ריכוזיות-תמנוניות. שיהיה פה סדר

בשבועות האחרונים נתקלתי במקומות שונים במונח 'תמנוניות' לתיאור שליטתן רבת הזרועות של '20 המשפחות' בכלכלת ישראל. המונח נקלט מהר, ונראה שגם זכויות הסופרים שלי עליו עומדות לפוג מהר.

השתמשתי לראשונה במונח הזה בפוסט מה-4.5.2010, שכותרתו "ריכוזיות ותמנוניות בכלכלת ישראל". הצורך בהטיית השם 'תמנון' התעורר אצלי למראה דיאגרמת הקבוצות העסקיות רבות הזרועות בדו"ח בנק ישראל 2009. וכך כתבתי שם: "דו"ח בנק ישראל מתמקד במשהו שהוא עדיין בן-בלי-שם. אנחנו נקרא לו 'תמנוניות' מלשון 'תמנון' – יצור רב זרועות. בנק ישראל מדבר על קבוצות עסקיות בעלות ראש אחד וזרועות רבות, זרועות שלעתים מסתבכות זו בזו. צילום תת-ימי של תמנונים תוכלו לראות בדו"ח הבנק , פרק ד', עמ' 157."

עד להבחנה שלי לא הפרידו בכתיבה הכלכלית בישראל בין ריכוזיות לתמנוניות. באותו דו"ח בנק ישראל, משתמשים במילה ריכוזיות לתיאור עשרים הקבוצות העסקיות השולטות בחלק ניכר מהחברות הציבוריות בישראל (כ-25% מכלל החברות הרשומות בבורסה, וכמחצית מנתח השוק). אך ריכוזיות אינה תמנוניות וחשוב להבחין היטב בין שתיהן.

ריכוזיות היא תופעת טבע בישראל. משק קטן תמיד מאופיין בשליטתן של כמה חברות גדולות בכל תחום. חברת 'טבע' שולטת בענף התרופות בישראל. ענף התרופות בישראל הוא ריכוזי. האם 'טבע' היא תמנון? לא ולא, היא עוסקת רק בתחום אחד. היא אמנם רבת משמעות והשפעה במשק הישראלי, אך קל לנטרל את משקלה הניכר בשוק התרופות: רגולציה פשוטה, והקפדה על התקשרות מסודרת אתה בכל תחום.    

בניגוד לחברת טבע, עשרים התאגידים השולטים בכלכלת ישראל אינם תופעת טבע. המבנה המסועף שלהם הוא תולדת מציאות פוליטית-כלכלית–חברתית. המבנה המסועף שלהם הוא גם הנצחת המציאות הפוליטית-כלכלית-חברתית, באשר הם הפכו להיות "גדולים מכדי ליפול".

רגולציה פשוטה לא תעזור כאן, אלא רק פירוק הדרגתי של המבנים. איך מפרקים? שאלה לא קלה, כי כל פירוק מאיים על יציבות המשק והתעסוקה בו. בשלב הזה, ניתן רק להצביע על המנגנונים שדרכם הפירוק יכול להתנהל. כך, למשל, ברור לגמרי שמשתנה קריטי בבניית והחזקת התמנונים הוא אופן המימון שלהם. רובם אינם ממומנים מכסף שהובא "מהבית", אלא מאשראי בנקאי נדיב והנפקות בורסה. ברור לגמרי שהתערבות ממשלתית בדרכי המימון יכולה לעצב מחדש את התאגידים. משתנה חשוב אחר בבניית התמנונים ובהחזקתם הוא הגדרתו המשפטית של הקשר בין זרועות התמנון. גם כאן נדרש לימוד כדי לסלול דרכי פירוק אלגנטיות.

המשבר הכלכלי הנוכחי הוא שעת כושר לעיצוב מחדש של מבנה המשק בישראל. קשיי המימון של כמה מהתאגידים יביאו אותם לפתחה של הממשלה בשנים הקרובות. עד כה, הסדרי החילוץ שהובילה הממשלה הושתתו על ההנחה שיש לשמור על התאגיד בשלמותו. הסדרים אלה גם באו על חשבון נכסי הציבור הרחב בבנקים ובגופים מוסדיים אחרים. הגיע הזמן לגישה אחרת. גישה של מתן סיוע סלקטיבי לתאגידים: הזרמת כספים רק לאותן חברות בתאגיד שיש אינטרס לאומי להחזיקן כעסק חי. אותן חברות יועברו בשלב הסיוע לידי הממשלה, ומאוחר יותר היא תחליט אם להשאיר אותן בידיה או למכור אותן לגורמים פרטיים. אמת המידה להחלטה תהיה ביזור השליטה במשק, והאפשרות לשמור על שליטה מבוזרת.

