את צהרי יום ששי האחרון ביליתי ביריד שופוני לנעליים מתוצרת ישראל. ההנגר הגדול בנמל יפו היה מלא באנשים שבדקו, השוו, מדדו וקנו נעליים. בין עשרות דוכני הנעליים, היו גם כמה דוכני תיקים ומוצרי עור אחרים.
הנעליים שנמכרו בשופוני הן נעליים אופנתיות מאיכות טובה במחיר בינוני-גבוה – 700-400 שקל לזוג. אלה, בדרך כלל, נעליים של יצרנים קטנים שאין להם חנויות משלהם. נציגיו הבולטים יותר של ענף הנעליים והעור בישראל לא השתתפו ביריד. יצרניות כגון דניאלה להבי, הגר סתת ושני בר מחזיקות, כל אחת, רשת חנויות משלה, וגם מייצאות לאירופה ולארה"ב.
האנרגיה שרחשה בשופוני, והחיים בין הדוכנים, עמדו בניגוד מוחלט להספדים על הענף שאותם אני מכירה כבר משנות ה-70. הכתרת ענף הנעליים והעור כענף שעתידו מאחוריו נשמעה כבר בסוף שנות ה-70, בעקבות החתימה על הסכם הסחר בין ישראל לאיחוד האירופי שאז נקרא השוק האירופי המשותף. תחום הנעליים והתיקים הוא אמנם תחום "לא מתוחכם" על פי ההסתכלות הפשטנית, אבל זה תחום שנשען על יידע טכנולוגי (בגלל הנוחות הנדרשת בהליכה או בנשיאת תיק, ובארגון נכון של תיק) ועל מסורת של אופנה. ההיפתחות לשוק האירופי גררה אחריה את החשש שהמפעלים המקומיים בישראל לא יעמדו בתחרות.
ההיוואשות מהענף עוד גברה לאחר החשיפה החד-צדדית ליבוא של שנות ה-90. חשיפה זו, שהחלה בסוף 1991, התבטאה בהורדת המכסים וההגנות האחרות כלפי מדינות שאינן ארה"ב או האיחוד האירופי, דהינו, בעיקר מדינות דרום-מזרח אסיה ומזרח-אירופה. כאן, הפחד הודגש בעיקר לגבי השוליים התחתונים של הענף – אלה המייצרים תוצרת זולה.
נתוני יבוא הנעליים לישראל יכולים ללמד על מה שקרה בפועל. ב-1975, הסתכם יבוא הנעליים ב-2 מיליון דולר לשנה. ב-1990, לפני החשיפה, הוא עמד על 45 מיליון דולר לשנה. בשנת 2009, נאמד יבוא הנעליים לישראל ב-318 מיליון דולר לשנה. במקביל, כמעט קפאה התעסוקה בענף עד לאמצע שנות ה-90, והתכווצה לאחר מכן. בשנת 1975 נמנו בענף 4,000 עובדים, בשנת 1995 היו בענף 5,000 עובדים, בשנת 2009 נספרו בו 1,400 עובדים. כל זאת, בפרק זמן שבו גדל מספר תושבי המדינה מ-3.5 מיליון ל-5.5 מיליון, ול-7.5 מיליון איש ב-2009.
שאלתי את אחת היצרניות ביריד מהיכן היא משיגה את העובדים שלה. אין בעיה, היא אמרה, ביפו נותרו עדיין בתי מלאכה קטנים. הלכנו לבתים וגייסנו את המומחים המבוגרים שפוטרו מהענף לפני עשר וחמש-עשרה שנה.
