הארמון של המפאיניקים

 באחת מגיחותיי לעיר פגשתי את ורדה. ורדה אינה חברה קרובה שלי. היא ובן זוגה שייכים לחוג הידידים הרחב שלי ושל בן זוגי. פגישתנו בעיר ארעה לאחר נתק ארוך מהרגיל. נתק שלא היה מקרי.

כמה ערבי ששי-שבת קודם לכן, ישבנו בין החברים וטחנו את השטויות הרגילות על פוליטיקה וכלכלה. אני אמרתי מה שאני אומרת כרגיל, וורדה, שלא כרגיל, קפצה עליי: "אתם המפאיניקים, לכם היה טוב בכלכלה ההיא. אני ומושיק לעולם לא היינו מגיעים למה שהגענו בכלכלה של פעם."

כאן המקום להזכיר שוורדה ומושיק הם ילדי הורים שהגיעו לארץ מאירופה בסוף שנות ה-40. לא מתוך חלום ציוני, אלא בגלל אילוצי התקופה. שניהם גדלו בעיר גדולה, בתנאי חיים של המעמד הבינוני. שניהם רכשו השכלה, והיום הם גרים בפרבר יוקרתי ויכולים להיחשב לבעלי אמצעים.

בואי נשתה קפה, ורדה אמרה. ישבנו. איך שהוא (ואולי לא במקרה) התגלגלנו לשיחה שהייתה לי עם אחותי. אני, כך סיפרתי לוורדה, נזכרתי פתאום שבבית הוריי היה בארון אוסף של מנורות נפט. כן, אישרה שולה אחותי (היא מבוגרת ממני בדי הרבה שנים וזוכרת טוב ממני את הפרטים הנוגעים לילדותי המוקדמת), אחרי שעברנו לבית החדש, לא היה לנו כסף להתחבר לחשמל. במשך כמה שנים, הדלקנו בערב מנורות נפט. כל יום ששי, הפליגה שולה בזיכרונותיה, גיהצתי את החולצה הלבנה לערב של התנועה במגהץ פחמים, ותמיד בסוף לבשתי חולצה עם כתמים שחורים. מה? ורדה שאלה-קבעה בסמכותיות, אתם גרתם בארמון. חבר של מושיק סיפר לי שהבית שלכם היה ארמון.

הארמון של הוריי היה בית בן שלושה חדרים וגג אדום באחת ממושבות השרון. הוריי רכש אותו בשלבי בנייתו האחרונים במחצית השנייה של שנות ה-40. קשיי התקופה בצבצו מכל פינותיו. היסודות לא נוצקו כראוי, והקרקע הקלה של השרון לא החזיקה את המבנה. לכן הקירות היו תמיד סדוקים ודרשו סיוד לעתים תכופות. הבלטות היו מדגם שומשום כהה. 'בלטות שחורות' אמי קראה להן לא באהבה.

בערב, כשהשתרר שקט מסביב, יכולנו לשמוע את תולעי העץ מכרסמות במשקופים. רושקוביץ יימח שמו, היו אבי או אמי אומרים. רושקוביץ היה הקבלן הפולני שבנה את הבית ונעלם להיכן שכל הקבלנים הפולנים נעלמו באותה תקופה – גבעות רמת-גן. אבי אמנם ניסה להגיע אל התולעים בעזרת חוט ברזל מצופה צמר גפן טבול בבנזין. אבל הקרק-קרק המשיך ללוות את ערבינו.

למרות כל אלה, היה הבית יפה. כיסויים צבעוניים על מיטות הברזל, תמונות על הקירות, המון ספרים, ואגרטל פרחים בכל חדר.

הפרחים נשפכו מכל עבר גם בחצר הקדמית. פרחים שנשתלו באותה עונה, ופרחים שהזריעו את עצמם. ערבוביית צבעים, אחד על השני, בלי שום סדר. רק צמחי ארץ-ישראל קיבלו את הכבוד המגיע להם. מימין לשביל הכניסה, פרחו בסוף כל קיץ חבצלות החוף שהבאנו מחולות הרצלייה. משמאל, התנשאו עמודי החצב בסתיו. כשהם נעלמו, עלה במקומם באביב בן החצב היקינטוני. ליד קיר חדר השינה, נשפכו בסוף החורף רקפות וכלניות לבנות-ורודות-סגולות שמצאנו בכרמל. לאורך הגדר הקדמית עמדו בשורה עצי מנדרינות-קלמנטינות-תפוזים שעליהם הדיפו ריח טוב. ועל מרפסת החזית הצלה סוכת גפנים.

בשבילי הבית היה ארמון. אני חושבת שהוא היה ארמון גם בשביל הוריי, שנכנסו אליו בשנות ה-40 המאוחרות שלהם, לאחר שנדדו במשך שנים בין דירות שכורות עם קירות דולפים, שירותים משותפים, ומטבח אחד לכמה משפחות. קצת קשה לי להבין איך הבית הצנוע שלהם – לא פנינת נדלן גם במונחי שנות ה-50 וה-60 – הפך להיות "הארמון של ההם, של המפאיניקים". 

