ארכיון חודשי: אוקטובר 2009

דיבורים על תמ"ג, סימן למשבר

 
החשבונות הלאומיים, ונזר התמ"ג שבראשם, פותחו בעקבות משבר שנות ה-30. אירועי המשבר – השפל גדול והאבטלה – דחפו את הכלכלנים לשאול איך מודדים את מצב הכלכלה, ומהו בכלל אותו "מצב" שרוצים למדוד.

הסימפטום המיידי ל"מצב" היה שיעור האבטלה שהגיע ב-1925 ל-25% מכוח העבודה בארה"ב, וב-1938, עדיין עמד על כ-20%. אבל, אבטלה, כאמור, היא רק סימפטום, ובניסיון להתקרב עוד יותר אל מקורות המשבר הגדירו את התמ"ג – ערך המוצרים והשירותים שיוצרו במשק בתקופה נתונה. השכל הישר אומר שבין הייצור לתעסוקה קיים קשר כמותי ישיר.

מרגע שהוגדר, הפך התמ"ג לסמן מרכזי בניתוח הכלכלי. ירידת תמ"ג? המשק נסוג, המגזר הפרטי מתחפר, הממשלה נערכת להפעיל את כוחה. עליית תמ"ג? המשק צומח, ניתן להעלות שכר, אפשר להשקיע. תמ"ג לנפש גבוה? משק מפותח, רמת חיים נאותה. תמ"ג לנפש נמוך? יש לאן לשאוף.

התמ"ג, אם כן, הוא אינדיקטור חשוב, אך הכלכלנים מאז ומתמיד היו מודעים למגבלותיו. רשימת ההערות והתמיהות כלפי מה שהתמ"ג מייצג הלכה והתארכה עם השנים. במהלך הזמן, הוכנסו בחשבונות הלאומיים לא-מעט שינויים על סמך מה שנלמד תוך כדי שימוש בהם. החשבונות הלאומיים תוקנו, אך לא נבנו מחדש. צעד ראשון לכינונם מחדש נעשה לאחרונה ביזמתו של נשיא צרפת, ניקולה סרקוזי, שבפברואר 2008, מינה את "הוועדה למדידת הביצועים הכלכליים וההתקדמות החברתית".

עיתוי מינויה של הוועדה – ההאטה הכלכלית החלה להסתמן באמצע 2007 – הגדרת תפקידה, והאישים שהסכימו לעמוד בראשה – שני חתני פרס נובל ג'וזף סטיגליץ ואמרטיה סן – משדרים תחושה של דחיפות: זה לא רק משבר פיננסי, זה משבר של השיטה הכלכלית כולה. זה משבר מהיסודות ועד לכלי המדידה. אחרת, איך אפשר להסביר לא רק את התרחשות המשבר אלא גם את היעדר ההתרעה המוקדמת לקראתו.

תשובתו של צוות סרקוזי לשאלה הינה שאפתנית ואולי שאפתנית מדי. הצוות מנסה להקיף את שני פניו של התמ"ג כפי שהם נתפשים היום בדיון הכלכלי-חברתי. מחד, אינדיקטור לביצועים כלכליים. מאידך, אינדיקטור לקדמה חברתית. התפקיד הראשון – מדד ביצועים – הוא זה שיועד לתמ"ג במקורו. התפקיד השני – מדד לקדמה חברתית – נספח אליו עם הזמן, כשהחלו להשתמש בתמ"ג לנפש למעקב אחר רמת החיים בפרספקטיבה היסטורית ובינלאומית.

דו"ח הוועדה למדידת הביצועים הכלכליים וההתקדמות החברתית מדגיש מאד את פגמיו של התמ"ג בתפקיד האינדיקטור לקדמה חברתית – דבר שהוא לא נועד לו מלכתחילה. או, כפי שהדו"ח אומר במילותיו: "הדו"ח תומך בהעברת הדגש ממדידה מוטת ייצור למדידה הממוקדת בתחושת הרווחה של הדורות הנוכחיים והבאים." המלצה זו מחייבת פיתוח שני כיוונים חדשים: האחד, מדידת הרווחה השוטפת, השני, מדידת הקיימות (sustainability) של אותה רווחה.