זה סיפור בלי מוסר השכל, סתם סיפור למחשבה. הנה, ענף הנעליים והעור חי, עדיין חי, שוב חי. בדרך, נזרקו ממנו אלפי עובדים ונגרם להם ולמשפחותיהם סבל מיותר. ייצור הנעליים והתיקים בישראל גלש לשפל עמוק במחצית השנייה של שנות ה-90, לאט-לאט הוא החל להתאושש. קמו מעצבות (דווקא מעצבות נשים) שלקחו את הענף בידיים. דיברתי במשך השנים עם כמה מהן. אחת סיפרה שהמקצוע עבר מדור לדור במשפחה. השנייה למדה עיצוב מוצר ומאוחר יותר עברה לנעליים ותיקים. בהרהור נוסף, כוחו של הענף אינו מפליא. ענף השמעטס היה ענף יהודי בגולה, מעצבי-על רבים באירופה ובארה"ב הם ממוצא יהודי, כמה מבוגרי שנקר – ואלבר אלבז הוא הידוע מביניהם – נמצאים היום בצמרת האופנה העולמית.
מה משך את הצעירות האלה לענף? זיהוי מחסור בנעליים ותיקים מאיכות סבירה. כן, משהו בחשיפה ליבוא לא עבד כפי שציפו. במשך השנים, יובאו לישראל טונות של נעלי ותיקי זבל. בפסגה, התקיים יבוא מצומצם של נעלי ותיקי יוקרה באלפי שקלים לפריט. השוק שנותר מקופח הוא שוק הנעליים והתיקים באיכות בינונית-גבוהה, ורוב נשות המעמד הבינוני מוכנות לשלם עבור נעליים או תיק טוב שנחשבים למרכיב חובה במלתחה 'מהוגנת'.
מדוע מתחלק היבוא לישראל באופן הזה – רק הזול ביותר והיקר ביותר? מדוע לא התארגן יבוא של נעליים ותיקים באיכות בינונית-גבוהה? זו שאלה טובה שצריך להפנות למבינים. על פי התרשמותי, המגמה הזו קיימת בכל תחומי האופנה – סוודרים, מעילים, חולצות ומכנסיים מחויטים – פריטי אופנה שייצורם חוסל בישראל, ואחריו נותר חלל צרכני ריק. הסבר אפשרי אחד להתפתחות הזו הוא הנוהג בענף האופנה להזמין את הקולקציה לפחות חצי שנה מראש. הקדמת ההזמנה כובלת את ידי היבואנים, ומקשה עליהם להגיב במהירות לתנודות הכלכליות. בשוליים הזולים, הם מסוגלים לספוג את ההפסד. בפסגה, מזמינים מראש מעט והעשירים מאד פחות רגישים לתנודות הכלכליות. נשאר מעמד הביניים שרוכש כמויות גדולות יחסית, רגיש לתנודות, ותגובתו עלולה לגרור את היבואן להפסדים כבדים.
סיפור הנעליים והעור בישראל מכיל בתוכו כמה פרקים שראויים לתשומת לב. הראשון, התארגנות היבוא בעקבות החשיפה שאינה לפי הכתוב בספר. השני, תגובתן הספונטנית של היצרניות החדשות. השלישי, היעדר מוחלט של רשות שמטפלת בענף האופנה בישראל. על החסר הזה שמעתי מכל מי שעוסק בענף. אין היום בישראל סיוע ממשלתי להכשרת עובדים, להחדרת טכנולוגיות דרושות, להשתתפות בירידים בינלאומיים – מה שפעם היה במשרד התעשייה והמסחר, וקיים עד היום בכל המדינות המתועשות. ופרק אחרון שנוגע לעובדים. לא חבל? אפשר היה לנהל את החשיפה ליבוא לאט יותר ובהקשבה למי שהזהיר מראש. היה נחסך בזבוז של יידע ייחודי. היה נחסך לא מעט סבל.
***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' – רכישה מוזלת באתר סימניה ואפשרויות רכישה אחרות ***
עידן השוק החופשי 
עדן,
תגובתך לא עלתה, אולי בגלל עודף קישורים.
אהבתיאהבתי
מענין לדעת מה קרה לאותם עובדים שהיו מועסקים בענף בין השנים 1995 עד 2009. אם הם היו בגיל מבוגר ויצאו אט אט ממעגל התעסוקה בשל גילם – ניחא [בהנחה שהיה להם ממה להתפרנס] – השאלה מה עשו הנותרים?