14 מחשבות על “ריכוזיות-תמנוניות. שיהיה פה סדר

  1. אני שמח לראות התמקדות בחוסר התחרות בארץ, אבל כשהבעיה היא מחסור בתחרות, הפתרון הוא עוד תחרות. אינני מקבל את התיזה שהריכוזיות בארץ היא תופעת טבע. מדוע ישנם רק שלושה בנקים גדולים בארץ? האם זה בגלל גודל האוכלוסיה? אם כן, מדוע יש בדנמרק מעל 200 בנקים? להיפך, הסיבה לריכוזיות היא הרגולציה, חד וחלק, ובמקרה הזה, חוק בנק ישראל שמאפשרת לנגיד לחסום כל פתיחה של בנק חדש בארץ, וכך הוא עושה. פשוט מאד, אסור לפי חוק לפתוח בנק חדש בישראל.

    כנ"ל לגבי חברות סלולר, חברות ביטוח, חברות טלויזיה, כבלים, ולווין, וכהנה. הרגולציה אינה הפיתרון, היא הבעיה.

  2. כתבת יפה מאד.
    פתרון נוסף לבעיית התמנוניות הוא הטלת מס על הענקת דיבידנד בין חברות. דבר כזה יפחית את התמריץ להקים פירמידות מסועפות של חברת וישטח את מבני הבעלות.

  3. שהתאגידים לא יבואו לפתחה של הממשלה.אם ברצונם לקבל מימון,שילכו לשוק החופשי והפרטי.שום סיוע ציבורי לתאגידים.מה זה?
    קפיטליזם – בגאות, סוציאליזם – במשבר ?

    http://cafe.themarker.com/post/544495/

  4. הריכוזיות והתמנוניות – שתי בעיות שלובות (עם ההבדלים ביניהן), שטעונות פתרון. אינני יודע אם רגולציית יתר תעזור או פתרונות שלטוניים אחרים שאינם התערבות ישירה (למשל, חוקי מסים, בקרת מימון ציבורי וכו'), אבל ברור לי שהממשלה הנוכחית, כמו גם קודמותיה, לא רצו לטפל בבעיית ההון הגדול ולא יכלו לעשות זאת. גדול עליהן.
    קשה לנו.

  5. תמר, אני מאד אשמח לשמוע על סוג של הגבלות על המימון שיכולות לעזור לעיצוב מחדש של התמנונים.
    אני כמובן תומך בהלאמה של חברות שנקלעות לקשיים (לא בכוונה להפריט אותן לאחר מכן).

  6. ג'וש, ארז, אזרח, רון, אלעד,

    תודה.

    אלעד,

    בהגבלות על המימון כוונתי לכך שהממשלה (בעזרת המפקח על הבנקים) צריכה להגביל את האשראי הממונף הניתן היום על ידי הבנקים לרכישת חברות. אשראי שמאפשר להשתלט על חברות בלי ל"הביא כסף מהבית". כמובן שהממשלה יכולה להשית גם קריטריונים אחרים למתן אשראי עסקי, שיבטיחו מראש פיזור נאות של בעלות, וגם את יציבותם של עסקים העוברים מיד ליד. באופן דומה, הממשלה בעזרת גופי הפיקוח שלה יכולה להיות מעורבת יותר בהנפקת מניות ואג"ח של התאגידים, ולאשרה על פי מטרותיה והיציבות הגלומה בה.

  7. אפרת,

    כתבתי על הנושא הזה מספר פעמים, ולכן בפוסט הזה קישרתי לפוסטים הקודמים שבהם יש פירוט נוסף על המינוף ואופני מימון אחרים.

