ריכוזיות המשק הישראלי אינה מתכונותיו המלבבות. עובדה. אבל היא מום מולד, תכונה בלתי ניתנת לשינוי. גם זו עובדה. משק קטן יהיה תמיד משק ריכוזי ברוב תחומיו בגלל כלל יסוד של הכלכלה – "יתרונות לגודל". רוב ההתארגנויות הכלכליות יעילות יותר בקנה מידה גדול (כמובן, לא עד אינסוף). הבחנה זו היא שעומדת בבסיס ההתחברות לכפרים, לשבטים, למדינות, ובבסיס המהפכה התעשייתית של המאה ה-18.

מחמת היתרונות לגודל, שולטים בישראל שלושה בנקים גדולים, כמה חברות סלולר, מספר קטן של רשתות שיווק מזון, ומעט מתחרים כמעט בכל תחום – מביטוח ועד ליבוא תרופות. יש לזה פיתרון מבני? כנראה שלא. ולראיה, ממשלות ישראל ניסו למשוך לכאן בנקים זרים והם לא באו. השוק עצמו קובע את מספר הפעילים בו. ובאמת, חמישה בנקים במקום שלושה לא ישנו באופן מהותי את המודל שאינו מודל של תחרות משוכללת לפי הספר. גם עם חמישה בנקים ימשיך לקרות מה שקורה עכשיו: תיאום סמוי או תחרות פרועה ומזיקה.

עד כאן, מספר מילים על הריכוזיות הענפית – מספרם המועט של המתחרים בכל ענף ובכל תחום. אבל מעבר לריכוזיות הענפית, התפתחה בישראל עוד תופעה מדאיגה שאני מכנה 'תמנוניות'. התמנוניות היא התארגנותם של מספר גופים עסקיים תחת פירמידת שליטה – מבנה רב-זרועות שיש לו יד ורגל בכל דבר. התמנוניות היא במידה רבה פועל יוצא של הריכוזיות – ניצול מתקדם יותר של ההון ושל הכוח שהושג בעזרת שליטה בתחום מסוים. ואגב, במידה רבה של צדק אומרים שגם חברת העובדים ההסתדרותית שקרסה בסוף שנות ה-80 הייתה מעין תמנון. והנה, אנו רואים מה עלה בגורלה. יתכן מאד ששמץ מחששותיו של בנק ישראל נובע מפיסת היסטוריה זאת.

הדיבורים על הריכוזיות, אם כן, יש להם סיבה טובה. אך כמה מהפתרונות המוצעים די מצחיקים. הומוריסטית במיוחד היא הצעת החוק שהוגשה לצמצום כוחן של קבוצות ריכוז  (גופים מעטים המחזיקים ביותר מ-50% מהשוק בענף מסוים) ולהרחבת פיקוחו של הממונה על ההגבלים העסקיים עליהן. אם תרומתו של הממונה על ההגבלים העסקיים להסדרה היא כה רבה, איך זה שהריכוזיות במשק הישראלי לא פסה, והתמנוניות דווקא עולה ופורחת מאז ראשית שנות ה-90 – עידן היווסדו של הממונה במתכונתו הנוכחית?

ובכלל, נדמה כי הכרזת מלחמה כוללת על הריכוזיות או על התמנוניות תשיג ניצחון הרואי כמו זה המושג כל קיץ במלחמה נגד חום יולי-אוגוסט. חום יולי-אוגוסט בוטל?  ממש לא. מזגן, אבטיח, מים קרים, בלי תנועות מוגזמות, ואנחנו בספטמבר. גם בעניין הריכוזיות-תמנוניות לא יועילו מחוות גדולות מן החיים, אלא דווקא טיפול קטן-קטן. ובמיוחד שכל ענף וכל פירמידת שליטה הם גם מקור פרנסתם של אלפי עובדים.

איך מתחילים? דווקא בהכרה בעובדה היבשה: ריכוזיות היא תופעת טבע בישראל. היא גוררת אחריה תמנוניות. אפשר לטפל בסימפטומים של התופעה. אפשר גם לחסום לאט ובאופן מבוקר את מקורות חיותה.

להחלשת הסימפטומים אין ברירה אלא להחזיר את הרגולציה הצרכנית שהייתה כאן בכל תחום עד סוף שנות ה-80, ומאז נעלמה. להגביר את הפיקוח הצרכני על הבנקים, על חברות הטלפונים, על ספקי התוכן בטלוויזיה, על רשתות שיווק המזון ועל שאר מוכרי המצרכים והשירותים. הגברת הרגולציה לא רק תגן על הצרכנים. היא גם תמתן את רווחיהם המופרזים של הספקים, ובכך תרסן את כוחם. ומעל לכל, רגולציה רצינית היא גם לימוד של החברות על ידי הממשלה. היא מאפשרת לממשלה להבין איך הדברים באמת פועלים.

טיפול צרכני הוא ההתחלה, ובמקביל חייבים גם לדלדל את מקורות חיותה של התופעה. אלה רבים ומגוונים. כך, למשל, הורדת מס החברות המתמשכת מאז סוף שנות ה-80, מותירה בידי החברות הרווחיות כסף רב שברובו אינו מופנה להשקעה יצרנית אלא לבניית פירמידות שליטה. מקור אחר לחומר ולבנים למבני הפאר מגיע מהאשראי הממונף הניתן על ידי הבנקים – אשראי שאינו בהכרח מותנה בשעבוד נכסים ממשיים של מקבליו. גם הנפקת מניות ואג"ח שלעתים אינה נושאת אתה ערך אמיתי מספקת את הכספים הדרושים. בכל אלה, צריך לטפל. ומעל לכל, חייבים לגבש מדיניות לאומית לתגובה במשברי פירמידות. מדיניות שתכריע בעד הגנה על התעסוקה, אך נגד הזרמת כספים ציבוריים לשימור המבנה הפירמידלי. משבר הוא הזדמנות לשינוי, כך לימדונו יועצי הניהול. והם, כידוע, מורי ההלכה של עידן השוק החופשי.