האם זה מפני שהבית והחצר שידרו מין 'ארץ-ישראליות' נכספת של פעם, שהוריי כביכול החזיקו אותה בידיהם ומנעו אותה מאחרים? יש הטוענים עכשיו שה'ארץ-ישראליות' הזו מעולם לא הייתה. יש הקובעים שהיא לא הייתה אמיתית. אני לא יודעת. לי קשה להבין מדוע אשליה יפה – אם זה באמת הדבר היחיד שהיה שם – צריכה לעורר כל כך הרבה מרירות. כל כך הרבה כעס. 

 

8 מחשבות על “הארמון של המפאיניקים

  1. נוסטלגיה היא דבר מעניין. יש הזוכרים את הרגעים היפים ויש שדווקא את המצוקה וקשיי החיים – ומתמוגגים, היו זמנים…
    תמיד היו בארץ עשירים וחלקם יחסית לכלל האוכלוסיה – עשירים מאד.
    אולם מסתבר שדוקא המפאיניקים לא נכללו אז בשכבה זו – חברי "אצולת הממון" הצטרפו לתנועת "העבודה" בתקופה מאוחרת הרבה יותר.
    מה שכן קרה [ואינני מחסידי מפא"י] שאנשים כספיר ואשכול מנוחתם עדן, דחפו והצליחו להעמיד את המדינה על הרגלים על אף כל הקשיים [ועם השחיתויות ו"אל תחסום שור בדישו"] וכנגד כלכלנים אלה או או אחרים – שהתנגדו למהלכים. אולם כפי שנטען בתקופה מאוחרת יותר גם את המוביל הארצי לא היו מקימים עכשו בתנאים הנוכחיים…מי דואג היום לתעסוקה בדומה למצב שהיה בשנים הראשונות לקום המדינה – כדי שאנשים יוכלו להתקיים מעמל כפיים ואפילו בכבוד יחסי? למי איכפת היום שמפעלים נסגרים בגלל תחרות עם היבוא הזול?
    [ולמה צריך להתחרות בשווקי יצוא במוצרים שאין לנו יתרון יחסי בייצורם]? למי אכפת שהשקל הופך להיות המטבע החזק בעולם – כשהדאגה לספקולנטים גוברת על הדאגה לייצור המקומי וליצוא האמיתי של ישראל?
    מרוב מומחים היודעים להשקיע ולהפסיד בנירות [ערך..?] שוכחים את הכלל הבסיסי של השקעה בתשתיות מכל סוג במדינה עצמה!

  2. פינגבק: Tweets that mention הארמון של המפאיניקים « עידן השוק החופשי -- Topsy.com

  3. שלום
    גם אני הייתי שם. אבי בא לארץ ב 1923 וכל חייו עבד בידיו וגם רעב ללחם. גמלים, טוריה בפרדס גולדברג (היום מכללת שנקר), פרדות, משאית. מלחמות וגיוס כסתם נהג, שבועות הרחק מהבית. יותר מחמישים שנה עבודת כפיים. דגל אדום באחד במאי. אף פעם לא חבר מפלגה. תמיד מצביע מפא"י. פעם אמרתי למישהו: "אם הרב הראשי היה מאמין במה שהוא מאמין כמו שבבית שלי האמינו בשתי המילים "יום עבודה" המשיח היה בא מזמן". כך גם אימי קדושים אמיתיים. הם האמינו שהוטל עליהם אישית לבנות כאן בידיהם ממש בית לעם היהודי וכך עשו. הם האמינו, אמונה שהייתה מעשה לא דיבורים למעשה קשה ומפרך – "אם יום אחד לא אעבוד, בידי ! ממש בידי, מה שצריך לקרות לא יקרה". "חלוץ ובונה ארץ ישראל באמונה" נכתב במודעת האבל. כל מה שהותירו לבניהם – חינוך עד תואר שלישי ודירת שני חדרים בצפון תל-אביב. זה הכל באמת באמת. כן ובין היתר המון קבלות לקרן קיימת וכופר היישוב וקרן הברזל, כן גם קרן הברזל, ונייר על יום עבודה שנתרם לבנק פועלים מזמן מזמן. כשהתחתן בני העברתי לו את הדירה ובאו חתני, פועל נמל באשדוד ואשתו, מרוקאים, מלח הארץ גם זו אמת לא אמירה צינית. זו הדירה שאלו? אולי נשכיר ונמצא מקום טוב יותר. מה ? לא הייתם מפאיניקים? שני דוקטורים גדלו בדירה הזו השבתי ודמעות זלגו מעיני ואני לא בוכה הרבה בכלל לא.