  8. פינגבק: 4.8.2010 « מה אני קוראת

  9. אכן, יש להגביל את האשראי הממונף הניתן היום על ידי הבנקים לרכישת חברות עד למינימום. השאלה היא אם הרגולטורים למיניהם יתנו יד להגבלה – הרי בסופו של דבר במוקדם או מאוחר – כולם יעבדו באותן חברות שנרכשו באדיבותם הרב בעת היותם בתפקיד.
    במצב הנוכחי- במדה מסוימת הדבר דומה לאותו אדם שנתן לכלבו הרעב את זנבו למאכל…

  10. פינגבק: לחיות עם הריכוזיות. לטפל בתמנוניות | סלונה

  11. אלעד ותמר,

    אני אשמח לדיון ענייני בנושא הלאמה של חברות שנקלעות לקשיים. לצערי בעבודה שחורה העניין הזה משמש מקור לויכוחים לא ענייניים.

    אם מקבלים את דעתו של אלעד, שכל חברה גדולה על סף קריסה תולאם לנצח ולא באופן זמני הרי שיש פה בעצם בתיאוריה תהליך של הלאמה זוחלת, שבו הדייג (ממשלה ס"ד שנבחרה לכהונת נצח) מעלה בחכתו בכל שנה עוד ועוד חברות ושם אותן בסל החברות הממשלתיות שגודלו אינסופי. לפחות בעיני ס"ד שמה גבול עקרוני ברור בין חברות שצריכות להיות בידי הממשלה (רכבות חשמל ומים למשל) ובין אלו שלא (חברות ביטוח ורוב או כל הבנקים המסחריים למשל, ובוודאי רשתות השיווק). בשיטה של אלעד אין גבול עקרוני כזה. אם הלאמנו חברת ביטוח כחלופה להזרמת כספי ציבור אליה, היא צריכה להישאר ממשלתית לנצח. לכן זה לדעתי סוציאליזם "קלאסי" ולא סוציאלדמוקרטיה.

    דבר נוסף שמפריע לי בהצעה של אלעד הוא שהיא יכולה להיות בת קיימא רק במשטר לא דמוקרטי שבו אין אופציה לחילופי שלטון בין שמאל לימין. אילו השמאל היה מקבל את עמדתו של אלעד כמדיניות והולך לדוג עוד ועוד נכסים "לנצח" לתוך הסל הממשלתי כשיטה הדרגתית לעבר אוטופיה של הלאמה, היה הימין עוסק עם הגעתו לשלטון בריקון הסל, בדיוק באותה נמרצות ונחישות וכך היה מתפתח תהליך זיג-זג שאין לו שום תוחלת וכרוך בהוצאות ציבוריות עצומות בכל סיבוב של הלאמה-הפרטה-הלאמה של אותן חברות בדיוק.

    אני מעדיף את הניסוח של תמר "אותן חברות יועברו בשלב הסיוע לידי הממשלה, ומאוחר יותר היא תחליט אם להשאיר אותן בידיה או למכור אותן לגורמים פרטיים." עם זאת, אני חולק על המשפט שבא לאחר מכן. אני חושב שיש עוד שיקולים להחלטה אם להפריט חברה פרטית שהולאמה ע"ר משבר מלבד שאלת הביזור (למשל שיקולים סביבתיים, בטחוניים וכו').

  12. איתי,

    אני מסכימה עם רוב דבריך, אולי חוץ מהסתיגות קטנה אחת: אני לא חושבת שהסוציאל-דמוקרטיה שמה גבול ברור בין חברות שצריכות להיות בידי הממשלה לחברות שלא צריכות להיות בידיה. אני לא חושבת שיש גבול ברור כזה, והמאמר שלי גם לא מתימר להגדירו.

    המאמר שלי עוסק באותו רגע שבו הממשלה צריכה להחליט אם לסייע לחברה בקשיים, ואיך לסייע לה. הנקודה שאני מנסה לחדד שם היא שאין להזרים את הכסף לתאגיד כושל על מנת שימשיך לאדות כספי ציבור. סיוע הממשלה צריך להיות מופנה לחברות בתאגיד שהאינטרס הלאומי מורה להמשיך ולהחזיקן בחיים (משיקולי תעסוקה, משיקולי ייצוא, משיקול אסטרטגי ביטחוני או מכל שיקול אחר). הזרמת הכספים תקנה לממשלה בעלות בשיעור הנגזר מהיחס בין היקף ההזרמה לשווי החברה. במועד מאוחר יותר (ועל פי מגוון שיקולים לאומיים) הממשלה תחליט אם להחזיק בחברות או למכור אותן.

  13. פינגבק: מאבק בריכוזיות – איך עושים את זה כמו שצריך?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s