הסיסמא משק קטן-משק פתוח היא סיסמא מוכרת לקוראי הבלוג הזה. היא משמשת כמוטו לאחת הקטגוריות בבלוג ולאחד הפוסטים האחרונים בו. יתרונה של סיסמא – כמעט כל סיסמא – טמון במידה כלשהי של אמת שנמצאת בה. יתרונה של סיסמא – כמעט כל סיסמא – טמון גם בקליטותה. אלא שיתרון הקליטות נקנה במחיר של העלמת עין מהפרטים.

ניקח לדוגמא את תחום העובדים הזרים. בישראל, שיעור העובדים הלא-ישראלים (כולל פלשתינים) מסך העובדים  היה קרוב ל-9% בשנת 2008. זה שיעור גבוה למדי, אבל את מלוא משמעותו אפשר להבין מהסתכלות בכמה מדדים השוואתיים. שיא תעסוקת הזרים בישראל (כמעט 17%) נמדד בשנת 1999. המגמה המסתמנת היא של ירידה, אך צריך לדעת שמידת הדיוק בספירת העובדים הזרים הלא-חוקיים הולכת ופוחתת ככל שמתרחקים מהשנה שבה החלה כניסתם המסיבית לישראל, וככל שרבים מהם מתערים כאן. בהשוואה בינלאומית, ישראל ניצבת די גבוה בשיעור העובדים הזרים בתעסוקתה, אך מה זה אומר אם במדינות רבות נהוג לאזרח את הזרים לאחר פרק זמן שבו הם חיים בתחומן. מבחינות רבות הם נותרים זרים (ראה התורכים בגרמניה והצפון-אפריקאים בצרפת) אבל הסטטיסטיקה אינה מונה אותם ככאלה.

סוגיה בפני עצמה היא פענוח התייחסות המדינה להעסקת זרים. איך משווים בין ויסות כניסתם בעזרת מס על מעסיקיהם, לויסות בעזרת מכסות ורישיונות. מה המשמעות של תחיקה יפה נגד העסקתם אם גבולות המדינה הינם פרוצים, כמו אצלנו בדרום – עניין שפחות נבדק במחקרים השגרתיים. בהינתן כל אלה, נותרת השאלה – ואיך אפשר לתת לה תשובה חדה – כמה עובדים זרים רצוי לאשר ואיך לווסת את כניסתם במשק כלשהו, ובמיוחד במשק האחד והיחיד בשבילנו – המשק הישראלי.

דוגמא אחרת היא תחום סחר החוץ. מבחינה מבנית, אין ספק, המשק הישראלי חייב להיות עתיר יבוא וייצוא. הוא קטן, אין סיכוי למצוא בתוכו את כל אוצרות הטבע הנדרשים למחיה. הוא קטן, אי אפשר לייצר ביעילות בגבולותיו מגוון רב של מוצרים. כמו כל משק קטן, גם למשק הישראלי כדאי להתארגן על פי עקרון היסוד של הכלכלה: התמחות וחלוקת עבודה. ובמילים אחרות, כדאי לו למצות את יתרונותיו באופן מטבי על ידי ייצור מספר לא-רב של מוצרי ייצוא בקנה מידה גדול; ובמקביל, לייבא את שאר צרכיו תמורת תקבולי הייצוא.

ואכן, המשק הישראלי עבר תהליך יפה של היפתחות לאורך השנים. שיעור היבוא בתמ"ג שלו, שהיה 27% ב-1950, גדל בהדרגה ל-42% ב-2008. שיעור הייצוא בתמ"ג שלו טיפס בדרמטיות מ-4% ב-1950 ל-40% ב-2008. בשנים האחרונות, כמעט מלוא הוצאות היבוא של ישראל מכוסות על ידי תקבולי הייצוא שלה.

בהשוואה בינלאומית, מסתמן דמיון רב בין ישראל למשקי אירופה הקטנים והפתוחים כגון שוודיה, דנמרק ופינלנד. שיעור יבואם של אלה ב-2008 נע בטווח של כ-50%-40% מהתמ"ג. ישראל די רחוקה ממדינות אירופה הגדולות – צרפת, איטליה, בריטניה – שיבואן עומד על כ-30% מהתמ"ג; ורחוקה מרחק רב מיפן וארה"ב שיבואן עומד על כ-20%-15% מהתמ"ג. מאידך, היא אינה מתקרבת למדינות קטנות כגון הולנד, אירלנד ובלגיה, שיבואן נע בתחום ה-90%-70% מהתמ"ג.

