כשהתחלתי ללמד כלכלת ישראל במכללה, התייעצתי עם ידיד טוב שלי. נ. הוא מורה ותיק באקדמיה, וככה הוא אמר: הוראה היא סטנד-אפ קומדי. צריך להילחם על תשומת לבם של הסטודנטים בכל רגע.

התיישבתי להכין את תוכנית הלימודים מתוך הבנה זו. נכון, קורס אחראי צריך להיות בנוי נדבך על נדבך. בתוך הבנייה הסדורה אין ברירה אלא להכליל לפעמים חומר טכני משעמם. ודווקא בגלל זה חייבים מדי פעם לשלב איזה שהיא סיסמא שתעורר את הנרדמים.

הסיסמא הראשונה שקפצה לי לראש הייתה 'משק קטן'.  היא שייכת לפרק "תכונות יסוד של המשק הישראלי". ומהי תכונת היסוד הראשונה, התכונה שכאילו-מובנת-מאליה, אם לא "המשק הישראלי הוא משק קטן".

משק קטן הוא, בהכרח, משק פתוח לייצוא וליבוא אם הוא שואף לחיות ברמת חיים מערבית. משק קטן הוא בהכרח משק ריכוזי אם הוא נוהג על פי כללי הכלכלה. מכאן, כבר מתגלגלים לא'-ב' של מדע הכלכלה: התמחות וחלוקת עבודה, יתרון יחסי, חשיבות הסחר הבינלאומי, יתרונות לגודל.

במשך מספר סמסטרים שרתי עם הסטודנטים את הפזמון: משק קטן – משק ריכוזי, משק קטן – משק פתוח. רק לאחר תקופה התחלתי לחשוב מאיפה זה בא לי.

בסוף שנות ה-80, ניהלתי את יחידת התכנון והכלכלה של משרד התעשייה והמסחר. באותה תקופה הוחרפה מדיניות הריסון בשוק המקומי, ששררה במשק בעוצמות שונות כבר מאמצע שנות ה-70. הריסון נעשה בעיקר על ידי הגבלת תקציב הממשלה, ובשלבים מסוימים גם בעזרת רבית גבוהה. הוגי הריסון, בנק ישראל והאוצר, טענו שהוא חיוני לחיסול האינפלציה. קצב האינפלציה בתקופת 1979 עד 1985 נע בין 111% ל-445% לשנה. לאחר תוכנית ייצוב המשק של יולי 1985 הוא צנח ל-16% עד 20% לשנה, ושם הוא נתקע בסוף שנות ה-80.

ריסונו המתמשך של השוק המקומי פגע במשק, והוביל את התעשייה לאחד המשברים החמורים בתולדותיה. הייצור התעשייתי נפל בשיעור של 6% ומעלה בין הרבע הרביעי של 1987 לרבע השלישי של 1989. הנסיגה במספר העובדים הייתה חדה וממושכת יותר.

במשרד התעשייה והמסחר ראינו את המשבר בהתהוותו הודות לקשר היומיומי שהיה לנו עם המפעלים. אבל התקשינו לשכנע בכך את האוצר ובנק ישראל שהאמינו בנחיצות הריסון, וטענו שהפגיעה בביקושים המקומיים אינה מזיקה לכלל הייצור. אדרבא, הם אמרו, ריסון השוק המקומי יוביל להסטת הייצור לעבר הייצוא. בעיצומו של הויכוח הזה, בטרם המשבר, פרסמתי מאמר הסותר את אפשרות ההסטה (תמר בן-יוסף, ריסון השוק המקומי כאמצעי להגברת הייצור, רבעון לכלכלה 132, יולי 1987). וכך נאמר בתקציר שלו:

"ריסון השוק המקומי הוא אחד מאמצעי המדיניות המרכזיים במשק הישראלי. בטווח הקצר והבינוני הוא אמור להסיט תפוקה נתונה או כושר ייצור נתון מהשוק הפנימי לשוקי חוץ. בטווח הארוך הוא אמור לשחרר מקורות לעבר צמיחה מוטת ייצוא. כך אמור הריסון להביא לפתרון בעיית מאזן התשלומים ללא לחצים אינפלציוניים.

