בשביל מה צריך ממשלה? (אם הממשלה היא חברה עסקית כושלת)

 
בעשרים השנה האחרונות הרגילו אותנו לחשוב שהממשלה היא בעיקר גוף עסקי לא מוצלח. ניהול מפעלי תעשייה? המגזר הפרטי טוב יותר. ניהול רשת טלפונים? אין מה לדבר, התחרות מנצחת. וכך עברו מתחבורה לבריאות, לחינוך ואפילו לבתי סוהר. מה השאירו לממשלה? אולי ביטחון לאומי (וגם פה ההיבט הציבורי כבר מתחיל להתכרסם) ויחסי חוץ שבהם אי אפשר לוותר על הסגנון הישראלי הממשלתי החינני. 
 
כבר התרגלנו למחשבה שהממשלה אינה טובה לשום דבר, אך עדיין האמנו ביחידותה ונפרדותה מהעסקים. נכון, במשטרים בעלי גוון סוציאליסטי, כמו ישראל ב-40 שנותיה הראשונות, הממשלה נכנסה לייצור, בעיקר בתחומים כגון תעשייה ביטחונית ופיתוח אוצרות טבע. אך זה היה היוצא מהכלל. ככלל, גם בימי ראשית המדינה בישראל, האמינו ביזמה הפרטית וטיפחו אותה בהדרגה. עם זאת, מאז ועד עתה, דבקו בייעודו הייחודי של כל אחד משלושת המגזרים זה לצד זה – משקי בית, ממשלה ועסקים. לאחרונה, גם חלוקה זו מתחילה להתערער.
 
בדיון המתלהט על הריכוזיות במשק הישראלי, יש המציגים את הממשלה כעוד גוף שווה ערך וייעוד לגופים הפרטיים השולטים. עוד גוף ריכוזי אחד. נחזור לרגע להגדרת הריכוזיות: ריכוזיות היא שליטתם של גופים מעטים בתחום מוגדר. מבנה הבנקאות בישראל הוא המחשה קלאסית לריכוזיות. שני הבנקים הגדולים – לאומי והפועלים – כל אחד מהם החזיק בידו 29% מהנכסים הבנקאיים בשנת 2008. דיסקונט תפש עוד 17%, ויחד עם מזרחי-טפחות והבינלאומי הראשון – חמש הקבוצות הבנקאיות הגדולות אחזו בידיהן 94% מנכסי הבנקים בישראל. המבנה הזה מופיע בישראל כמעט בכל תחום: תחבורה ציבורית, טלפוניה, אינטרנט, מכירת ספרים, ייצור מזון, שיווק מזון ועוד.
 
ההסבר לריכוזיות בישראל נשען על "יתרונות לגודל" – אחת מהבחנות היסוד של הכלכלה. לאמור, רוב ההתארגנויות הכלכליות יעילות יותר בקנה מידה גדול. ולכן במשק קטן, כמו המשק הישראלי, כמעט כל תחום יכול להיות מכוסה על ידי חברה אחת או שתיים או שלוש. מיעוט המתחרים בכל תחום יוצר בעיה. הגופים המועטים פוגעים בתחרות, לעתים על ידי שהם מתאגדים ביניהם נגד כל העולם, ולעתים על ידי שהם מתחרים ביניהם תחרות הרסנית ביניהם שמנטרלת את הקטנים. כך או כך, הם אינם פועלים על פי עקרונות התחרות המושלמת שעליה מושתת מודל השוק החופשי – תחרות בין יחידות שאף אחת מהן אינה דומיננטית מדי.
 