כל הטיעונים המועלים לגבי חוסר האפשרות להתחרות בתוצרת הסינית, הודית וכיו"ב מדינות – אכן נכונים, אך יש תעשיות שאין להן עניין להתחרות בעולם אלא אך ורק לייצור מקומי – כמו מוצרי טקסטיל, מדים וכיו"ב פריטים – שהמשק הישראלי חייב לתת להן זכות קיום בכבוד וכך גם לדאוג לתעסוקתם ופרנסתם של השכבות הפחות מתוחכמות ומבוססות בצבור.
השורה התחתונה בעלות אלטרנטיבית של הבטחת הכנסה לבלתי מועסקים לסוגיה השונים, כולל הנחות והוצאות בריאות תראה ללא כל ספק כדאיות רבה יותר.
בלי קשר לענין ואולי דוקא כן:
זה עתה התבשרנו כי השביתה במגזר הצבורי התפוח בוטלה עקב הסכמה לתוספת שכר ובמקביל פורסמו שעורי המס החדשים.
הכיצד הסכימו "נציגי" העובדים לתוספת אחוזים אחידה לכל מקבלי השכר, במקום להצעת האוצר [שלמרבית הפלא היתה הגיונית הרבה יותר] לתוספת משמעותית למקבלי השכר הנמוך ותוספת קטנה יותר למשתכרים סכומים גבוהים יותר?? התשובה בעצם ברורה ומראה את הריחוק, הפער והניתוק של "בכירי" העובדים ונציגיהם מהעובדים עצמם…
אותה "חכמה" הינה בטבלאות המס השולי. במקום לעודד את מי שבאמת עובד ולדאוג לריווח משמעותי של מדרגות המס עד לשכר של 30,000 ₪ והגדלת המס מעל – העדיפו לתת פרס למשתכרים ברמות הכנסה גבוהות יותר.
וכי "נערי" האוצר אינם יודעים כי הגדלת ההכנסה הפנויה דווקא אצל אלה שצורכים את מרבית הכנסתם תגדיל את הפעילות במשק בעוד שהשכבה המשתכרת יותר פשוט תחסוך או תוציא את הסכומים העודפים בעקר בחו"ל, או לחילופין תנפח את הביקוש לדירות והשקעה בנירות בבורסה מבלי ששום דבר משמעותי בעצם קרה?
יש לזכור כי גם שכבות אלה ייהנו מהריווח….
או שמא הם פוזלים לעתיד הלא כל כך רחוק שבו הם יצטרפו לאותה שכבה עצמה – בחינת השקעה לטווח בינוני….?
אהבתיאהבתי
שעיה,
רוב העובדים שהועסקו בענף לפני החשיפה פוטרו במהלך שנות ה90 וה-2000. רובם היו מבוגרים, כי זו מלאכה שכמעט ואינה נלמדת היום. מה גם שהציבור הולעט בניתוחים האומרים כי לענף אין כל סיכוי.
אהבתיאהבתי
בעניין החשיפה הפזיזה ליבוא – ה"נאשם" הודה באשמה. ד"ר יורם גבאי, מי שהיה "נער אוצר" בתקופת תוכנית הייצוב הודה בכך בשני ראיונות.
כדי לחסוך בקישורים – היה קישור לפוסט שלי שמכיל את שני הקישורים לראיונות בתחילתו:
http://cafe.themarker.com/post/1387347/
(הפוסט אינו עוסק ישירות בנושא המאמר הזה)
אהבתיאהבתי
תמר,
באמת מעניין. לא תארתי לי שגם בתהליכי היבוא אני מקבלים בתחום האופנה את "העשיר והעני". מרתק וענייני.
תודה.
אהבתיאהבתי
מעניין מאוד
אהבתיאהבתי
אסתי, דפנה,
תודה.
אהבתיאהבתי
אממ… דווקא יש מוסר השכל.