ועכשיו, כשראינו את המספרים, מה זה אומר לגבי מדיניות סחר החוץ של ישראל. משק פתוח – זה מה שרוצים? אפשר להיות פינלנד עם שיעור יבוא של 40% מהתמ"ג, ואפשר להיות בלגיה עם שיעור יבוא של 93% מהתמ"ג. איך מחליטים מה נכון למשק הישראלי בהינתן העובדה שכבר כעת הוא קרוב לאיזון בין הייצוא ליבוא. בעייתו של המשק הישראלי היום אינה אספקת מטבע זר למימון היבוא כמו בעת קום המדינה. בעייתו – או, בנימה חיובית יותר, האתגר הניצב בפניו – היא ניסוח תפישה רחבה של מידת הפתיחות המתאימה לו, תוך בחינת יתרונות הפתיחות לעומת חסרונותיה. זו אינה שאלה שהתשובה לה מסתכמת בסיסמא 'משק פתוח-משק סגור'.

עוד דוגמא לדילמת הפתיחות באה מתחום תנועות הכספים הבינלאומיות וקביעת שער החליפין של ישראל. המשק הישראלי פתוח היום לגמרי להשקעות זרות ולהוצאת כספים של תושבי המדינה למדינות אחרות. כל תנועה כזו נושאת אתה השלכות רבות משקל. השקעת זרים מסיבית בנדל"ן של מדינה קטנה כרוכה בזרימת כספים פנימה שמייספת את שער החליפין של המטבע שלה. היא עלולה לעורר אינפלציה השוחקת את כושר התחרות של המשק כלפי חוץ. באופן נקודתי, השקעת הזרים בנדל"ן מקפיצה את מחירי הדיור, והופכת אזורי מגורים במרכזי הערים ליישובי רפאים במשך רוב השנה.

הוצאה של הון ישראלי לרכישת קניון אטרקטיבי בקזחסטן או בקירגיזסטן נוטה לדחוף לפיחות השקל. אם אותו הון מוחזר בפתאומיות, הוא מטלטל את שער החליפין בכיוון ההפוך. וכמובן תמיד קיים החשש מפני בריחת כסף גדול וחופשי כזה ברגע הכי לא מתאים.

מה עושים? איך מפרשים פתיחות לתנועות הון? האם באופן של שחרור מכל מגבלה? לא בטוח, אפילו ארה"ב – הא-מא של הפתיחות –  מונעת לפעמים השתלטות זרה על נכסיה האסטרטגיים. מדינות אירופה עושות זאת לעתים תכופות בשיתוף פעולה שמאחורי הקלעים בין הממשלה למגזר העסקי המקומי. יוון ופורטוגל – שתי מדינות קטנות באיחוד האירופי – שהתירו רכישה מסיבית של בתי קיט בתחומן לתושבי חברותיהן לאיחוד – נדרשו לחשבון נפש שעוד לא נגמר לאחר הבנת ההשלכות הכלכליות של הפתיחות.

מיהי ישראל? מדינה קטנה וחלשה? מין יוון? או מדינה עצמאית שאינה חברת האיחוד האירופי או כל גוש סחר ומטבע אחר. זה טוב? זה רע? ישראל, כמו ארה"ב, מחזיקה מטבע משלה. אם כן, ישראל היא מדינה קטנה וחזקה? מי יודע, ישראל פתוחה יותר מארה"ב, כנראה שהיא יכולה להרשות זאת לעצמה. מה אומר השקל – מטבע בלתי תלוי במשק כה זעיר? חוצפה ישראלית? ואולי דווקא קריאה נכונה של המפה. ראינו מה קורה למדינות קטנות כגון יוון ופורטוגל שהצטרפו לאירו. הנה עוד שאלה. ובסך הכל, לא הסיסמא משק קטן-משק פתוח תעצב את פניו של המשק הישראלי, אלא החיפוש אחר הכמה ואחר הפרטים.

***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' – רכישה מוזלת באתר סימניה ואפשרויות רכישה אחרות ***