את הפגם הזה בשוק החופשי נהוג לתקן בעזרת התערבות ממשלה. רגולציה ממשלתית הינה הסדרת השווקים, ויסותם ופיקוח עליהם. הרגולציה הייתה מכשיר מקובל בעולם המתועש עד לשנות ה-80, ופירוקה – הדה-רגולציה – הינו אחד מיסודות הסדר הניאו-ליברלי. לאחרונה, לאחר התנסות בתוצאות הדה-רגולציה – גוברים הקולות הקוראים להחזרת הרגולציה. זאת, מתוך זיהוי מחודש של עצמת הכוחות הגדולים השולטים אפילו במשק ענק כדוגמת המשק האמריקני. עד כאן אין מחלוקת. אלא שכתגובת נגד נשמע פתאום טיעון האומר שהממשלה גם היא כוח גדול.  הממשלה היא מעין חברה גדולה, ואם כן, מה נועיל בחיזוקה?
 
לטיעון הזה יש קסם דמגוגי. כן, הממשלה היא גוף גדול, וללא ספק גם גוף שולט. אלא מה? לשם כך היא נוצרה. הממשלה נועדה לממש אינטרס משותף של קבוצת אנשים גדולה. האינטרס עשוי להיות פוליטי-ביטחוני – הגנה צבאית או דיפלומטית על כברת ארץ. האינטרס עשוי להיות שיתופי-ערכי – מניעת פשיעה, מניעת הדבקה במחלות, הפקת תועלת מהשכלה כללית. האינטרס עשוי גם להיות כלכלי – תיאום מערכות כלל-ארציות כגון תחבורה ותקשורת, או מיצוי יתרונות לגודל.
 
בכל אחד מהתחומים שלעיל עשויה יזמה פרטית להחליף את הממשלה. ניתן, למשל, להפריט את החינוך בשם החופש האישי, אבל האם אפשר לעזוב אותו לגמרי לידי המגזר הפרטי ללא דרישת לימודי ליבה? ואם ליבה, מי יפקח על ביצועה? כך בכל תחום אחר: אם חיים ביחד נדרשת הסכמה על מידת השיתוף הרצוי, ופיקוח על מימוש השיתוף הזה. לשם כך ישנה ממשלה, והעובדה היא שמידת מעורבותה בכל תחום משתנה ממדינה למדינה. ובמילים אחרות, מהו תפקיד הממשלה? אין לכך מענה חד.
 
הבנת ניגוד האינטרסים המובנה בעצם תפקודה של הממשלה היא שמעצבת את המבנה הייחודי שלה. המגזר הממשלתי בכל מקום מורכב ממספר רשויות שמבקרות אחת את השנייה, וממגוון משרדים שנלחמים אחד בשני על כסף ועל כוח. המאבק הבין-משרדי מבטיח את שקיפות הממשלה ואת חשיפת ניגודי האינטרסים שבתוכה לעיני הציבור.
 
ניקח, לדוגמא, נושא כגון השליטה על מספר העובדים הזרים בישראל. כאן, המלחמה הבין-משרדית תתנהל בין משרד העבודה למשרד הפנים, למשרד החקלאות, למשרד הבריאות, למשרד האוצר ועוד. משרד החקלאות עשוי לתמוך בדרישת החקלאים להגדלת מכסת העובדים הזרים. משרד העבודה – משיקולי מניעת אבטלה – יתנגד לדרישה זו, ויציע חלופות שימשכו ישראלים לענף. משרד האוצר ישחק משחק כפול: יתמוך בתעסוקת ישראלים באופן מוצהר, אבל לא יקצה כספים לסבסוד תעסוקת ישראלים. משרד הפנים יתנגד להכנסת זרים למדינה משיקולי אזרחות. כל אלה, יתבטאו בממשלה בדיונים סוערים.
 
החלטות הממשלה יועברו לאישור ועדות הכנסת, והשמחה שם עוד תגבר. שם גם יתחדד הניגוד בין הקואליציה לאופוזיציה, ותגבר המוטיבציה להדלפות. התקשורת תצטרף ותתרום את שלה. בתוך כל אלה הצביעות תחגוג, ולמי שלא מכיר את הסיפור יהיה קשה לעמוד על האמת. ובכל זאת, הציבור יתחיל להיות מודע לבעיה ויגבש דעות ותגובות משלו. במקרים מסוימים, הציבו
ר אף יפנה לעזרת בית המשפט – עוד דרג במגוון הדעות והכוחות שמעצבים את פני המדינה.
 
