גדלתי בתנועת העבודה

 לפני יותר מ-20 שנה, כשעוד קראו למרכז ירושלים 'העיר', ירדנו כל יום ששי לעיר כדי לקנות ספר-פיצוחים-תקליט-פרחים לשבת. יום ששי אחד טיפסתי במעלה רח' שלומציון ומולי הגיחה זקנה קטנה ומכווצת.

 -שירים למכירה, היא אמרה לי.

-שירים?

-שירי חנוכה.

 הצצתי בערימת הדפים שבידה. על כל דף היה שיר כתוב בכתיבה תמה. שירים שמעולם לא ראיתי קודם.

 -כמה עולה שיר?

-חמישה שקלים.

 שילמתי חמישה שקלים, לקחתי את דף השיר, קיפלתי אותו בתיק והלכתי הלאה. בבית, התחילו המחשבות לנקר:

 -מי בימינו אלה כותב כתיבה תמה כזו?

-מי עוד משתמש בעברית כזו חגיגית?

-מי, בשנות השמונים של המאה העשרים, מסוגל להעלות על דעתו למכור שיר בחמישה שקלים?

 פתאום נהיה לי ברור: היא גננת או מורה, הגיעה לארץ בעלייה שלישית, עבדה כל ימיה 'בזרם העובדים', צמחונית, אין לה צאצאים. לא היה לה זמן להקים משפחה – עיצוב דמותו של הילד העברי החדש במולדתו מילא את כל חייה. היא ערירית. את רוב חסכונותיה היא תרמה למטרה נעלה: פיתוח תוכנית הוראת שפת האספרנטו הבינלאומית בגני הילדים. חורף עכשיו. חסר לה כסף לחימום הדירה. והנה, עלה במוחה המיזם העסקי הגאוני, והיא יצאה לעיר עם ערימת השירים שלה.

ולמי שעוד לא הבין, אין ספק, נתקלתי באחת מחוג ידידיהם של הוריי. אולי הייתי צריכה לשאול אותה לשמה, אבל בנסיבות כאלה, טוב שלא שאלתי.

כן, זה לא שלא שמתי לב. אני ערה לכך שכתבתי על עלייה שלישית. אני ערה לכך שכתיבה על עלייה שלישית נחשבת למגויסת, בהגדרה. אני ערה לכך שכתיבה מגויסת היא כתיבה מוקצה. ובכל זאת התגייסתי, לא כדי להביע עמדה מוגדרת מראש, אלא כדי לעשות סדר במחשבות שלי. 

האם ייתכן שאני זוכרת דבר אחד, ואחרים זוכרים דבר אחר? אם כך, מהו הזיכרון האמיתי? ומדוע אני מרגישה שזיכרון העבר מצטלם אחרת מפעם לפעם? האם רק נדמה לי שהיחס לתנועת העבודה עבר מן הקצה אל הקצה תוך כמה עשרות שנים? יכול להיות שההיסטוריה משוכתבת על ידי כותביה? היעלה על הדעת כי מתעדי קורות הימים אינם אובייקטיביים – כי הם מוטים על ידי אופנה מחשבתית, שיקולי קידום מקצועי, הטבות אחרות, או השקפה פוליטית?

 את תשובתי לכל השאלות האלה אתם יכולים כבר לנחש. גדלתי בתנועת העבודה, ואני מוצאת את עצמי אומרת לעצמי כמעט כל יום: נו, טוב, גדלתי בתנועת העבודה. 

***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' באתר סימניה ובאתר זה – מכירה מוזלת***

 

 

 

4 מחשבות על “גדלתי בתנועת העבודה

  1. רק פרט אחד לגביה שכחת להזכיר: היא מאכילה חתולים, כי כואב הלב.

    כשאני חושבת על המשא-ומתן של אברהם עם אלוהים לגבי סדום, עליה אני חושבת.

  2. תמיד טוב לקרוא את התנ"ך – וכאן המקום להלל את המורה שלי, ברחובות, בתיה בנין. חוץ מזה שהיא החזירה אותי בכל פעם לטקסט עצמו, היא חרטה על לוח לבי את המלים "התנ"ך הוא בראש ובראשונה ספר דתי – לא ספר היסטוריה ולא ספר הדרכה", הסבר שעוזר לי להבין את אי-ההבנה שמקעקעת את העולם כולו, כיום…

  3. אנחנו, ילדי תנועת העבודה, דור הולך ונעלם.
    חלקנו הולכים לעולמם, זה דרך הטבע.
    חלקנו הולכים לעולמות אחרים, זה דרך השיחדש של המקום שאת באיו את מברכת בכותר ספרך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s