מחברי הדו"ח מבינים היטב ששני הכיוונים החדשים חותרים אל מעבר לתמ"ג, כפי שהוא מוגדר היום. במדידת הרווחה השוטפת הם מציעים להישען על הכנסה וצריכה במקום על התמ"ג. הם קוראים לא לשכוח את ההכנסה בעין (הכנסה לא-כספית) שמשקי הבית מקבלים מהממשלה בשירותי חינוך, בריאות ושירותים אחרים. הם מציעים לא לזנוח את הכלכלה שמחוץ לשוק, כגון ניהול משק בית שכיום אינו נכלל בסטטיסטיקה הלאומית. כל אלה, רק קצה המזלג של רעיונותיהם.

במדידת הקיימות, כותבי הדו"ח קוראים לבדוק איזה רמת רווחה תוכל להישמר לדורות הבאים. האם איכות הסביבה אינה נפגמת כתוצאה מהייצור והצריכה עכשיו. האם ההון האנושי והפיזי אינו נשחק. תחום הקיימות נראה רחוק במיוחד מהתמ"ג בהגדרתו הנוכחית, משום שהוא מתייחס למלאים הנמדדים בנקודת זמן אחת, בעוד שהתמ"ג הוא זרם של פעילות לאורך תקופה (שנה, חצי שנה, רבעון).

רוחב היריעה שנפרש בתחום הרווחה והקיימות מפריד בחדות בינם לבין התמ"ג, ושולח אותם אל מעבר לגבולות התמ"ג. שני קווי הפרדה בולטים בין התמ"ג לתחומים החדשים. האחד, הקשר החד-ערכי בין התמ"ג לתעסוקה, שאינו מחבר בין התמ"ג לרווחה ולקיימות. השני, היותו של התמ"ג זרם ולא מלאי. ההפרדה הזו אומרת כי שני התחומים החדשים יפותחו במקביל לתמ"ג ולא בתוכו.

דו"ח וועדת סרקוזי אומר יותר מזה. הוא אומר גם שייעודו של התמ"ג ככלי מדידה לביצועים כלכליים ולשריון תעסוקה עומד בסימן שאלה. או, במילותיו של הדו"ח: "לא החשבונאות הפרטית ולא החשבונאות הלאומית יכלו לספק התראה מוקדמת, ולא הזהירו אותנו שמה שנראה כמפגן צמיחה מזהיר של הכלכלה העולמית בין 2004 ל-2007 ייתכן שהושג על חשבון הצמיחה העתידית. ברור גם שחלק מהביצועים היה חזון תעתועים, רווחים שהתבססו על מחירים שנופחו על ידי בועה."

לטעמי, הבועתיות של התמ"ג היא הסוגיה הדחופה ביותר מכל הסוגיות שמעלה הדו"ח. היא חותרת תחת הגדרת התמ"ג הבסיסית ביותר. זו אינה צמיחה אמיתית, מספרת לנו הבועה. זה גידול תמ"ג ארעי, המשקף הרצת מחירי נדל"ן, ניפוח בלוני היי-טק, טיפוח תזזית בבורסה, והענקת ערך פיקטיבי במאזני החברות לנכסים אקזוטיים ורחוקים. רווחי המתווכים השונים אמנם עולים, הציבור נהנה לזמן-מה מתחושת עושר, ופתאום, פאף, הכל נגוז, התמ"ג נופל, האבטלה מזנקת, המשק נקלע למשבר. מוכר לכולם? זיהוי הבעיה הוא השלב הראשון בדרך לפתרונה.

* דו"ח הוועדה למדידת הביצועים הכלכליים וההתקדמות החברתית הועבר אלי על ידי עופר סיטבון

צמיחה במדרחוב וברחובות המרכול

בכל פעם שאני עולה במדרחוב הירושלמי, אני סורקת בעיני את מצג נגני הרחוב והקבצנים. התחלתי במנהג המוזר הזה בשנות ה-90, כשבעקבות גל העלייה, מדרחוב בן-יהודה התמלא בנגנים ופושטי יד. המראה היה מדכא ועורר אצלי כל מיני תהיות. האם ממשלה (הממשלה הכי טובה) יכולה למנוע מחזות כאלה?