התיאור שלעיל הוא במידה מסוימת אידיאליזציה של תפקוד הממשלה. הוא אינו מכיל את מלוא המורכבות של ישראל בימים אלה – ימי הדה-רגולציה. המחשה לכך ניתנת מתוכנית הממשלה שהוכרזה אתמול לצמצום מספר העובדים הזרים. מה חסר בה? למשל, מפקחים של משרד העבודה שיעברו באתרי הבנייה ויבדקו את רישיונם של המועסקים בהם. למשל, רשות שתבדוק באופן שוטף את חוקיות תשלומיהן ותקבוליהן של חברות כוח האדם בישראל.
 
וכאן מגיעים להגדרה יותר ברורה של תפקיד הרגולציה. הרגולציה, במהותה, היא האמצעי לבדיקת התואם בין יעדיה המוצהרים של המדינה לחיי היום-יום שלה. רגולציה מתחילה כבר בשלב התכנון. ועדת הכספים בכנסת בודקת אם הטלת מס כלשהו תואמת ליעד השוויוניות. אבל, הרגולציה בעיקר מתרכזת במנגנונים היומיומיים הקטנים. איך עובדת התחרות בין רשתות השיווק? איזה כוחות מעורבים בקביעת שער החליפין של השקל? איך נקבעת רבית המשכנתאות?
 
ניקח, לדוגמא, רגולציה אחת מרכזית שהלכה לאיבוד. בתהליך החדרת התחרות לתחבורה הציבורית הוסיפו עוד חברות אוטובוסים מקבילות לאגד. ההנחה הייתה שהדחת אגד ממעמדה כבת-יחידה תתרום להוזלת מחירי הנסיעות ולשיפור השירות לציבור. צד אחד של המשוואה אכן הוגשם: תעריפי הנסיעות בקווים מסוימים הוזלו. זו אכן הייתה מטרת התרגיל: הוזלת מחירים ובעיקר צמצום הסובסידיה שהאוצר העביר לאגד. מנגד, בשם התחרות איש אינו בודק היום את טיב השירות, ומשרד התחבורה בוחר לעצום עין. כך, למשל, בנסיעה בין-עירונית בקו ירושלים-תל-אביב מעלים נוסעים בעמידה תוך סיכון חייהם. לאחר איסוף הנוסעים בתחנות הביניים, נהג האוטובוס דוהר לכביש המהיר מבלי לוודא שכולם הצליחו להתארגן לעמידה בטוחה. האוטובוסים מלוכלכים יותר מאלה שהיו לפני עשר שנים, ישנים יותר, מוזנחים יותר. לעתים קרובות הם אינם מגיעים בזמנים שנקבעו. הנה, באופן ברור, הקשר בין הדה-רגולציה ליעד הניאו-ליברלי של "ממשלה קטנה" – פחות הוצאה ממשלתית, פחות מסים.
 
מה רגולציה יכולה לעשות כאן? היא יכולה לאסור על הסעת אנשים בעמידה בכביש המהיר. היא יכולה לפקח על מהירות הנהיגה בתחבורה הציבורית. היא יכולה לבקר את ניקיון האוטובוסים, את תחזוקת מזגניהם ושאר ציודם. היא יכולה לערוך סקרים על עמידה בלוח הזמנים שמתפרסם ועוד ועוד.
 
מגזר אחר שמשווע לרגולציה שהייתה כאן ונמחקה הוא מגזר הפיננסים. בנק ישראל על פי הכרזותיו אינו רואה את תפקידו בהגנה על הצרכן ומתמקד בשמירת יציבותו הפיננסית של המשק. האם באמת אין קשר בין ה"יציבות" למידת ההגינות שבה הבנקים או קופות הגמל נוהגים בלקוחותיהם? הרי אפילו בארה"ב מקשרים היום בין הכסף הקל בענף, שגרם לאיבוד העשתונות של המנהלים ולערעור היציבות. אבל לפני ההתפלספות, מה ניתן לעשות במקרה הזה? הנה צעד קטן אחד: עיצוב פורמט בנקאי אחיד ושקוף לדיווח על החזרי המשכנתאות, ועל העמלות והתשלומים האחרים שנגבים מהחייבים. עוד צעד דומה: פיקוח רציני על קופות הגמל וקרנות הפנסיה שהיום מדווחות מה שהן רוצות, וגם אם הן נתפשות בטעות אינן ממהרות לתקן.
 
