תמיד ידענו שטוב להיות גדול בכלכלה. הגדולים הם מממני הארגונים הבינלאומיים. ולכן, למרות מראית העין של דמוקרטיה, מילתם היא הקובעת. כך, גרמניה וצרפת באיחוד האירופי. כך, ארה"ב בכל הארגונים הישנים להסדרת היחסים בין מדינות: קרן המטבע הבינלאומית, ארגון הסחר העולמי, הבנק העולמי.

אבל עכשיו הדברים משתנים. פורום 20-G – עשרים המדינות העשירות והחזקות – הוכתר בספטמבר 2009 כמחליפו של פורום 8-G – פורום המעצמות הקודם. אם עד כה, מי שהוביל היו השמונה – ארה"ב, יפן, צרפת, בריטניה, גרמניה, איטליה, קנדה, רוסיה – מזה שנה שהצטרפו אליהן המעצמות העולות: סין, הודו, אינדונזיה, קוריאה, ברזיל ועוד. על סף מלחמת סחר ומטבע עולמית, כונס הפורום הרחב בסיאול בירת קוריאה. כונס וגם פוזר ללא כל הסכמה ממשית.

על רקע זה, ומתוך ההתפתחויות הבינלאומיות האחרות, ניתן לקבל בהבנה את התערבותו של בנק ישראל בשוק המטבע. מטרתו, שהוסוותה בהתחלה אך איננה מוכחשת עכשיו, היא לבלום את ייסוף השקל; ובה-בעת, לאגור מטבע זר לרגע שבו יתחילו למכור שקלים ולקנות דולרים. אז יהפוך הבנק את כיוון התערבותו, יזרים דולרים, וימנע פיחות מטורף בשקל. לשם כך, מעבה הבנק את יתרותיו, שהגיעו להיקף של 70 מיליארד דולר בסוף אוקטובר השנה. להזכיר, לפני מועד תחילת ההתערבות, מארס 2008, במשך שנים רבות, נשמר היקף יתרות של כ-30-20 מיליארד דולר.

מעמדת המשקיף מן הטריבונה, ברור לגמרי שאיש בבנק ישראל אינו יכול לכמת את הפיחות שהושג או את הייסוף שנמנע בעזרת ההתערבות מאז ראשיתה. ברור לגמרי שאיש בבנק ישראל אינו מסוגל לנתח את כל ההשלכות המקרו-כלכליות שלה. זה לא – מיותר לומר – מפני שכלכלני בנק ישראל אינם די מקצועיים, אלא מפני שככה זה תמיד בכלכלה: לא הכל אנחנו יודעים.

אבל יזמתו של סטנלי פישר להתערב, שהינה חלוצית במונחי המדיניות המוניטרית המקובלת היום, זכתה לפרס מטעם הירחון הפיננסי יורומאני בועידת קרן המטבע האחרונה. משמע, העולם המקצועי והפוליטי מת להתערב בשוק המטבע, אבל לא יודע איך.

השאיפה להגברת השליטה בשוק המטבע מובעת על ידי האיחוד האירופי וארה"ב כל הזמן. במיוחד, ארה"ב אינה מסתירה את דאגתה על גירעון הסחר שלה עם סין, והשתקפותו: אגרות החוב האמריקאיות שבידי הסינים. ארה"ב מנסה ללחוץ על סין לייסף את מטבעה, היואן, ללא הצלחה.

דאגה גלויה? יש. פיתרון? איין. לקראת הועידה בסיאול הציעה ממשלת ארה"ב הסדר בינלאומי לאיזון הסחר בין המדינות. איש לא שעה לתחינתה. וזו אולי ההבחנה העיקרית שמזדקקת מועידת סיאול: ארה"ב איננה עוד המנהיגה הבלתי-מעורערת של הכלכלה. ארה"ב עברה למעמד המציעה והמבקשת.

במציאות חדשה ומבלבלת זו, נזכרים אנשי אקדמיה וממשל בעולם בערגה בהסכם ברטון וודס. הסכם ששמר על שער חליפין קבוע בין המטבעות העולמיים מסוף מלחמת העולם השנייה ועד לראשית שנות ה-70. הסכם ששריין את איזון הסחר בין המדינות ואת יציבות המחירים העולמיים.

אבל הסדר דמוי ברטון וודס לא צפוי בקרוב. איפה ברטון וודס, ואיפה אוזלת ידה של ארה"ב כלפי הסינים, שאינם מרפים את אחיזתם מהיואן שלהם, ומטפחים את חולשתו. הסדר ברטון וודס פירושו הסכמה על שער חליפין הולם, וקיבועו למשך תקופה ארוכה. התסריט החיובי היחיד שמצטייר עכשיו, הוא תסריט של התאמה אטית של שער המטבע הסיני לשערי שאר המטבעות, שבסופו יקובעו כל השערים אי-פעם, אם-ירצה-השם.

קיפאונם של הגדולים מקפיץ לראש מחשבה פרועה: אולי דווקא הקטנים יושיעו. המדינות הקטנות הן הפגיעות יותר לטלטלת תנועות הון ומטבע. יש להן אינטרס לנסות כללי משחק חדשים. הקטנות הן החלשות יותר, מותר להן להשתולל יותר דווקא בגלל חולשתן. הן משפיעות מעט על ההיערכות העולמית, ולכן הגדולים  אולי יאשרו בעצימת עין את הניסוי המעבדתי אצלן.

נכון, הגדולים עם השטח, האוכלוסין והכסף, הם בסופו של דבר אלה שיכריעו. אבל ישנה גם מנהיגות מסוג אחר: מנהיגות ערכית ואינטלקטואלית. מנהיגות כזו תופקד בידיה של ישראל אם תעז עכשיו לנסות צעדים חדשים.

 70 מיליארד דולר ביתרות? אולי הגיעה הזמן להפגנת כוחו של בנק ישראל במשהו אחר. כמו, למשל, סינון תנועות הון בינלאומיות מזיקות. או, למשל, שדרוג מקצועי של הבנק: מסוחר-מצטיין בשוק המטבע למייסד שוק מטבע חלוצי. שוק שבו יימצא האופן להגביל את מהמרי-המטבע-רודפי-המכה-המהירה. שוק שיעודד הכוונה ארוכת טווח של שער החליפין. שוק שיעבוד למען הצמיחה והתעסוקה. שוק שיזרוק החוצה כל מה שמחוץ לזה.

***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' – רכישה מוזלת באתר סימניה ואפשרויות רכישה אחרות ***