אחת ההתבטאויות שנשמעו בעקבות ההסכמה על הסדר אפריקה ישראל היא: העיקר שהממשלה לא התערבה. טוב, זה לא חידוש למי שקורא בעיתונים יום-יום שהממשלה אף פעם לא מועילה ורק מבזבזת את כספי הציבור. הפעם, אין ממשלה בהסדר, וניתנת ההזדמנות המלאה למגזר הפרטי להפגין את ביצועיו העדיפים.

אפריקה ישראל עלתה לכותרות לפני חודשיים כשהודיעה במסיבת עיתונאים כי לא תוכל לעמוד בהחזר מלוא חובותיה למחזיקי האג"ח שלה – סך של 7.5 מיליארד שקל. נתח משמעותי של אותו חוב מוחזק בידי הגופים המוסדיים – קופות הגמל, קרנות הפנסיה וקרנות הנאמנות. זהו ברובו חיסכון לעת הפרישה וחיסכון ארוך טווח אחר של הציבור.

ההסדר שהושג, בניצוחן של כמה מקופות הגמל הגדולות, דוחה את פירעון חובה של אפריקה לגופים המוסדיים ומשנה את מתכונתו. בתמצית, הוא מעביר עכשיו לידי מחזיקי האג"ח סכום של 550 מיליון שקל במזומן, ויתרת ה-7 מיליארד – כ-60% ממנה מומר לאג"ח ארוך טווח יותר מהאג"ח המקורי, וכ-40% למניות של אפריקה וחברות הבנות שלה.

ניתן לברבר מפה ועד להודעה חדשה על שוויין ה"אמיתי" של אגרות החוב והמניות החדשות. שוויים של ניירות ערך נקבע על פי מצב השוק ומצבה של החברה בעת מועד פירעונם. איש אינו יודע מתי הציבור יקום למשוך את כספו, ויאלץ את הגופים המוסדיים למכור חלק מהאג"ח והמניות שברשותם. איש אינו יודע מה יהיה אז מצבה של הבורסה. איש אינו יודע מה יהיה מצבה של אפריקה ישראל באותה עת. מה שכן מקובל על מומחים רבים ברגע זה הוא שמכירה מיידית של כל ניירות הערך עכשיו תניב לבעלי האג"ח סכום הנמוך באופן משמעותי מה-7 מיליארד שקל הגלומים לכאורה במניות ובאג"ח החדשים. זאת בגלל הצפת הבורסה בניירות ערך ממקור אחד שתגרום בהכרח לצניחת מחירם.

ניתן להאמין שזו ההנחה הטמונה בשורש דבריו של פרופ' ידידיה שטרן מבר-אילן – מומחה לדיני חברות, שצוטט בדהמארקר מיום א' השבוע: "עד הרגע שבו אפריקה נקלעה לקשיים בעלי האג"ח היו בעלי סיכון נמוך יחסית, ולכן זה התאים לכאורה למי שרוצה להשקיע את כספי הפנסיה שלו. ואולם עכשיו, בעל כורחם, הפכו את המשקיעים באג"ח המוסדי למי שיושבים על גלגל רולטה ענקי שתלוי בהצלחה או בכישלון של לבייב. יש פה שינוי מהותי מהיותך בעל חוב להיותך בעל עסק. יש פה בפועל הטלת סיכון גבוה על המשקיעים. יכול להיות שיתברר שהם הימרו נכון אבל כרגע הם מהמרים בעל-כורחם". למנהלי הגופים המוסדיים, מחזיקי אג"ח אפריקה ישראל, היה כדאי לקבל את ההסדר הזה כדי להרגיע את הרוחות בינתיים. זאת, במצב (המיוחל?) של היעדר ממשלה בהסדר ועזיבתו לטיפול המגזר הפרטי. "המגזר", כידוע, פותר איך שהוא פותר – על פי יחסי כוחות, עקרונות ויישומים משפטיים המושפעים מיחסי כוחות, והשקפת עולמם שאינה חפה מאינטרסים אישיים של מנהלי גופים פיננסיים במשק ויועציהם המקצועיים.

מה היה קורה אילו הממשלה התערבה? היא הייתה יכולה להזרים מתקציבה לגופים המוסדיים את הסכומים שאפריקה אינה יכולה להחזיר במועד הנראה לעין. תמורת אותם מזומנים הייתה הממשלה מעבירה לשליטתה נכסים מוצקים של אפריקה, וישנם כאלה: נדל"ן, חברות בנייה ותשתית, מפעלי תעשייה, חברות מסחריות ועוד. על פי הערכות שהתפרסמו בעיתונות לפני ההסדר, שוויים של נכסים אלה שבידי אפריקה, הנמצאים בישראל, יכול עכשיו לכסות את מלוא יתרת החוב של 7 מיליארד או את רובו.

כלומר, הממשלה אילו התערבה, הייתה יכולה להפוך מחדש לבעלת חברות עסקיות כמו בעידן שלפני הפרטת שנות ה-80 וה-90. בידיה, הייתה נותרת ההחלטה אם למכור את החברות מיד למשקיעים פרטיים או לנהל אותן. הממשלה הייתה יכולה להביא בחשבון לא רק את התמורה הכספית עבור מכירת החברות, אלא גם את סיכויי ניהולן הסביר, ושמירתן כעסק חי התורם לתעסוקה, לייצור, לייצוא ולרמת החיים בישראל.

שיקול זה – תרומתן של החברות הבודדות שבתוך אפריקה-ישראל לכלכלת ישראל – מובלע לגמרי עכשיו בדיון שעוסק רק בפריסת חובות. ומה אם אפריקה לא תתאושש? מה יהיה על החברות היצרניות שבתוכה? בהחלט ייתכן שתחזוקתן ועתידן יישחקו כדי לשרת את האינטרסים הפיננסיים המיידיים של חברת האם.

על כן, התשובה לדילמה שבין טיפול השוק החופשי במשבר החוב של אפריקה ישראל לטיפולה של הממשלה אינה כה פשוטה כפי שכמה מחסידי ההפרטה היו רוצים שנאמין. על הפרק, בחירה בין ניהולה הכאילו חובבני ומוטה של הממשלה לניהולו הכאילו מקצועי ואובייקטיבי של המגזר הפרטי. על הפרק, האמון בניהול תקין של תקציב הממשלה ומחויבותה המתמשכת של הממשלה לתעסוקה מלאה לעומת האמון בסיכויי השתקמותם ומחויבותם הציבורית של אפריקה ושל קונצרנים אחרים הנמצאים כעת בקשיים. על הפרק, גביית מסים נוספים כדי לממן חילוץ חברות, לעומת איבוד חסכונותיו של הציבור בהסתבכויות אפשריות של המגזר הפרטי. ולאחר שכל זה נכתב באופן ברור, יהיה מאד נחמד לקבל ממישהו את התשובה הנחרצת: איזה מזל שהממשלה לא התערבה.