מודעת ענק על פני דף שלם בהרלד טריביון משכה את תשומת לבי בשבוע שעבר. במרכז המודעה, שהופיעה בגרסאות שונות במשך מספר ימים, התנוסס צילום של בחורה יפה שכל-כולה שקועה בתפירת ידית של תיק עור. צבעי התמונה – שחור, לבן, חום – הבעת הטוהר על פני הבחורה והאור הנוגה עליהם, מזכירים תמונה של מדונה – המדונה של מלאכת המחשבת.
מתחת לצילום, שמילא כמעט את כל הדף, נכתבו בכל פעם שורות אחרות. הגרסה שנמצאת בידי מוכתרת בכותרת: "התופרת עם חוט פשתן ושעוות דבורים". בהמשך, כתובים המשפטים הבאים: "מחט, חוט פשתן, שעוות דבורים וסבלנות אינסופית מגנים על כל תפר עליון מלחות ומחלוף הזמן. אפשר לומר שתיק לואי ויטון הוא אוסף של פרטים. אך עם תשומת לב כה רבה המורעפת על כל פרט, האם מן הראוי שנקרא להם רק פרטים?"
ובאמת, אלה לא רק פרטים. לואי ויטון מוכר לנו מקצוענות ללא דופי, מסורת עתיקה (חוט פשתן ושעוות דבורים), חומרי גלם טבעיים מובחרים (חוט פשתן ושעוות דבורים), דיוק, הקפדה, ותום וטוהר שנדמה היה כי חלפו מן העולם.
זה אותו לואי ויטון שבסדרת מודעות מהחודשים האחרונים מכר לנו תיקים בעזרתם האדיבה של גורבצ'וב, שון קונרי וידוענים אחרים, שצולמו נוסעים ברכבי יוקרה או נופשים באתרים מפוארים, ועל ידם לגמרי במקרה מונחים תיק נסיעה או מזוודה של לואי ויטון.
אולי אני טועה, אבל נדמה לי שהמעבר מהסתמכות על הילת הסלבריטאות לאור שקורן מפניו של אדם עובד הגאה בעבודתו מסמן משהו. הסלבריטאות הופכת להיות אאוט בימים אלה – סלבריטאות של רדיפת ממון, כבוד וכוח, לא פעם על חשבון אחרים. סלבריטאות שנדחפת באופן ישיר ועקיף על ידי רווחי המגזר הפיננסי והתאגידים. רכישת מותגים (ומוצרי לואי ויטון ממותגים באופן בוטה) נחשבת פתאום להפגנת טעם רע. הנה, תוך כדי כתיבה אני מבחינה שהתיק המצולם בתמונה הוא מעור חלק בצבע טבק, ונעדר ממנו הלוגו המפורסם של לואי ויטון שבשנים האחרונות כיסה בדגם חוזר על עצמו את כל מוצרי הפירמה.
אם יורשה לי להיסחף, אומר גם שהבחירה לצלם דווקא את שלב עבודת היד בתיק (ניתן להאמין שיש בייצורו גם שלבים מתועשים) היא אנטי-תזה לזלזול שהופגן בשנים האחרונות בכל העולם המערבי כלפי כל מלאכה. לא רק כלפי עבודת-יד, אלא גם כלפי מקצועות חופשיים שלא עושים בהם כסף: רופא שסתם מרפא ואינו משחק את הכוכב, מורה, פרופסור או כל מקצוען אחר הגון וצנוע.
למי שהגיע לבגרות בישראל לפני סוף שנות ה-60, היחס החם לעבודה – כל עבודה, בעיקר עבודת כפיים, ועוד יותר עבודת כפיים בחקלאות – מוכר היטב. הכבוד לעבודה בניגוד לסלידה מופגנת מ"עסקי אוויר גלותיים" – קרי משחקי בורסה, יזמות פיננסית יצירתית, והשקעה בנדל"ן (שאז נקראה ספקולציה) – היה אחד מעיקרי תנועת העבודה ההיסטורית. נוסח מוקצן של תפישה זו קיבל את ביטויו ב"דת העבודה" של איש העלייה השנייה א.ד. גורדון.
יש שיאמרו שדת העבודה של א.ד. גורדון הייתה זיוף והעמדת פנים מלכתחילה, יכול להיות. אבל אין להטיל ספק בחשיבותה, ובמשמעות שהיא העניקה לחייהם של צעירים שנטשו בתים יהודיים-מסורתיים במזרח-אירופה, וביקשו למלא את החלל שנפער בלבם. כמה מוזר, בחלוף 90 שנה, בעקבות משבר אמון שמכרסם ביסודותיו של עידן צריכה ורדיפת מותגים, לפגוש שוב את היסוד הדתי של א.ד. גורדון. תיק לואי ויטון בברכת התופרת-המדונה.
עידן השוק החופשי 
שאחריו לא נשאר דבר. לא עקרונות. לא מוסר. לא דוגמא אישית או ציבורית.
מצויין כתמיד. תודה.
אהבתיאהבתי
מעניין.
