990 ל-13 אלף איש ב-2009. עוד לא נמצאה התופרת שהפכה לאחר פיטוריה למהנדסת אלקטרוניקה. רבות מהן אפילו לא מופיעות ברשימת המובטלים כי חדלו להגדיר את עצמן בתור 'מחפשות עבודה'.    

ענף ההלבשה מובא כאן כענף מייצג. תהליך דומה התרחש ברוב ענפי התעשייה המסורתיים. כתוצאה ממנו, התרחבה התעשייה ב-29 אלף עובדים בלבד בין 1990 ל-2009. כוח העבודה בישראל גדל באותה תקופה ב-747 אלף איש. שיעור הבלתי מועסקים טיפס במשך כל התקופה ומאז 1998 הוא נמצא במדרגתו הגבוהה ביותר אי-פעם. את התהליך המתואר כאן, בפירוט רב יותר, ניתן לקרוא בקטגוריה 'מדיניות היבוא של ישראל' , ובספרי 'ברוכים הבאים לשוק החופשי'.

וכדי שלא להאריך מדי, כמה מילות סיכום. מקצוע הכלכלה עוסק רק בשני הקצוות: סחר חופשי לגמרי או סגירות מוחלטת. במציאות, לעומתו, נתקלים רק במצב הביניים, אינספור מצבי ביניים. גם לפני האיום הסיני נוהלה התכתשות אינסופית בשאלות סחר בין ארה"ב לאיחוד האירופי. היא נסקרה תמיד בדף הראשון של 'הרלד טריביון', אלא שאותיות הכותרת לא היו מספיק גדולות. כעת, עברו לאותיות ענק, מה שלא מעיד על כך שהבעיה היא חדשה.

איש אינו חולק היום על מודל היסוד של סחר חופשי. אבל הסוגיה הרלוונטית, שהאקדמיה בכלכלה בחרה להתעלם ממנה עד כה, היא אוסף מצבי הביניים שבין סחר חופשי למשק סגור. איך מסבירים אותם? איך חיים אתם? האם מועיל למדינה להיצמד בנוקשות לכללי הסחר החופשי גם כשעמיתותיה לסחר מפרים אותם? זה המצב האמיתי. זה המצב שבו נאלצים הפוליטיקאים והכלכלנים בשטח לטפל יום-יום. אולי עכשיו, ההקצנה המורגשת בעולם תשכנע את הכלכלה האקדמית לרענן את המודלים שלה.