נכון, הרגולציה המתוארת לעיל היא הפעלת כוח של הממשלה. נכון, מכירת וקניית שירות או מוצר על ידי הממשלה הן הפגנת כוח של גוף גדול. נכון, הממשלה היא לעתים גוף עסקי כושל- איך לא? עשיית עסקים אינה ייעודה העיקרי. ייעודה העיקרי הוא למשול. והכוחות הפוליטיים בתוך המדינה אמורים לדאוג שהיא תמשול בתבונה ובצדק. תמשול גם על גופים גדולים אחרים, שמעצם הגדרתם אינם מחויבים לתבונה ולצדק שלה.

11 מחשבות על “בשביל מה צריך ממשלה? (אם הממשלה היא חברה עסקית כושלת)

  1. בדרך כלל אני קורא את הנכתב ע"י בעלת הבלוג בכדי להשכיל ללמוד ולהבין ואני מודה לה על כך.

    הפעם הנכתב נשמע כזעקת מחאה ובצדק רב. ההרגשה של אדם בוגר שיודע קרוא וכתוב וגם למד דבר מה ממורים, מספרים ומנסיון חיים שהוא נעשק על ידי השלטון וכל מי שהכח בידו בכל צעד ושעל. הציניות הערמומיות והשקרים של השולטים בו מתחילים להביא למחשבות הגירה. ראה למשל סיפור החשמל, מחירו וניהול הספקתו

    כנראה שאין בעולם שחור ולבן ביחסי אדם וחברה. הכל גוונים שונים של אפור אך האפור כאן הולך ומשחיר במהירות אדירה וזה מפחיד.

  2. ביומיים האחרונים. הודעה משונה על הוזלת החשמל ביותר מעשרה אחוז, אם פעם ניהלת עסק, כמוני, זו מהפכה עצומה בכל תחשיב של מפעל עתיר אנרגיה – גם מפעל טכסטיל שעומדים לסגור.

    חיכוך ופיטורים המהרגע להרגע של ראש רשות החשמל, מה זה בדיוק? בידי השר הממונה, למה? מה הוא עשה?

    הודעת חברת החשמל על רווחים משמעותיים, מול בעיות בהשקעות עתידיות, ובעיות בגופים המנהלים בקשר לאשראי והלוואות.

    הויכוח הלא ברור בין נציגי הפחם ונציגי הגז המייצגים את המשפחות בועלות המשק.

    העתיד הלא ברור של חשמל ממקורות "טבעיים" בעיקר התקני חשמל מתאים פוטו אלקטריים שכל כדאיותם תלויה בסובסידיה לא ברור של מי.

    הכל עטוף בספינים כאשר לא ברור היכן הגבול בין משרד האנרגיה לרשות החשמל לחברת החשמל. מי מפקח, מי מפוקח, ולפי איזה חוק או תקן או הוראת שעה או חוק הסדרים.

  3. אולם לצערי ,המדינה והכלי הביצועי שלה,הממשלה ,הפכו גם הן כלי בידי בעלי העניין .

  4. אתה צודק.והחזרת הרגולציה, לדעתי, היא דרך לאיזון מחדש, משום שהיא מחזקת את הממשלה ומגבילה את צבירת הכוח של המגזר הפרטי. שאלת הביצה והתרנגולת היא איך במצב הנוכחי מביאים את הממשלה לחזור לרגולציה. נדמה לי שהמשבר שעוד לא נגמר,תהפוכותיו, והצעדים הכלכליים החדשים שיינקטו במשך הזמן בארה"ב ובמדינות מתועשות אחרות יסייעו בזה.