  4. שעיה, רני, גרידג',

    תודה.

    גרידג', הבית נמכר בשנות ה-70. הוא עדיין על תילו אבל בכל הסביבה צצים רבי קומות כך שברור מה מחכה לו בעתיד הקרוב.

  5. כמי שאימו באה מבית דומה מאוד – בית פועלים שהאמינו בעבודת כפיים, רכשו בית וחיו בו בצנעה* – אני חייב להסתייג מהטענה שלך כאן.

    יש הרבה דברים טובים להגיד על הכלכלה של אותם ימים, אבל צריך להגיד גם את הדברים הרעים. המדינה של אז הייתה מפלה לא פחות מהמדינה של היום – למרות שהיא הפלתה על בסיס שונה לגמרי ובצורה שונה לגמרי.
    אמנם היה דיור ציבורי, אבל אשכנזים במרכז קיבלו דיור שונה ממזרחים בפריפריה**, וערבים לא קיבלו כלום. הייתה מדיניות של תעסוקה מלאה (שוב, ליהודים) – אבל תעסוקה שונה לפי עדה, לפי השתייכות מפלגתית, לפי מגדר וכו'.

    אני חושב שגם כאן צריך לאמץ את העמדה שאת ממליצה – בצדק – לאמץ בספר שלך, ולא להגיד 'צריך לחזור לעבר', אלא 'צריך להסתכל על העבר, ולבדוק מה בו כדאי לאמץ להווה'.

    כל זה, כמובן, לא קשור בכלל למשפחה שלך. אני חושב שהאנשים הפשוטים שחיו אז, גם אם היו חברי מפא"י ו'הרוויחו' מהשיטה, האמינו בכל מאודם במה שעשו וניסו לעשות רק טוב. בדיוק כמו שאפשר למתוח הרבה ביקורת על ההתמקדות של מדינת ישראל היום בהייטק, בדגש על סטארטאפ ואקזיטים – ועדיין, הסטארטפיסט הבודד עושה הכל מתוך כוונה טובה.

    * לגמרי במקרה, הם רכשו בית בשכונת הפועלים דאז נוף ים. בשלב מאוחר יותר זה, כמובן, השפיע על מצבם הכלכלי – אבל לא על אורח חייהם.
    ** ואני מקצין בכוונה

  6. נדב,

    אני לא מתכחשת לדברים הרעים, רק רוצה להעמיד דברים על דיוקם.
    אגב, הורי וחבריהם באותה תקופה שלפני קום המדינה לא "קיבלו" כלום מאף אחד. הם רכשו את הבית בכספם הפרטי, והתנאים היו כפי שהיו.

    מה שהביא אותי לכתוב את מה שנכתב כאן הוא תחושה של כאב ועלבון אצלי ואצל הרבה ידידים שלי מרקע דומה עקב חוסר ההבחנה וההכללות שנעשות. את הכינוי מפאיניקים כתבתי קצת באירוניה, הרבה מאד אנשים שאני מכירה לא קיבלו טובות הנאה מהממסד, למרות שהשתייכו לתנועת העבודה.

    אלא שבהרבה מאד מקרים זה נראה בדיעבד כמו המקרה של הסבים שלך: נוף ים, בזמנו, היתה סוף העולם, חלפו ששים שנה ומי שהחזיק בדירות שנקנו שם באותה תקופה זכה ליהנות מעליית ערכן. אגב, בשכונות אחרות כמו נוף ים במרכז הארץ (בהוד השרון, כפר סבא, הרצליה, רעננה וכד') יושבו לא מעט עולים חדשים ממוצא מזרחי (פחות מרוקאים כי הם הגיעו בגל קצת יותר מאוחר, אבל הרבה אנשים שהגיעו מעירק, מתימן, מצרים, סוריה וכד'). ושוב, מי שהחזיק בדירה (לעתים קרובות זה היה בית קטן אבל עם שטח אדמה נאה מסביב) הצליח להבטיח דיור גם לילדים שלו.

    ובקצרה, כתבתי מה שכתבתי לא מתוך רצון לאמירה בוטה, אלא יותר מתוך בקשה: שימו לב, העובדות היו מורכבות קצת יותר מכפי שהן מוצגות היום. לא כל 'המפאיניקים' היו גזלנים, ולנו- הילדים שלהם – קשה לשמוע האשמות שווא.

  7. על האמירה האחרונה שלך אני חותם בשתי ידיים. ואני חושב שגם למסר הכללי שלך.

    מצד אחד, אני מאוד שותף לאמירה של 'הם לא היו רשעים'. מצד שני, אני חושב שצריך להיזהר גם מהנטייה שיש לשמאל הסוציאל דמוקרטי בימינו, של להגיד 'אח, ימי מפא"י הנפלאים'. צריך לראות את התמונה המורכבת: למדיניות אז היו יתרונות והיו חסרונות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s