"אלא, שבדיקת הפן המבני של התעשייה – דרך ההתארגנות בייצור לייצוא ובייצור לשוק המקומי – מפגינה את מגבלותיו של הריסון בטווח הקצר ובטווח הבינוני. גודלו המצומצם של המשק, לעומת כל אחד משוקי היעד, הוביל להקמתן של שתי מערכות כמעט נפרדות – האחת המיועדת לשוק המקומי והשנייה לייצוא. הייצור המקומי מתרכז בעיקר במפעלים קטנים וגמישים בעלי מגוון של מוצרים. הייצור לייצוא מתרכז במספר קטן של מפעלים גדולים הפועלים בהיקף העולה בהרבה על כושר הקליטה של השוק המקומי. מסיבה זו, אין כמעט אפשרות להסיט סחורות או להעביר ייצור ממערכת אחת למערכת שנייה".

כדי להמחיש את טענת ה'התמחות' בייצוא, הראיתי בלוח המתייחס לשנת 1983 כי 42% מהייצוא (ללא יהלומים) מקורם במפעלים שכל אחד מהם מפנה לייצוא 76% ומעלה מפדיונו השנתי, 66% מהייצוא מקורם במפעלים שכל אחד מהם מפנה לייצוא 51% ומעלה מפדיונו השנתי.       

כדי להמחיש את טענת 'גודל המפעלים' בייצוא, הצגתי לוח שכותרתו 'ריכוזיות הייצוא התעשייתי', ובו סודרו המפעלים המייצאים לפי קבוצות גודל: מעשרת הגדולים ביותר לשמונים הגדולים ביותר. לצד כל קבוצה ניתן אחוז הייצוא שהיא אחראית לו מסך הייצוא התעשייתי ללא יהלומים.

הממצא הבולט הוא כי בשנת 1983, עשרת המפעלים הגדולים ביותר היוו מקור ל-30% מהייצוא התעשייתי ללא יהלומים, שמונים המפעלים הגדולים ביותר היוו מקור ל-94% מסך הייצוא התעשייתי. שני הלוחות שלעיל ועוד אחרים שהובאו שם, כולם מתבססים על עיבוד מיוחד שהזמנו אז מסקר התעשייה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

מספר שנים מאוחר יותר, הבנתי שיש בחומר הזה יותר מאשר ריכוזיות והתמחות בייצוא. יש כאן זיהוי של סקטור ייצוא נפרד – תופעה ייחודית למשק קטן ופתוח לסחר חוץ. את הממצאים האלה, ששוב התבססו על עיבוד מיוחד שהזמנו בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, פרסמתי במאמר "תמר בן-יוסף, סקטור הייצוא בתעשייה בישראל, רבעון לכלכלה 147, מרץ 1991".

אחד הממצאים הבולטים באותו מאמר הוא כי בסקטור הייצוא (בשנת 1989) כמעט 70% מהמפעלים העסיקו מ-500 עובדים ומעלה למפעל. זאת, בעוד שבסך התעשייה רק כאחוז אחד מהמפעלים העסיק 500 עובדים ויותר למפעל. ממצא בולט אחר היה ההתמחות בייצוא: מתוך 100 מפעלי סקטור הייצוא רק 20 הפנו לייצוא פחות ממחצית מתוצרתם. 46 מפעלים הפנו לייצוא 81% ויותר מתוצרתם.  

בשני המאמרים השתמשתי הרבה במושג 'משק קטן'. בעצם, לא אותו חיפשתי, רק רציתי לטעון נגד ריסון השוק המקומי. מה שקיבלתי, בעקבות הנבירה בעיבודים המיוחדים שהכינו עבורנו בלמ"ס, הוא הקשר מאד מקיף: משק קטן-משק פתוח-משק מתמחה ייצוא-משק ריכוזי בייצוא. ובשורה התחתונה, כאן לראשונה התחלתי לקלוט: משק קטן הינו תופעה שיש לדבר בה.