  5. תמר, תודה לך על הדברים. אבל איך אפשר רגולציה במנגנון שמבוסס על הון שלטון (ותקשורת)? כאשר האינטרסים הצרים של אותם יחידים זהים לאינטרסים שמייצגת הממשלה? נראה לי סיפור די אבוד.

  6. אני מסכימה שבמצב הנוכחי הרגולציה לא תגיע ב"התנדבות" או מתוך הארה של מישהו בהון/שלטון/ תקשורת. אבל, על פי התרשמותי,ההתפתחויות הכלכליות מובילות אליה. אין סיכוי שישראל תהיה מנהיגה בעניין הזה. אבל קרוב לוודאי שהיא תיבא את המגמות שיתפתחו בארה"ב ובאירופה, ושם הרגולציה בהחלט חוזרת גם אם בינתיים באופן מגומגם.

  7. שאלה נוספת:
    ביקורת נפוצה נגד רגולציה היא מה שאת מכנה קשר הון-שלטון. כלומר, שלגופים רגולטוריים יש נטייה ליפול לידי הגופים שהם אמורים לפקח עליהם.
    יש לזה תימוך בעובדות – זה אכן קורה הרבה יותר מדי, גם אם בפירוש לא תמיד.
    יש לזה היגיון תיאורטי – לכל אחד מאיתנו האזרחים אכפת מעט מאוד אם מחירי המלפפונים יעלו בחצי שקל לקילו. רובנו, אם ישאלו אותנו, אפילו לא נדע שזה קרה. אבל למגדלי המלפפונים מדובר בהבדלי ענק. לכן יש להם אינטרס חזק לנסות להשפיע על הרגולציה, ולנו, כל השאר, יש אינטרס חלש מאוד להילחם בכך.

    אני לא מרגיש נוח אם מי שלוקח את הטיעון הזה רחוק מדי לכיוון של – ולכן הממשלה חייבת להפסיק להתערב. אבל צריך להודות שיש משהו בטיעון.

    מה דעתך בנושא?

    תודה על בלוג מעניין

  8. בוא נראה לרגע מה אתה אומר: אתה אומר שהרגולציה לא-מושלמת. אז מה? מס ההכנסה הוא מכשיר מושלם? המשטרה מביאה תוצאה של 100%?

    לשם כך, כל ארגון אנושי שחותר להגינות, וגם הממשלה, מתבססים מלכתחילה על יותר מדרג אחד, ומייצגים אינטרסים נוגדים.

  9. אני משער שזה נכון…
    בסך הכל השוק הוא לא גוף כל כך מגגון ומלא בשחקנים כמו שלפעמים רוצים לחשוב, והממשלה היא לא גוף כל כך מונוליטי ואחיד.

  10. צר לי על התגובה המאוחרת.

    הטיעונים שאת מתמודדת אתם בפוסט הזה, המשווים את הממשלה לכל גוף מונופוליסטי הם אופי ליברטריאני והם מתפשטים במהירות בציבור שלא מבין כמה חשובות ההגנות שהממשלה, הדפוקה, המושחתת, הפגומה, נותנת לו.

    לצערי, דווקא שכבה בעלת כוח הנחשבת "משכילה" מגלה בורות עצומה בנוגע לתפקידו של ריבון ולנסיבות הקיום שלו. כלכלנים בגרוש, כמו שרלטנים בעבר, מפרסמים פרשנויות פופוליסטיות (אך רווחיות!) שהציבור הזה קונה בלהט.

    אני חושב שקצת לימודים כלליים באוניברסיטה היו עושים טוב להרחבת דעתם של ה"משכילים" בינינו. מי כמוהם צריך להבין את המורכבות של המערכת הפוליטית והפיננסית ולא להיתפס לתיאוריות חצי אפויות ולהשוואות מופרכות.

    אין בדברים האלה לפסול את האידאולוגיה הליברטריאנית, רק לוודא שמי שדוגל בה יבין בדיוק במה הוא דוגל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s