שלושתם פרופסורים ידועים לכלכלה. אחד מהם חתן פרס נובל. שלושתם מצויים בהוויות העולם האמיתי. שלושתם נבוכים היום.

הנבוך הראשון: חתן פרס נובל, ג'וזף סטיגליץ. במאמר שכתב לגרדיאן ותורגם בדהמארקר מה-8 לנובמבר 2010, סטיגליץ מזהיר מפני מאמציה של ארה"ב להחליש את הדולר. אמנם, הוא מודה, החלשת הדולר עשויה להרחיב את הייצוא ולכווץ את היבוא, אבל היא גם עלולה לגרור את מדינות העולם למלחמת סחר ומטבע – חסימת יבוא, תמרוץ לא-חוקי של ייצוא, ומשחקי שער חליפין.

בעבר, כך סטיגליץ אומר, פעלה בעולם מערכת לתיאום מוניטרי – מערכת ברטון וודס שהתפרקה בראשית שנות ה-70. "מערכת ברטון וודס קבעה את הכללים לקשרי הסחר והפיננסים בין המדינות המתועשות בעולם, שעיקרם קיבוע שערי המטבעות של כל מדינה בשער מסוים ביחס לזהב, עם טווח תזוזה של 1% לכל כיוון. לקרן המטבע הבינלאומית (IMF) הייתה הסמכות לגשר זמנית על גירעונות במאזן השוטף של מדינות". 

שיטת ברטון וודס עבדה נפלא במשך כ-30 שנה, אלא שגם סטיגליץ מודה שיהיה קשה להחזירה עכשיו. סטיגליץ לא מפרט, אך ברור מדבריו שאם ארה"ב, האיחוד האירופי וסין אינן מסוגלות כיום להגיע לראשיתה של הסכמה על היחס הראוי בין מטבעותיהן, איך ניתן אפילו לחשוב על הקמת הבסיס להסכם נוסח ברטון וודס.

אם כן, איך יוצאים מזה? סטיגליץ עובר לתיאור לא-משכנע של מנגנון הרחבה תקציבית בכל מדינה, ותיאום מוניטרי כלל-עולמי תחת כנפי קרן המטבע.

הנבוך השני: בן ברננקי, נגיד ה'פד' – הבנק המרכזי של ארה"ב. הוא הודיע ביום ד' שעבר על הזרמת 600 מיליארד דולר לכלכלה האמריקאית בשמונת החודשים הקרובים. זאת, בעזרת רכישת אג"ח מגופים פיננסיים על ידי ה'פד' והזרמת כסף תמורתם לשווקים.

צעדו של ברננקי הוא צעד קלאסי של 'הרחבה מוניטרית'. הגדלת כמות הכסף אמורה להוריד את הרבית, וכך להמריץ את הצריכה הפרטית ואת ההשקעות. בה בעת, היא עשויה או עלולה (תלוי את מי שואלים) לנפח מחדש בועת בורסה ונדל"ן, לעורר אינפלציה ולהחליש את הדולר.

האם זה פיתרון היסוד לבעיה שארה"ב מתמודדת אתה: שחיקת כושר התחרות, יבוא מוגבר, חוב ענק לסינים, איבוד מקומות עבודה לטובת סין, אבטלה? מי כברננקי יודע שלא. אבל זה מה שהוא יכול לעשות עכשיו.

הנבוך השלישי: סטנלי פישר, נגיד הבנק המרכזי שלנו. באוקטובר האחרון רכש הבנק מט"ח בסכום של 3.4 מיליארד דולר.  היקף יתרות המט"ח של ישראל מתקרב בימים אלה ל-70 מיליארד דולר. להזכיר, לא מזמן, במארס 2008, עמד היקף יתרות המט"ח על 28 מיליארד דולר. אך באותו מועד היסטורי שבר פישר טאבו של 11 שנה, והורה לבנק המרכזי להתערב בשוק המט"ח, דהינו, לרכוש דולרים על מנת לבלום את ייסוף השקל.

האם מישהו בבנק ישראל מסוגל לכמת את הפיחות שהושג או את הייסוף שנמנע בעזרת ההתערבות לאורך כל התקופה מאז? האם מישהו בבנק ישראל מסוגל לנתח את כל ההשלכות המקרו-כלכליות שלה? אם כן, יביא נא את מסקנותיו לידיעת הציבור.

שלושת הנבוכים (שלושתם, אגב, יהודים) הם כלכלנים רבי-מוניטין, ותיאור מבוכתם לא בא כדי להפחית מערכם. מבוכה איננה דבר רע. היה צריך באמת לדאוג, אילו אישים בכירים כל כך לא היו נבוכים עכשיו. אבל ההודאה במבוכה, והשימוש בפתרונות חלקיים, הם רק ראשיתה של ההתפכחות. מתי סוף-סוף יתעורר דיון נוקב על מודל היסוד של הכלכלה ב-40 השנה האחרונות, המודל שממקד את פעילות הממשלה באמצעים כוללניים כגון תקציב ורבית ומתעלם מיכולתה להשפיע בעזרת המון פרטים קטנים, המודל שמתיר לממשלה לפעול כסוחרת בשווקים אך אוסר עליה לעצב את השווקים על פי הבנתה – המודל הניאו-ליברלי שהביאנו עד הלום. 

***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' – רכישה מוזלת באתר סימניה ואפשרויות רכישה אחרות ***