החשיפה לייבוא אפשרה לאזרחים רבים בישראל להינות מנעליים במחירים זולים בהרבה. אם המוצרים המיובאים הם תת רמה או לא, נשאיר לצרכן להחליט. אם הוא לא היה רוצה מוצרים באיכות נמוכה – היה ביקוש גדול יותר לייצור המקומי ולא היה שום סיפור (אני מקבל פה את ההנחה שהייצור מסין והודו הוא באיכות נמוכה יותר מהייצור המקומי של אז. למרות שלא ברור לי שהיא מבוססת).
יצרנים מקומיים שלא יכלו להתחרות, יצאו מהשוק. בטווח הקצר, אולי הבינוני, היו עובדים שסבלו, ושיש מקום לסייע להם. אבל בטווח הארוך לא נוצרה בעיית אבטלה כתוצאה מהחשיפה לייבוא. פשוט המשק הישראלי עבר לייצר את מה שיש לו בו יתרון יחסי. אותם עובדים בסין ששכרם עלה כי הם יכולים לייצא לישראל, קונים בכסף שהם מקבלים זרעי עגבניות/דשנים/תוכנות תוצרת ישראל.
לכן, בסופו של חשבון, החשיפה לייבוא נראית מהסיפור הזה כמהלך מועיל, ובתנאי שיש סיוע בטווח הקצר והבינוני לנפגעים הישירים מהחשיפה. מילה במילה מספרי לימוד שנה א בכלכלה. או שאני מפספס משהו?
אגב, האם היינו מספרים סיפור דומה אם מישהו היה ממציא טכנולוגיה חדשה שמייצרת נעליים ללא צורך בעובדים? האם היינו מוציאים את הטכנולוגיה החדשה מחוץ לחוק כדי להגן על החברות הישנות שאין להן טכנולוגיה כזו? הרי זה מה שמסחר בינלאומי עושה – זה פשוט סוג של טכנולוגיה יותר יעילה לייצור נעליים.
וכמה זמן היינו מגנים על יצרני הנעליים? 10 שנים? 30 שנה? לנצח? היינו מתעקשים לעולמים לייצר נעליים בישראל למרות שהם לא יכולים לעמוד בתחרות מול סין והודו? אם היינו עושים את זה, האם היינו רואים את כל המעצבים והמעצבות שצצו כיום ללא שום סיוע או הגנה ממשלתית? יצרנים שעומדים בתחרות בלי טובות מאף אחד.
נראה לי סיפור מושלם למורים שרוצים ללמד על יתרון יחסי, ועל יתרונות החשיפה לייבוא.
אהבתיאהבתי
שאול: 'לא נוצרה בעיית אבטלה בעקבות החשיפה לייבוא'? אז איך זה שהאבטלה במשק הישראלי מאז שנות ה-90 כפולה מכל תקופה קודמת?
אהבתיאהבתי
שאול,
ראשית, ראה תגובתו של נדב. תיארתי במקומות רבים איך האבטלה קפצה בעקבות החשיפה, ראה קטגוריה 'משק קטן-גלובליזציה' בבלוג.
לגבי הנקודה אם הציבור רוצה או לא רוצה את הנעליים הזולות, אני חושבת שהמאמר לעיל עונה עליה. עובדה, שלאחר תקופה מוקמים עוד ועוד מפעלי נעליים בישראל. עובדה שהם שורדים עכשיו לאחר שהציבור הבין מה הוא מקבל ביבוא ובאיזה מחיר.
אהבתיאהבתי
או.קיי. זה נושא שחורג קצת ממה שאפשר בטוקבק. אבל פטור בלא כלום אי אפשר.
האבטלה בישראל החלה לעלות לפני החשיפה לייבוא, כפי שאפשר לראות כאן:
לאחר מכן היו שני גלי אבטלה גדולים. העלייה הגדולה מבריה"מ, והאינתיפאדה השניה. יתר על כן, לישראל יש בשנים האחרונות מאזן סחר חיובי, כלומר ישראל מייצאת יותר ממה שהיא מייבאת. לא ברור בכלל שזה הישג שהיה אפשרי ללא החשיפה.