יש לזכור, שבשנים 1991-1990 נחתו בישראל 376 אלף איש שלא הודיעו על בואם מראש. בתקופת 2000-1992 הצטרפו למדינה בכל שנה בין 60 ל-80 אלף תושבים חדשים. כל זאת, על בסיס אוכלוסיה של 4.6 מיליון נפש שהייתה כאן בסוף 1989. בהסתכלות היסטורית, אכן משימה לא קלה.

ומצד שני, ריבוי קבצנים ונגנים (חלקם, אגב, מוסיקאים מהשורה הראשונה) ברחוב ראשי של עיר גדולה, עיר בירה, מה הוא אומר על מצבה של המדינה, על תפקוד הממשל שלה? מדינה שאינה מבטיחה פרנסה בכבוד לאזרחיה, האם היא ראויה שישקיעו בה?  האם היא יכולה להיקרא משק צומח? ולא חשוב מה הסטטיסטיקה מראה – ברור לגמרי שקליטת אנשים כה רבים בבת-אחת תקפיץ את התמ"ג לרגע. השאלה היא אם זו צמיחה בת-קיימא, צמיחה שמניחה יסודות לשיפור מתמשך ברמת החיים של כל האזרחים, למיצוי מרבי של כישוריהם ולתחושת שייכות למקום.

הגיגי הצמיחה הישנים שוב ניעורו אצלי בביקורי החצי-שנתי במרכז ירושלים שארע בשבוע שעבר. שוב עליתי מכיכר ציון לכיוון המשביר, וסרקתי בעיני את המוני הקבצנים והמוני הנגנים. המון כזה לא ראיתי שם מאז שנות ה-90. כשפניתי שמאלה, לרח' בן-הילל, באה מולי בחורה צעירה שדיברה בסלולארי. פיטרו אותי, היא סיפרה למאזין בעבר השני וכולם שמעו, פיטרו אותי עכשיו.

יום אחרי המדרחוב, עשיתי את הקנייה השבועית בסופרמרקט השכונתי. זה היה יום חמישי אחר הצהריים, שיא העומס לקראת שבת. עברתי בקושי בין המדפים, כי בכל מקום ישבו הסדרנים ועל-ידם קרטונים זרוקים וערימות מצרכים לסידור. חשבתי, פתאום, איך מעולם לא נתקלתי במחזה כזה מחוץ לישראל. לא בארה"ב שבה חייתי פרק זמן, ולא בביקורי הרבים באירופה. שם, כשמכניסים אנשים לעבודת שירות, מלמדים אותם איך ומתי לסדר את המדפים.

תוך כדי תמרון העגלה שלי בין המכשולים, נזכרתי בעוד תופעה שתופשת את עיני כבר זמן-מה: החניית עגלות הסופרמרקט ב"אלכסון" על ידי הקונים. אדם שמחפש משהו בין המדפים לא טורח לפנות מקום למי שממתין אחריו, אלא זורק את העגלה איפה שבא לו. כמו החניה במגרשים הציבוריים וליד המדרכות, כמו ההתפתלות בין מסלולים בכביש המהיר.

יש כאלה שיגידו עכשיו "נכון, אבל מה הקשר?" לתחושתי, ההיעדר המוחלט של התחשבות, המאבק התוקפני על כל פיסת טריטוריה לא-חשוב-איך, ואפילו שיחת הטלפון על פיטורים באמצע הרחוב, הם ביטוי להיעדר מוחלט של בושה, של תקוה, של "חיים טובים". וכשתופעות כאלה מתגברות, כמו בתקופה האחרונה, אז מה אם התמ"ג עלה ברבע אחוז ברבע השני של 2009.

