מי שחרת על דגלו את מושג החופש הכלכלי בישראל הוא הליכוד המורכב משתי מפלגות שהחופש מובנה בשמן: חירות והליברלים. מפלגת הליברלים, שאיגדה בתוכה סוחרים ואנשי עסקים קטנים, חתרה לחופש בנוסח אירופה של המאה ה-18 – חופש כלכלי שהוא ביטוי לחופש הפרט בפני המדינה. מפלגת חירות, שלצדה, התחייבה לחופש מדיני-ביטחוני, חופש המושג בעזרת גיוס משאבים על ידי המדינה.
 
הליכוד עלה לשלטון ב-1977, וצעדיו הכלכליים היו מהוססים במשך שנים מספר. את אידיאל החופש הכלכלי שלו, הוא מימש דווקא בעקבות תוכנית ייצוב המשק של 1985, שאותה גיבשה ממשלת אחדות לאומית – ממשלה שראשה היה שמעון פרס ממפלגת העבודה, ושר האוצר שלה היה יצחק מודעי מפלג הליברלים בליכוד.
 
העברת המשק לדגם השוק החופשי המקובל במדינות המתועשות נעשתה בעיקר בתקופה שבין 1985 ל-2001. באותן שנים הוסרו המגבלות שנותרו על כניסת הכספים למשק ויציאתם ממנו. קביעת שער החליפין של השקל נמסרה מהממשלה לשוק החופשי. במקביל, נחשפו ליבוא מגזרי המשק שעוד היו מוגנים. שחרור המשק מעולה של הממשלה לווה בהקטנת חלקו של התקציב הממשלתי בסך התוצר, בהפרטת מיזמיה העסקיים של הממשלה, ובהקטנת התחיקה, הבקרה והפיקוח הממשלתיים.
 
חלפו שנים, כלכלת ישראל הפכה לכלכלת שוק לכל דבר. כלכלה שלכאורה דומה לכלכלות מערביות רבות. והנה, העימות המדיני האחרון בין ישראל לארה"ב מעורר מחשבה מחודשת לגבי הסתירה המובנית בין חופש כלכלי לחופש מדיני-ביטחוני, והתאמתה של ישראל לדגם השוק הסטנדרטי.
 
ראשית, הסיוע האמריקאי לישראל. ממשלת ארה"ב מסייעת לישראל במענקים ובהלוואות מאז קום המדינה, אך בתחילת התקופה היו אלה סכומים קטנים שהוגדלו רק בעת הצורך. מאז שנת 1985, שנת פרשת המים הכלכלית של ישראל, עומד הסיוע על סכום די קבוע של כ-3 מיליארד דולר לשנה. בתחילה, רק 2 מיליארד הופנו לסיוע ביטחוני, והשאר לאזרחי; היום, כמעט כל הסיוע ביטחוני.
 
סכום של 3 מיליארד דולר לשנה אינו סכום זניח. הוא מהווה כ-4%-3.5% מתקציב מדינת ישראל. ומנגד, מנקודת הראות האמריקאית, ישראל כבר שנים רבות היא הנהנית הגדולה ביותר מסיוע החוץ מדי שנה, והנהנית הגדולה ביותר מהסיוע המצטבר מאז מלחמת העולם השנייה. עובדה זו מתבטאת בדבריו של תום פרידמן, פרשנו הבכיר של הניו-יורק טיימס, ליניב חלילי במוסף 7 ימים מה-26.3.10. בראיון שעוסק בעימות האחרון בין ארה"ב לישראל, שואל חלילי: נראה שממשל אובמה מפספס נקודה משמעותית אחת: בישראל, ירושלים היא עניין אמוציונאלי ולא נושא לדיון טריטוריאלי. עונה לו פרידמן: אתה יודע מה נחשב לאמוציונאלי בארה"ב? מענק של 3 מיליארד דולר בזמן שמשתוללת מכת אבטלה.
 
האם המענק הזה הכרחי? למה הוא נותר בגובה 3 מיליארד דולר מאז תוכנית ייצוב המשק ובמשך 25 שנה? זו שאלה טובה, שהתשובה עליה אולי יכולה ללמד משהו על יחסי הגומלין בין מדינת ישראל לשוק החופשי שלה.
 
אך זה עוד לא הכל. התלות במענק היא החיבור הגלוי לעין בין כלכלת ישראל לכלכלת ארה"ב. החיבורים הסמויים הם לא פחות חשובים, והם התרבו והתהדקו מאז שהמשק הישראלי אימץ את גרסת השוק החופשי הנוכחית. הגברת הפתיחות כלפי חוץ של המשק, והחלשת השליטה הממשלתית על שוק ההון והמטבע, הגבירו מאד את רגישותו של המשק הישראלי לאווירת העולם הרחב. מכאן, שכל ביטוי של מורת רוח מצד הממשל האמריקאי כלפי ישראל עלול להתבטא מיד בנפילת בורסת תל-אביב, בבריחת הון מהארץ ובפיחות ניכר של השקל. זאת, משום שמרבית הכספים החיצוניים המושקעים בשוק ההון כאן הם כספים אמריקאיים, ומרבית הנפקות ההיי-טק הישראלי נעשות בנאסד"ק – בורסת ההיי-טק האמריקאית.
 
את העובדה הזאת נתניהו ועמיתיו לממשלת מבינים היטב. החופש הכלכלי הרב בישראל מגביל את החופש המדיני והביטחוני שלה. נכון, במקורו, החופש הזה נועד להעניק כוח לכלכלה ולמדינה. אלא, שהמשבר העולמי הנוכחי מבהיר אפילו לארה"ב שפתיחות (הגוררת חוב ענק לסין) היא לא תמיד חופש או כוח. פתיחות רבה מדי עלולה להוביל לשעבוד. אם כך בארה"ב, על אחת כמה וכמה במשק פתוח מעצם מהותו: שיעור היבוא והייצוא מהתמ"ג בישראל נע סביב ה-45% מהתמ"ג בעוד שבארה"ב הוא נע סביב ה-15% מהתמ"ג. כן, חופש במאה ה-21 הוא מושג מורכב. חג חירות שמח לכולנו.
 
***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' באתר סימניה ובאתר זה – מכירה מוזלת***