בנוסף, כדי שלא אשמע יותר מדי כאילו אני "תופר הסברים", יש כזה שפע עצום של מחקרים על ליברליזציה של סחר בכל מיני מדינות על פני לפחות מאה השנים האחרונות. אינני מכיר תמיכה חזקה לכך שחשיפה לסחר מביאה לאבטלה למעט בטווח קצר. קשה לי לראות למה ישראל תהיה יוצאת דופן. כבר מאתיים שנה שאנשים פוחדים שליברליזציה יוצרת אבטלה, וכבר מאתיים שנה שאין לכך שום ראיות, ועוד פחות מזה מודל סביר שיסביר איך בדיוק זה קורה.
אהבתיאהבתי
נכון, כפי שאתה אומר, זה לא דיון לטוקבק. ובכל זאת.
נכון שהיו פה ושם קפיצות באבטלה, אבל ההישארות על רמת אבטלה גבוהה מאפיינת רק את התקופה מאז סוף שנות ה-90 – תקופת החשיפה.יש עוד עדויות לקשר כגון התכווצות ענקית במספר העובדים בענפים המסורתיים – הפניתי אותך לקריאה.
יש היום גם מחקרים אקדמיים על הקשר בין החשיפה ליבוא לאבטלה: דני רודריק בארה"ב, EPI.
מאזן הסחר החיובי של ישראל נובע מעודף ייצוא שירותים. אם תבדוק את מאזן ייצוא ויבוא הסחורות תמצא שהוא בגירעון כל הזמן בשיעור די קבוע מהתמ"ג.
אהבתיאהבתי
בוודאי שיש התכווצות ענקית בתעסוקה בענפים המסורתיים – ועליה מתואמת בתעסוקה בענפים אחרים. זה נקרא יתרון יחסי, וזה ממש כמו שטכנולוגיה חקלאית הורידה את מספר העובדים בחקלאות בצורה דרמטית, ולא השאירה את כולנו מובטלים.
לא כל כך הבנתי למה זה משנה איך מורכב מאזן הסחר החיובי של ישראל. שירותים לא מספקים מקומות עבודה?
אני חוזר על קביעתי – לא ידוע לי על שום מודל מסודר, ועוד פחות מזה על נתונים שתומכים ברעיון שמסחר בינלאומי מביא לאבטלה מעבר לטווח הקצר. וזה לא כי אף אחד לא התעניין. להיפך יש ספרות ענק על הנושא, והיא דוחה כמעט פה אחד את הרעיון.
אני מזכיר שוב: מסחר בינלאומי הוא סוג של טכנולוגיה משופרת. לייבא נעליים מסין לא שונה עקרונית מלהמציא מכונה שיכולה לייצר נעליים יותר בזול ותוך העסקת פחות עובדים. אז בטווח הקצר יש אולי מקום לסייע ולהכווין את התהליך, ובוודאי לסייע למי שנפגע ממנו. אבל בטווח הארוך חשיפה לייבוא לא מייצרת אבטלה. הרעיונות השגויים בנוגע להשפעה של הייבוא על תעסוקה נמצאים איתנו לפחות מאז המאה ה 16 (כן, שש עשרה), ולמרות השפע העצום של העובדות שסותרות אותם, הם נשארים איתנו.
לא נותר לי אלא לסכם בציטוט מידידי פול קרוגמן, שאיננו חשוד אידיאולוגית, וגם כנראה יודע משהו על מסחר בינלאומי:
"the logic that says that tariffs and import quotas almost always reduce real income is deep and has survived a century and a half of often vitriolic criticism nearly intact. And experience teaches that government that imagine or pretend that their interventionist strategies are a sophisticated improvement on free trade nearly always turn out, on closer examination, to be engaged in largely irrational policies – or worse, in policies that are rational only in the sense that they benefit key interest groups at the expense of everyone else"
אשמח לקבל קישורים למאמרים שבהם דני רודריק טוען שחשיפה לייבוא מעלה את האבטלה מעבר לטווח הקצר (נדמה לי שהאג'נדה שלו היא בעיקר על הבעיתיות של תנועות הון בטווח הקצר, לא? יפתיע אותי לגלות שהוא תומך בהגבלת הייבוא בטווח הארוך, אבל – אשמח לראות אם אני טועה).