כל האמצעים להכוונת שער השקל

 
שימו לב למילה "הכוונה". אין מדברים פה על שליטה בשער החליפין של השקל. השליטה בשער השקל אבדה בהדרגה מאז פתיחת המשק הישראלי לתנועות הון, והעברת קביעת שער החליפין מידי הממשלה לידי השוק החופשי. מהלך זה, שרוכז בעיקר בין סוף שנות ה-80 לסוף שנות ה-90, הפך את השקל לסחורה כמו עגבניות או זיתים במחנה יהודה.
 
לשוק השקל מוזרמים היצעים ממי שנזקק למטבע זר, וביקושים ממי שצריך שקלים. מטרותיו של המוכר או הקונה יכולות להיות מגוונות: רכישת ספר באמזון, נסיעה לחו"ל, המרת תקבולי עסקת ייצוא כדי לשלם שכר עבודה כאן, וגם משחקים בשקל למען עשיית רווח ספקולטיבי זריז.
 
תערובת מניעים זו היא שמקשה על ניווט ממשלתי של השקל בעידן הגלובליזציה. כי אם תשאלו נראה שרוב הציבור היום יצביע בעד המשך החופש שניתן לו להזמין מלון באנטליה ללא דיווחים וללא טפסים, ורוב התעשיינים יתמכו בהמשך תמרון גמיש בין המטבעות הנדרשים להם לצורך עסקותיהם. ובכל זאת, נשיא התעשיינים, שרגא ברוש, ויו"ר מכון הייצוא, דוד ארצי, הם שמנהיגים את התביעה לשער חליפין מנוהל במידת-מה – אותה מידה שתנטרל תנודות מוגזמות של השקל, תשפיע על מגמתו, ותאפשר תכנון סביר של הייצוא ושל היבוא.
 
מס טובין
 
האמצעי הידוע ביותר להכוונת שער החליפין ולמיתון תנודותיו הוא מס טובין, הקרוי על שם מנסחו פרופ' ג'יימס טובין. זהו מס בשיעור נמוך המוטל על כל המרת מטבע. המס הוצע לראשונה בשנות ה-70, עם סיום הסדר ברטון-וודס שקיבע את שערי המטבע הבינלאומיים. במהלך כמעט ארבעים השנה שמאז, נשקלה הטלתו שוב ושוב, אך בוצעה רק במקרים מעטים.
 
גרסתו העדכנית של מס טובין בישראל, המנוסחת כהצעת חוק של ח"כ חיים כץ, מתמקדת במיסוי הפרשי ההמרה הנובעים מעסקות מט"ח לטווח קצר. כלומר, היא ערוכה למנוע המרות מט"ח שכל מטרתן היא ספקולציה – קנייה ומכירה של מטבעות על מנת להרוויח מהפרשי שער החליפין בין שתי הפעולות. קניות ומכירות כאלה נוטות לעורר עניין בשוק המטבע ולמשוך אליו מהמרים. בהצעת ח"כ כץ מדובר גם על פטור לעסקות קצרות טווח שיוכח כי מטרתן אינה ספקולטיבית.
 
יישום החוק של כץ ידרוש רישום דקדקני של פרטי העסקות. בעוד, שלמעשה, גם מס שמוטל על כל קוני ומוכרי המטבע מטריד יותר את אלה שנכנסים לשוק בתכיפות, ואלה מן הסתם הם הספקולנטים. כלומר, ניתן להכביד במיוחד על מהמרי המטבע גם על ידי הטלת מס אחיד על כל ההמרות. המהמרים יסבלו יותר ממס כזה מעצם התכיפות בעסקותיהם.
 
השאלה המעניינת היא מהו שיעור המס שיכביד מספיק על כל מי שמטרתו להמר על השקל, ולא יפריע למי שקונה או מוכר שקלים למטרות הנתפשות כלגיטימיות בעיני עם ישראל ונציגיו בממשלה.
 
סינון תנועות ההון
 
כמו כל שוק גם שוק המטבע בישראל ניזון מסחורה המוזרמת אליו בכל רגע. חלק מהמטבע הזר, המשמש למסחר בו, נמצא בתוך גבולות ישראל. אך כשמתחוללת מהומת מטבע, והשקל הופך להיות "מעניין", המלאי המקומי מתוגבר על ידי כניסת כסף מבחוץ.
 
