ריכוזיות ותמנוניות בכלכלת ישראל

פרק מעניין בדו"ח בנק ישראל 2009 דן בסיכון המוטל על המשק על ידי קבוצות עסקיות – "קבוצות של חברות המנהלות פעילות עסקית בשווקים שונים, נתונות לשליטה אדמיניסטרטיבית ופיננסית אחת, וקשורות ביניהן בקשרי אמון הדדי על בסיס רקע אישי או עסקי משותף".

 על פי הדו"ח,  בישראל ישנן כ-20 קבוצות כאלה, רובן ככולן משפחתיות, בעלות מבנה פירמידלי מובהק. הן שולטות ברבע מכלל החברות הבורסאיות, ובמחצית מנתח השוק שלהן. מבחינת פיזור השליטה, ישראל נמנית על המדינות הריכוזיות בעולם המערבי, והיא, לדברי בנק ישראל, אף קרובה מבחינה זו למדינות המתפתחות.

 בנק ישראל רואה בקבוצות אלה נשאיות של מה שהוא מכנה 'סיכון מערכתי' – כלומר סיכון לקריסת ענף שלם או קבוצת ענפים שלמה. זאת, בגלל קשרי הגומלין המסועפים בתוך כל קבוצה ובין הקבוצות, המגבירים את 'ההדבקה' מגוף אחד לשני בעת משבר. קשרי הגומלין מתבטאים בברית בין כל קבוצה לבנק 'שלה', במפגשי רעים באירועים ובדירקטוריונים, ובערוצים אחרים. הסיכון מוגבר במיוחד מתוך כך שבראש כל קבוצה עומדת משפחה ולא מקבץ כלשהו של בעלי מניות, ומכאן שההחלטות המכריעות תלויות בגחמתם של אנשים מעטים.

 אבחון השלכותיה של תופעת הקבוצות העסקיות על ידי בנק ישראל הוא מעניין וחשוב. משום כך, חשוב גם להפריד בינה לבין תופעת הריכוזיות הענפית בכלכלת ישראל. כתבנו כאן לא פעם בעבר על הריכוזיות הענפית בישראל. הגדרנו אותה במילים האלה: ריכוזיות היא שליטה של כמה גופים בודדים על הפעילות בתחום מסוים.

 בתחום הבנקאות בישראל, שתי הקבוצות הבנקאיות הגדולות – לאומי והפועלים – ריכזו בידיהן כ-58% מסך הנכסים הבנקאיים בשנת 2008. הקבוצה השלישית (דיסקונט) החזיקה בעוד 17% מהנכסים. תמונה ריכוזית דומה נראית בישראל כמעט בכל תחום – ייצור המזון, רשתות השיווק, רשתות הסלולאר, חברות האינטרנט, חברות האוטובוסים ועוד.

 הריכוזיות הענפית משקפת כלל יסוד בכלכלה: כמעט כל פעילות כלכלית יעילה יותר כשהיא נעשית בקנה מידה גדול. כינויה המקצועי של התופעה הוא 'יתרונות לגודל'. תשאלו את אמא שלכן, את בן זוגכן הבשלן – מה כדאי יותר: לטגן 30 קציצות בפעם אחת, או שלוש פעמים עשר קציצות בכל פעם?

 הריכוזיות הענפית – מיעוט החברות בכל תחום במשק קטן – היא, אם כן, תופעת טבע. עם תופעת טבע לא מתווכחים. הוספת עוד בנק או עוד חברת סלולאר לא תשנה את מודל התחרות הבסיסי. כל עוד שהענף אינו מונה מאות חברות מאותו תחום, התחרות אינה מה שמכונה בתיאוריה הכלכלית 'תחרות מושלמת'. כשהמתחרים מונים פחות מאצבעות שתי ידיים, קל להם לתאם בינם לבין עצמם, אין להם בעיה לקרוץ זה לזה על חשבון הלקוחות, הספקים ועובדי החברה.