אהבתיאהבתי
שאול,
ראשית, לאופן שבו אתה מגיב כאן. אינך מזהה את עצמך (גם לא בכתובת מייל שאינה מתפרסמת) אבל אתה מצפה שאקבל את סמכותך המקצועית. אני באמת מכבדת דעות שונות מדעותיי, ותאמין לי שאת נושא חופש הסחר הבינלאומי וההשקפות השונות לגביו טחנתי הרבה (גם בקריאה)לפני שהתחלתי לכתוב עליו. אם אתה רוצה להרחיב את הדיון בנושא אשמח (באמת) אם תפנה אליי במייל ('כיתבו אליי' בטור צד ימין) ונוכל לקיים דיון בנושא בפורום כזה או אחר.
אנחנו חוזרים וטוחנים אותו דבר. התזה שלי בנושא מוסברת בפוסטים רבים כאן וגם בספרי 'ברוכים הבאים לשוק החופשי'. אנשים לא מעטים קראו והשתכנעו.
איני מסכימה אתך לגבי הקביעה שרעיון ההכוונה בסחר הבינלאומי נגוז. ארה"ב מציעה ויסות סחר בינלאומי בועידת ה-G-20 ממש בימים אלה. יש לשער שהממשל קיים התיעצויות בנושא. להתרשמותי, הויכוח על סחר חופשי בכלכלה מעולם לא מוצה. בהחלט נכון, ותאמין לי שהבנתי את החומר בלימודי תואר ראשון, שבעולם אידיאלי סחר חופשי יוביל להקצאת המקורות האידיאלית. אבל העולם אינו מושלם, כפי שאנו רואים עכשיו על סף מסחר מלחמת סחר ומטבע בינלאומית.
על זה הדיון נסוב ברגע זה. אגב, גם קיינס בשפל הגדול ואפילו ב'תיאוריה הכללית' שלו טען שבמצבים מסוימים מוצדקת ההגנה בפני יבוא. אני לא יודעת ממתי הציטוט של קרוגמן שאתה מביא, אבל אני כמעט בטוחה שראיתי אצלו זמירות אחרות בתקופה האחרונה, למרות שאיני יכולה לשלוף אותן כרגע. לגבי אקדמיה שמביעה עמדה ביקורתית
על סחר הבינלאומי, הזכרתי את EPI – מכון אקדמי קצת שמאלה מהמרכז בארה"ב. איני מסכימה אתך שדני רודריק מדבר על הגבלת חופש תנועות
הון בלבד. שלפתי מהמדף את המאמר הראשון שלו שהגיע לידיי:
Feasible Globalizations, July 2002 (נמצא באתר שלו), שם הוא במפורש מדבר על גלובליזציה בכל היבטיה גם סחר בינלאומי. הנה ציטוט יפה מהמאמר הזה:
If WTO agreements were truely about "free trade" as their opponents like to point out, a single sentence would suffice ("there shall be free trade".
וכמשפט אחרון, מעולם לא התנגדתי לפתיחת המשק ליבוא, אני רק חושבת שהיא צריכה להיות מבוקרת ולהתיחס למציאות שמסביבה. במאמר שעיל הדגשתי את האופן השגוי שבו נעשתה חשיפת שנות ה-90. ונכון אמרת, בטווח הארוך זה מסתדר, אבל הנה עברו בינתיים 20 שנה מאז ראשית החשיפה, ואתה רואה מה קורה, אתה גם יודע מה אמר קיינס על הטווח הארוך.
אהבתיאהבתי