את התנועות האלה ניתן למיין על פי ייעודן ועל פי טווח הזמן שבו שוהה הכסף בארץ. האם זה כסף המיועד להשקעה בתעשייה או בתיירות, או כסף המופנה לשוק המטבע? ושוב, גם כאן ניתן להטיל מס על זרמי הון שיוגדרו כלא-רצויים, או למנוע את כניסתם ואת יציאתם כליל.
 
איסורים מוסדיים
 
רוב הימורי המטבע אינם מתבצעים בכסף שמובא מהבית. המהמרים הגדולים – וישנם כאלה המגייסים מיליארדים לצורך הימור בודד – זוכים לא פעם לאשראי בנקאי נדיב. המהמרים הקטנים פועלים לעתים קרובות דרך חברות הימורי מט"ח המספקות להם את האשראי הנדרש למשחקיהם.
 
כלומר, ויסות שוק המטבע יכול להיעשות גם על ידי שליטה במקורות המימון שלו. איסור על מתן אשראי בנקאי להימורים, והגבלת פעולתן של חברות ההימורים עשויים להיות יעילים לא פחות ממס טובין, ואולי אף יותר ממנו.
 
ללמוד את שוק המטבע
 
מס טובין נוסח בראשית שנות ה-70 על ידי איש אקדמיה, תיאורטיקן דגול. בחירתו של טובין במס אינה מקרית, ומשקפת העדפה של האקדמיה בכלכלה לכלי מדיניות "נקיים" שאינם כרוכים בהתערבות רבה מדי של המנגנון הממשלתי. אבל השימוש במס בלבד אינו בהכרח האמצעי היעיל ביותר להכוונת שער המטבע. ובמיוחד, אין לדעת מראש אם הוא האמצעי היעיל ביותר לשוק המטבע בישראל. ב-40 השנה שחלפו מאז הצעתו המקורית של טובין, הצטבר ניסיון רב בסחר המטבע בעולם ובישראל. ועל כן, לפני שמטילים מס טובין בישראל, כדאי ללמוד את פרטי פעולתו של שוק המטבע הייחודי בישראל. לימוד מדוקדק של הכוחות הפועלים בשוק ודרכי פעולתם יעזור לגבש את הפיתרון הנכון ביותר להכוונת שער השקל.

הבדיון של התמ"ג, האמת של הבדיון

 
רק שלושה שבועות עברו מפרסום נתוני התמ"ג האחרונים, ופרץ השמחה היה כלא-היה. מה קרה ביום פרסום החשבונות הלאומיים – ה-16.9.09? כמה עיתונים גילו את "הצמיחה" – גידול של 1% בתוצר המקומי הגולמי ברבע השני של 2009.

מפרסמת הנתונים, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עשתה כל מה שניתן מצדה כדי להימנע מסטטיסטיקה להמונים. בכותרת הודעתה לעיתונות היא כתבה: "אומדן שני למחצית הראשונה של 2009: התוצר ירד ב-1.8% בחישוב שנתי". בסיום המבוא להודעה ציינה באותיות מודגשות וגדולות: "יוזכר שסדרות הסטטיסטיקה הכלכלית בארץ מתאפיינות באי-סדירות גבוהה במיוחד בשנים האחרונות. מצב זה מקשה על ניתוח ההתפתחויות על סמך נתונים רבעוניים מנוכי עונתיות ועדיף לבחון את הנתונים לפי תקופות ארוכות יותר".

הלמ"ס כנראה יודעת את נפש מפרשניה, אך הם מעדיפים להתעלם מרמזיה הקטנוניים. וכך העיתונות הוצפה מיד בדיונים מלומדים על סוף המשבר, וכשנוספו בשבועות האחרונים נתונים שאינם מאשרים את הקביעה, עברו מיד לדון במגמות הכלכלה הסותרות. ובכן, אין מגמות סותרות.

ראשית, הגידול המדובר של 1% הוא בחישוב שנתי. כלומר 1% אם אותו שיעור שינוי מרבע ראשון לרבע שני יתמיד וייפרש על פני שנה. בפועל, השינוי נמדד ברבעון אחד בלבד, ושיעורו היה פחות מ-0.25%. גידול של רבע אחוז בתמ"ג הוא בגדר סטייה סטטיסטית חסרת משמעות.

