שוב ושוב אני כותבת על רגולציה. שוב ושוב קוראים מגיבים: כתבת יפה, אולי תסבירי לנו מה זה. מה הם אומרים? שאני מדברת קלקלית? אז, הנה, עוד מאמץ להבהיר לכולם וקודם כל לעצמי מה הן  רגולציה ודה-רגולציה, וגם דוגמא קטנה שחשוב להביא לידיעת הציבור.

 

רגולציה, על פי מילון אבן-שושן, היא ויסות, הסדרה, קביעת סדר מסוים בדבר. בהמשך, כתוב גם: "מנגנון הפיקוח הממשלתי הוא רגולטור חשוב במסחר." רגולציה, על פי לקסיקון אנציקלופדי חדש של דוד שחם, היא הסדר, סידור, ויסות, הכוונה. בהמשך, מפורט עוד: "משתמשים במילה זו לכינוי התערבות ממשלתית בתהליכים כלכליים וחברתיים." הקידומת "דה"  היא כמובן שלילת הרגולציה או ביטולה.

 

הרגולציה והדה-רגולציה מתייחסות לכל תחום שבו הממשלה פעילה: קביעת סטנדרט למשקל של קילוגרם אחד, בדיקת מאזניים בחנויות, ביקור פתע של פקחי מע"מ בשוק מחנה יהודה, הכרזת עמלה מרבית בבנקים ומעקב אחר החריגות ממנה, קביעת מכסת מטבע זר לאזרחי ישראל שמבקרים בחו"ל ועוד כיד דמיונו של השליט.

 

ברור מכאן שהרגולציה מורכבת מתחיקה, ממעקב אחר הציות לחוק, ומענישת הלא-מצייתים. דוגמא יפה לדה-רגולציה – עזיבת תחום לידי השוק החופשי –  מתקבלת מדו"ח ה-OECD (הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי) שפורסם לאחרונה בתוך ההליכים לאישור התקבלותה של ישראל לארגון, ומוכתר בכותרת הלא-מחממת-לב "ישראל: חברה חצויה".

 

אחת הדיאגרמות הבולטות בדו"ח משווה בין ממוצעי מספר העובדים המטופלים על ידי פקח עבודה במדינות שונות. מיותר לומר שככל שמספר העובדים תחת חסותו של כל פקח קטן יותר, כך רב יותר הסיכוי לפיקוח הדוק ואפקטיבי. ככל שהמספר קטן יותר, כך נציג החוק יכול להקדיש זמן רב יותר לכיבוד זכויותיו של כל עובד – שכר מינימום, תשלומים סוציאליים, שעות עבודה מוגדרות, בטיחות ואיכות חיים במקום העבודה.

 

באורח די צפוי, מספר העובדים לכל פקח עבודה בישראל גבוה בהרבה מהתקן שסומן על ידי ארגון העבודה הבינלאומי. תקן הארגון הוא עשרת אלפים עובדים לפקח במדינות מפותחות ו-20 אלף עובדים לפקח במה שהם מכנים כלכלת מעבר. האם ישראל היא מדינה מפותחת או כלכלת מעבר? חבל להתייגע בהגדרה כי אצלנו מספר העובדים לפקח הוא 62 אלף איש.

 

כדאי לדעת שמספר זה קרוב לנהוג בארה"ב – פקח ל-65 אלף איש – ועדיין משופר מאד בהשוואה למצב במקסיקו – פקח אחד ל-192 אלף איש. אבל שורה ארוכה של מדינות נמצאת מתחת לישראל, ביניהן גרמניה (אחד לעשרת אלפים), ספרד (אחד ל-12 אלף), צרפת (אחד ל-20 אלף) ואפילו תורכיה (אחד ל-39 אלף).       

 

ה-OECD חוסך מאיתנו את המאמץ לפרט ולומר מהי משמעותו של פיקוח ראוי על חוקי העבודה. בהתייחסו לנתונים הוא אומר: "לישראל יש בעיה כללית של היכשלות באכיפת חוקי העבודה שלה, כגון תנאי המינימום לתעסוקת תושבי המדינה והעובדים הזרים. זה, בעיקר, מפני שישראל אינה משקיעה מספיק  ביכולת האכיפה: הפיקוח על העבודה, לדוגמא, סובל מחסר תקציבי וממחסור בכוח אדם. הסנקציות על המעסיקים שאינם מכבדים את חוקי העבודה גם הן חלשות".

 

הפיקוח על העבודה בישראל כפוף למשרד העבודה והרווחה. על פי הנתונים הסטטיסטיים המוצגים לעיל, הוא כולו מסתכם ב-45 פקחי עבודה לכל המדינה. אין להתפלא, אפוא, על השיעור הגבוה – המוצג בדיווחים חוזרים ונשנים – של הפרת חוק שכר מינימום ועוד חוקי עבודה חשובים בישראל.

 

נסתכל כעת על כל המתואר לעיל כתרגיל בהבנת משמעותה של הרגולציה. בשנים האחרונות, מתנהלת מתקפת חקיקה בנושאי עבודה על ידי חברי כנסת חרוצים. החקיקה המכונה "חברתית" מקנה כבוד ויקר למחוקקיה. אך פרט קטן אחד נשכח בכל השמחה: אין מי שיפקח על מילוי חוקים אלה, ולכן בשיעור ניכר ממקומות העבודה הם אינם מקוימים.

 

יש מסקנה? כן, רגולציה – במקום עוד עשרה חוקי עבודה שלא יקוימו. מי שחפץ בטובתם האמיתית של העובדים, מוטב שיעביר בתקציב הממשלה ובחוק ההסדרים הבא את ההחלטה הלא-זוהרת על הגדלת מספר פקחי העבודה. אין צורך להיסחף, הוספת 60 פקחי עבודה בישראל מדי שנה, במשך ארבע השנים הבאות, תקדם את ישראל לתקן הפיקוח הבינלאומי המומלץ. תוספת העלות להכפלת תקני הפיקוח בישראל פי חמש היא ממש פרוטות במונחי תקציב המדינה הכולל.

 

היזמה להגברת הפיקוח תדבר ללבם של עובדים רבים יותר מאשר ארגון עוד מופע בפסטיבל חוקי העבודה. משום מה, אצלי לפחות, ישנה תחושה עמוקה של קשר בין חקיקת חוקי עבודה שאינם מקוימים לרייטינג של כמה מפלגות שאני מכירה ואפילו מחבבת.