בעוד אני מנסה להבהיר לעצמי ולאחרים מהי ריכוזיות, מתפרסם בעברית ספרו של מילן קונדרה המעניק למושג פרשנות אלגנטית משלו. במסה קצרה על תופעת 'הרשימות השחורות' בספרות ובאמנות, מדגים קונדרה איך לא ליפול בפח הברנז'ה, ולא להלל ולשבח את מי שזה מכבר נזרק לרשימה השחורה.

דיון הריכוזיות הקונדראי, שכדרכו של אותו מחבר לעולם אינך יודע באיזה מידת רצינות הוא נכתב, מופיע בספר זיכרונות/הגיגים קצר שלו (מילן קונדרה, פגישה, מצרפתית: חגית בת-עדה, זמורה-ביתן 2010). כבר הכותרת "הרשימות השחורות או דיברטימנטו לכבוד אנטול פרנס" רומזת לקורא לתהות למה מכוון המשורר – הביטוי דיברטימנטו משמעותו באיטלקית היא שעשוע. מכנים בו יצירות מוסיקליות בעלות אופי קליל. וברוח הכותרת כותב קונדרה את הדברים האלה:

"מסע ההלוויה של אנטול פרנס נמשך לאורך קילומטרים אחדים. ואז הכל התמוטט. ארבעה משוררים סוריאליסטים צעירים שמותו דירבן אותם חיברו נגדו כתב פולמוס. מאחר שכיסאו באקדמיה הצרפתית נותר ריק, נבחר משורר אחר, פול ואלרי, כדי להתיישב בו. מכיוון שהטקס מחייב, נאלץ הלה לשאת נאום בשבח המנוח. לאורך כל נאום ההלל שלו, שהיה לאגדה, עלה בידיו לדבר על פרנס בלי לבטא את שמו ולשבח את האלמוני הלז באיפוק מופגן.

"למען האמת, ברגע שארונו הגיע לקרקעית הבור, החל מצעדו אל הרשימה השחורה. הכיצד? ההיה בכוח דבריהם של אי-אלו משוררים בעלי קהל מצומצם למדי להשפיע על קהל גדול יותר מאה מונים? לאן נעלמה אותה הערצה של אלפי האנשים שפסעו אחרי ארונו? הרשימות השחורות, מאין הן שואבות את כוחן? מאין באים הצווים הסודיים שלהם הן מצייתות?

"מן הסלונים. בשום מקום בעולם הם לא מילאו תפקיד חשוב כמו בצרפת. הודות למסורת האריסטוקרטית שנמשכת זה מאות בשנים, וגם הודות לפריז, מקום שבו מצטופפת כל האליטה האינטלקטואלית של הארץ בשטח קטן ומפברקת דעות. היא אינה מפיצה אותן במאמרי ביקורת, בדיונים ידעניים, כי אם בהתנסחויות מרשימות, במשחקי מילים, בנבזויות מזהירות (ככה זה: ארצות שאינן ריכוזיות מדללות את הרשעות, ואילו הריכוזיות מעבות אותה)."

ריכוזיות, סוף-סוף הגענו אליה. שימו לב למילות המפתח, הן מופיעות בפסקה הקודמת: סלונים, אליטה מצטופפת, שטח קטן, ארצות ריכוזיות – צד אחד; מסורת, פברוק דעות, רשעות – צד שני. ובתרגום לשפה עיתונאית, טריטוריה מוגבלת – צד אחד. חסמי כניסה, שליטה בדעת הקהל, כוח בלתי מרוסן – צד שני. ככה זה בצרפת בבורסת הרעיונות והרוח. ככה זה במדינה קטנה כמו שלנו בכל ה"שווקים".

שוק הרוח הצרפתי הוא קטן מפני שהוא בחר להיות כזה. השווקים הכלכליים אצלנו הם קטנים מפני ששטח המחיה הגיאוגרפי והדמוגרפי שלהם הוא כזה. מלבד זה, הכל אותו דבר. רשעות? אי-אפשר בלעדיה במלחמה לחיים ולמוות. מסורת? בוודאי, שימו לב כמה קשה להחדיר מתחרה חדש לכל אחד מהשווקים אצלנו. פברוק דעות? מה הם קשרי הון-שלטון-תקשורת אם לא פברוק טעמם של הצרכנים ופברוק הדמוקרטיה.

אין מה לומר, קונדרה כמו תמיד, מכיל הכל ב-200 מילה. והוא מדויק יותר מכל מאמר 'מדעי'. אחריו, כך נדמה לי, כל טחינה נוספת של מושג הריכוזיות רק תגרע מהבנתו.    

***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' – רכישה מוזלת באתר סימניה ואפשרויות רכישה אחרות ***