 הפיתרון במקרה הזה, אם כן, אינו שינוי מבני, אלא חיזוק הרגולציה הממשלתית. יותר מעורבות של הממשלה בקביעת עמלות הבנקים, יותר תשומת לב שלה לדיווחי הבנקים לציבור; יותר השגחה של הממשלה על תעריפי הסלולאר, ועל השירות הניתן לצרכנים בתמורה; הידוק הפיקוח על מוקדי השירות הטלפוניים, ועוד התערבויות שלטוניות כאלה.      

 פיתרון די פשוט, אבל לא בריכוזיות הענפית  מתמקד דו"ח בנק ישראל. דו"ח בנק ישראל מתמקד במשהו שהוא עדיין בן-בלי-שם. אנחנו נקרא לו 'תמנוניות' , מלשון 'תמנון' – ייצור רב-זרועות. בנק ישראל מדבר על קבוצות עסקיות בעלות ראש אחד וזרועות רבות, זרועות שלעתים מסתבכות זו בזו. צילום תת-ימי נדיר של תמנונים, תוכלו לראות בדו"ח הבנק, פרק ד', עמ' 157.

 התמנוניות מציבה את ישראל בראש הדיאגרמה המתארת את שיעור בעלותן של עשר המשפחות הגדולות על נכסים במשק: ישראל מספר 8 במסדר, אחרי אינדונזיה, הפיליפינים, שוודיה, תאילנד, קוריאה, פורטוגל, הונג-קונג – אוסף של מדינות שאינן מצטיינות בשמירה על כללי האתיקה המערביים, להוציא את שוודיה.

 התמנוניות בישראל נולדה עם ההפרטה – הממשלה שמכרה חברות, לא הקפידה מספיק על פיזור הנכסים. התמנוניות מטופחת כל העת על ידי הבנקים – חלק ניכר מהאימפריות הפרטיות הוקמו בעזרת אשראי בנקאי ולא בכסף שהובא מהבית. גם היום, הבנקים מעדיפים להעניק אשראי לגופים הגדולים (שאליהם הם מחוברים בקשר סימביוטי) ולא ליזמים קטנים בודדים. התמנוניות עולה ופורחת כשהבורסה הגואה מאפשרת לאותם קונצרנים גדולים להנפיק מניות ואגרות חוב באווירת השמחה הכללית. התמנוניות משגשגת היכן שהממשלה מעדיפה להתעלם מקשרי הון-שלטון-תקשורת ומקשרי גומלין בין חברות.

 אחרי כל אלה, נדמה שהאמצעים להפחתת התמנוניות שבנק ישראל מונה בסוף הפרק שלו הם רק התחלה של התחלה. הבנק עדיין חושש מדיבורים על התערבות, למרות שבשטח הוא התערב בחוכמה מספר פעמים בתקופה האחרונה. מה עוד אפשר לעשות? נראה, שאין ברירה אלא להגביר את מעורבותו הפרטנית של בנק ישראל באשראי שהבנקים מעבירים לרכישת חברות. אין ברירה אלא לפקח יותר על הנפקת מניות ואגרות חוב תאגידיות, על מנת לבלום את התרחבותם הנוספת של גופים שכבר התרחבו מדי. אין מנוס מלפקח יותר על תנועות ההון הנכנסות לישראל והיוצאות ממנה, ולסנן מתוכן את אלה שעלולות לפגוע ברווחת הציבור.

 ומעל הכל, אם כבר מתפשטת ההכרה שלא כל התארגנות עסקית היא בהכרח התארגנות לטובת אזרחי המדינה , נראה שהגיע הרגע לגבש אסטרטגיה לאומית לטיפול בקבוצות עסקיות הנקלעות לקשיים. הדיון בנושא התעורר לפני כשנתיים כשעלה החשש שכמה מהקבוצות לא יוכלו לפרוע את חובותיהן. אז, היו מי שהציעו  להזרים אליהן סיוע ממשלתי. אבל, אם מתחילים לפקפק בתועלתו של המבנה הקבוצתי, זו ההזדמנות לתיקונו. במקום סיוע לקבוצה חדלת הפירעון, עדיף שהממשלה תסייע לחברות בעלות הסיכוי שבתוכה. אותן חברות ייקנו על ידי הממשלה או (בתמיכה ממשלתית) על ידי גופים פרטיים שאינם גדולים מדי. כספי המכירה יעזרו לקבוצת החברות המתפרקת להציל את מה שהיא יכולה להציל. ומנגד, הבעלים החדשים של החברות שנמכרו יתחייבו לקיים את המפעלים לתועלת הציבור בישראל, ולשמור בהם על תעסוקה לטווח ארוך בתנאים נאותים.