ובקשר ללוגו: אותי תמיד דחו המוצרים האלה כי הלוגו צעק באוזניי: "אני מסריח מכסף". הסרת הלוגו מוחקת את הסירחון. איך הם קראו את מחשבותיי…
לא שמעכשיו אקנה את מוצריהם, אבל לפחות אסתכל עליהם.
אהבתיאהבתי
ובעניין רב. אכן יש יסוד להניח שהסלביזציה הגיעה לשיא כזה שאחריה חייבת להגיח אנטיתזה – אבל מצד שני, מי יכול להגיד מתי באמת מגיע המועד של "שיא השיאים"? בכל מקרה, תודה על המילים מעוררות הסקרנות.
אהבתיאהבתי
תודה,
שמחתי לתגובות שלכן.
אהבתיאהבתי
וכאן. ראה מה קורה למפעלי הטכסטיל כאן שיכלו להתקיים אם לא תאות הבצע המיידית של הבעלים. הבעייה שמוצר זה, התיק, שאולי אולי נוצר בארה"ב או אירופה יקר ביותר. ניתן ליצרו ו/או לרכשו רק בחברה שתיק אחד שישנו מחזיק עשרות שנים ועולה כמחיר עשרה תיקים מתכלים חד פעמיים. ואז מה ימכרו ויפרסמו יסרסרו ויימתגו בנ"ל מעילים וחולצות ומטריות ורהיטים זה צריך להיות עולם אחר לגמרי. ראי כמה בעלי בלוגים ברשת גוססת זו עסקו עוסקים בעסקי אויר וכמה בעבודת כפיים. אפילו חלק מחייהם
אהבתיאהבתי
נתקלתי גם במודעה זו מספר פעמים באקונומיסט, אבל בי היא עוררה מחשבות אחרות.
המותג לואי וויטון נמצא בבעלות קבוצת LVMH שהיא חברת ענק המחזיקה בעיקר מותגי יוקרה (אופנה, אלכוהול, שעונים) וספינת הדגל שלה היא לואי וויטון.
בבניית מותג יוקרתי מושקעת מחשבה רבה ביצירת התדמית ותיקי לואי וויטון הם לא רק מלאכת מחשבת של עור ופירזול אלא גם של יחסי ציבור וסיפור.
הסיפור שנבנה בתמונה היפיפיה הזו היא של אומן היוצר תיק אחר תיק בעבודת יד קפדנית תוך שימוש במסורות ארטיזנליות וקפדניות.
כמובן שהאומן הוא אירופאי ולבן.
הסיפור האמיתי הוא מורכב יותר – רק שיכבה דקה מאד של מוצרים מיוצרת בצורה זו (ידנית/ארטיזנלית – באירופה) ומיועדת לעשירים באמת.
אך כדי ליצור חברה המוכרת במיליארדי דולרים כמו לואי וויטון יש לפנות לקהל רחב יותר – שהם הלחם והחמאה של החברה.
רוב רובם של התיקים של לואי ויטון נוצרים כמו המוצרים האחרים שאנו צורכים – בסדנאות יזע בסין.
אח"כ נמזג עליהם אבק הכוכבים ע"י מודעות כנ"ל או ע"י יחסי ציבור אינטסיביים בדמות סיורי עיתונים בבתי מלאכה אירופאיים.
אז – לא יודע עם היתה מזכיר את א.ד. גורדון,
יש פה פשוט מכונת יחסי ציבור משומנת שבפניה לקהל מתוחכם ועשיר (קוראי FT
יותר תדמית מעודנת יותר אבל הזיוף די זועק פה אם מתעמקים בסיפור (ולא נראה ליש שהסלבריטאים ייזנחו במהרה)
אהבתיאהבתי
הפרסומת הזו של לואי ויטון היא הזדמנות טובה להעלות על נס את הצרכנות והיצרנות השפויות, כי שאת עושה היטב, תמר, אבל לא הייתי מרחיק עד כדי לראות בזה היוך מגמה, או אפילו ניצנים של בלמים לדת הצריכה.
יותר כמו מה שאמר רן מעלי, זה שלב נוסף של מחיקת אוכלוסיות שלמות, שהן במקרה אלו שמייצרות את התיקים, עם או בלי לוגו: בהתחלה העברנו אותם ליבשת אחרת, שלא נראה אותם מקבצים נדבות ברחוב שלנו, ועכשיו אנחנו גם מתכחשים לעובדה שהם המייצרים את המוצרים שלנו.
אהבתיאהבתי
אני מסכימה עם רוב מה שאמרתם. כמובן שהתאגיד המחזיק את לואי ויטון שואף לרווח ועוד רווח. כמובן שהשיקול שלו הוא עסקי קר.נכון גם שהוא משתמש בארטיזנליות של עובדת אירופית לשם בידול המוצר והעלאת מחירו. עם זאת, עד לאחרונה הוא הדגיש את הסלבריטאות. כעת הוא מדגיש את ערך העבודה. זו לדעתי התחלה של שינוי ולא חשוב אם הוא לשם שמיים. הפרסומאים של התאגיד תופשים שסלבריטאות היא כבר לא כזה ביג דיל. לגבי הקשר עם א.ד. גורדון, זו כמובן הליכה עד הקצה מצדי.
אהבתיאהבתי