כדאי עוד לומר, ששיעור שינוי התמ"ג מרבעון לרבעון משרטט עקומת מסור – שיעור גבוה, שיעור נמוך, שיעור שלילי, לסירוגין – מה שממחיש את הקביעה כי במשק קטן כגון ישראל, ובמיוחד בזמן משבר, האי-סדירות בנתונים גבוהה ואין להתייחס לנתון רבעוני. קפץ?נפל? למה? ככה. מספיק שבנק ישראל הוריד את הרבית לתקופה קצובה והציבור מצפה להעלאתה מחדש בקרוב. אנשים יזדרזו להקדים את קבלת המשכנתא וכל אשראי אחר, רווחי הבנקים, הכנסות מתווכי הדירות והמסחר, יקפצו לרגע, והנה גידול מרשים של רבע אחוז בתמ"ג לרבעון אחד.

בינתיים, פורסמו נתוני האבטלה לחודש יולי והם לא מבשרים טובות – שיעור של 7.9% כמו באפריל, מאי, יוני. עליית האבטלה לכאורה נעצרה, אך ייתכן מאד שרק בגלל גורמים עונתיים שלא לגמרי נוטרלו במדידה – פחות חיפוש עבודה בחגים ובחופשת הקיץ. נתוני התעשייה, המעודכנים ליולי, מצביעים על המשך הירידה הניכרת בייצור, במאגר השכירים ובשעות העבודה. ומה שלא פחות חשוב: שיעור האבטלה בארה"ב הגיע בספטמבר ל-9.8%, בהמשך לעלייה תלולה ורצופה במשך כל השנה.

ההתפתחות במשק האמריקני מובילה אותנו לעיקר. לא, זה לא משבר פיננסי. זה משבר כלכלי עולמי, ששלבו הראשון – הפיננסי – נבלם איכשהו. השלבים הבאים נחשפים בהדרגה, וביטוים הטכני וסדר הופעתם יקבע את מסלול חיינו בשנים הבאות. איש אינו יודע איך הדברים יקרו, ואין התבטאות מגוחכת יותר מזו המופיעה בעיתונים מאז סוף שנה שעברה: ישראל עומדת בתהפוכות טוב יותר מרוב המדינות המתועשות בגלל התנהגותה הטובה. התנהגות טובה? מה זה, במשבר שאינו מובן בינתיים. כבר מסכמים?  המשבר רק בקושי התחיל.

בתקופות כאלה מוגבלותם של האינדיקטורים  הכלכליים היא הדבר הראשון המזדקר לעין. זה לא הם, זה הפער בין מה שיכול להימדד לבין מה שקורה ויקרה. פער של זמן ופרטים. פער בין נתונים מספריים למה שהעין רואה, האוזן שומעת, והבטן יודעת.

את האבחנה המדעית הזו מיטיב לנסח סייד קשוע במוסף הארץ מיום ששי האחרון (ה-2.10). "אני עייף. באמת עייף. כואב לי הראש וקצת הלב. האנשים שמקיפים אותי עייפים. חברים, הורים של ילדים שלומדים עם הילדים, שכנים, ואחים, כולם עייפים. …אנחנו משכילים, בעלי מקצועות הנחשבים ראויים, ואנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים חודש אחד למצמץ במרדף המייגע הזה אחר חיים הוגנים…אנשים כמונו, שמשתדלים שהכנסתם תתקרב להוצאה החודשית, אינם יכולים לעצור את המירוץ לרגע ולשאוף אוויר. התחושה היא כי רגע אחד של חוסר תשומת לב עלול להרוס את כל מה שבנית. ומה כבר בנית? שום דבר."

סייד קשוע, כך נדמה לי, לא מחפש את התואר של פרשן כלכלי מוביל. הוא מערב וידוי אישי עם בדיון, והתוצאה המתקבלת היא תיאור אמיתי של משבר כלכלי. יותר אמיתי מהאינדיקטורים הכלכליים האמיתיים.