 ***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' באתר סימניה ובאתר זה – מכירה מוזלת***     

 

 

 

 

 

6 מחשבות על “ריכוזיות ותמנוניות בכלכלת ישראל

  1. היי,
    מאמר מעניין מאד, ובדיוק חיפשתי מידע על הנושא הזה לאחרונה –
    מערכות מידע, ניהול ידע, האפשרויות בשוק.
    זה אחד המאמרים האינפורמטיביים ביותר ברשת בנושא, שמחתי לקרוא!

  2. יש לי כמה בעיות עם הטיעונים שאת מעלה:
    ראשית, יתרונות לגודל מגיעים רק עד לנקודה מסוימת – הגודל האופטימאלי – שממנו והלאה יש חסרונות לגודל (diseconomies of scale). אין הכרח שדווקא גודלן הנוכחי של חברות הוא הגודל האופטימאלי.
    שנית, אם גודל החברות הוא "תופעת טבע" בשוק חופשי, כפי שאת טוענת, האם זה לא מוציא את העוקץ מהביקורת שלך על אופן ביצוע ההפרטה? מה המשמעות של פיזור נכסים בשוק חופשי, שבו הציבור יכול למכור מניות לבעלי הון שיגדילו חברות לגודל האופטימאלי? במקרה כזה אופן ההפרטה אינו משנה דבר.
    שלישית, מדוע קוריאה (הדרומית), הונג קונג, פורטוגל ושוודיה אינן מדינות ראויות להשוואה? ועל סמך מה את טוענת שישראל יותר "אתית" מהן?
    רביעית, התמנוניות לא נולדה עם ההפרטה. קונצרנים תמנוניים דוגמת כור היו קיימים עוד לפני קום המדינה, בבעלות ההסתדרות. גם משפחות הון פרטיות כמו משפחת רקנאטי ואייזנברג החזיקו בתאגידים תמנוניים לפני שנות השמונים. אם כבר, ההפרטה הגדילה את כמות התאגידים התמנוניים, כך שכוחו היחסי של גורם אחד, פרטי או ציבורי, פחת.

  3. ירדן,

    מסכימה אתך לגמרי לגבי הנקודה הראשונה: יתרונות לגודל אינם בהכרח יתרונות לגודל אינסופי, כתבתי על זה לא פעם בעבר.

    אני בהחלט חושבת שההפרטה אינה האמצעי לשליטה בגודל חברות, בדיוק כפי שאתה מציין. אני גם לא חושבת שעצם הגודל הוא הבעיה, אלא הכוח הבלתי מוגבל שהוא מקנה, ודרכי ניצולו. ולכן, מבחינתי, הפיתרון הברור הוא רגולציה. איזה רגולציה? צריך ללמוד לאט לאט.

    לא כתבתי שהמדינות לא ראויות להשוואה עם ישראל. לא טענתי שישראל אתית יותר מהן. קרא שוב.

    רביעית, יש לדעתי הבדל עצום בין בעלות של גוף כגון כור לבעלות הפרטית של כמה מהמשפחות היום. איך שלא יהיה, ההבדל המהותי הוא בקיום רגולציה הדוקה באותה תקופה שמנעה רבים מהתחלואים האופייניים עכשיו לתמנונים.

  4. "התמנוניות בישראל נולדה עם ההפרטה – הממשלה שמכרה חברות, לא הקפידה מספיק על פיזור הנכסים"

    בדיוק!
    אז האשם לא בהפרטה עצמה, אלא מכיוון שהיא לא בוצעה כראוי – לא בוזר הכח הכלכלי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s