אם תשאלו אותי, וכבר שאלו, מהו השינוי שאליו אני מייחלת בכלכלה, אומר זאת כך: מכלכלת ישראל לכלכלה ישראלית. ובמילים ברורות יותר, מכלכלה שמקום מושבה בישראל לכלכלה שהיא ישראלית במהותה.

 

האם ההבחנה הזו אומרת משהו? מדע הכלכלה הוא לכאורה מדע אוניברסלי. הוא אמור להקיף כל התנהגות אנושית. וזו בעצם בעיתו של המודל: הכללותיו נשענות על הנחות יסוד מרחיקות לכת. לכן הוא לעולם לא יכיל במדויק כל מקרה פרטי. כי במציאות כל מקרה לגופו, כל מקרה והייחוד שלו.

 

כבודו של המודל במקומו מונח. הוא משמש כאמת מידה חד-משמעית שאתה מתעמתים: יש מודל-סרגל, ויש עובדות בשטח שלא תמיד מתיישרות אתו. יש ערכים שלעתים קרובות מתנגשים אתו. העימותים וההתנגשויות מחזקים את ההכרה בחשיבותו של המודל כמכשיר לבדיקה עצמית, אך מאידך מחדדים את המודעות למגבלותיו.

 

מודל היסוד של הכלכלה הוא מודל התחרות המשוכללת – מודל שעיקרו תחרות בין מוכרים רבים ובין קונים רבים. למודל עוד הנחות חשובות אחרות, וכולן, בתמצית, באות להקנות לשוק נופך של מוסד דמוקרטי, מוסד שבו גופים שווים זה לזה בכוחם מתחרים זה עם זה בתנאים שווים. במציאות כפי שכולנו יודעים אין זה כך: גופים גדולים שולטים בתחומי פעילות חשובים ברוב המשקים, ומדינות חזקות מכתיבות את התנאים למדינות חלשות.

 

ובכל זאת, תבניתו היישומית של מודל התחרות המשוכללת, שהיא המודל הניאו-ליברלי, הפכה לפרקטיקה הדומיננטית של 30 השנה האחרונות. סיסמתה בשטח היא הדה-רגולציה: צמצום מעורבותה של הממשלה בכלכלה. הדה-רגולציה כלפי פנים מתבטאת בכמה שפחות הכוונה ובקרה ממשלתית על מבנה המשק, על כוחם של הגופים הגדולים בו, ועל מניפולציה בשוקיו השונים. הדה-רגולציה כלפי חוץ היא הגלובליזציה.

 

שתי פניה של הדה-רגולציה, כלפי פנים וכלפי חוץ, והשלכותיהן, זוכות עכשיו לתשומת לב מיוחדת בעקבות המשבר הכלכלי. ומה שמתחדד במיוחד הוא האי-מוחלטות ביישום המודל גם בשיא פריחתו. וול-סטריט לא תפקדה ללא-רגולציה, אלא בנוכחות רגולציה מעלימת-עין. עסקות מכירה חשובות של נכסים אסטרטגיים באירופה, ואפילו בארה"ב, מעולם לא התבצעו בחופש מוחלט, אלא תחת עינן הפקוחה של הממשלות שדאגו להבטיח את האינטרסים הלאומיים. היבוא לארה"ב ולאיחוד האירופי אף פעם לא היה חופשי לגמרי, וכעת הוא הופך להיות יותר ויותר מוגבל באישור ארגון הסחר הבינלאומי או הודות לשתיקתו. קביעת שערי המטבעות הבינלאומיים אמנם נעשית בשוק, אך תוך תשומת לב מרובה של הממשלות, הכוונתן והתערבותן.

 

בחישתן הלא-מעטה של רוב הממשלות בכלכלתן מעוררת שאלות לגבי תפקידה של הממשלה בישראל. כי הנה מה שקרה בישראל מאז שנות ה-70, ובמיוחד מאז תוכנית ייצוב המשק, הוא בדיוק ההיפך מזה. בישראל חותרים בשקידה רבה ליישום המודל הניאו-ליברלי כפי שהוא מוצע בפטרונות למדינות המתפתחות על ידי הארגונים הבינלאומיים, אך לא מיושם בשום מדינה שמכבדת את עצמה. ועכשיו, כששאלות היסוד של המודל עומדות למבחן בכל מקום, האם לא הגיע הזמן לתהות על היישום האדוק הזה אצלנו?

 

כי הפרקטיקה הכלכלית של המדינות המנהיגות, בניגוד לרטוריקה היפה שלהן, אומרת: אכן, יש מודל חשוב ויש הסכמים בינלאומיים מחייבים, אך הם רק מסגרת לבחינה עצמית ולדיונים בין מדינות. כשפפסי-קולה רצתה לרכוש את מפעל דנונה בצרפת, ממשלת צרפת חסמה אותה מאחרי הקלעים. מה, יוגורט הוא רכיב בתעשיית הגרעין הצרפתית? לא ידענו. אבל משיקולים כאלה ואחרים ממשלת צרפת חפצה ביקרו. ממשלת ארה"ב הדפה ניסיונות זרים להשתלטות על נמלים במדינתה. ארה"ב והאיחוד האירופי לחצו על ארגון הסחר הבינלאומי, שהתיר להן הטלת מכסות יבוא בטקסטיל ב-2005. ארה"ב והאיחוד האירופי מתגוששים ביניהם מדי יום על חופש היבוא, ועל סבסוד סותר הסכמים בינלאומיים במפעלי הייצוא שלהם. שני הגושים ביחד לא מרפים מסחר החוץ הסיני וממדיניותה של סין ביחס ליואן.

 

יישומו הייחודי של המודל הכלכלי המרכזי בכל מקום אינו נובע משרירות לב. הוא מייצג שיקולים ערכיים, פוליטיים ואסטרטגיים. ברוב המדינות המפותחות מיחסים היום חשיבות לתעסוקה מלאה, אולי לא כמו בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, אבל בכל זאת. לכן הדרישה למכסות יבוא בענף הטקסטיל מצד האיחוד האירופי, והמכסים שהוא מטיל על יבוא נעליים ממדינות המזרח הרחוק. מנימוק דומה ואולי גם במטרה לקדם את ההיי-טק, או משיקול אסטרטגי-בטחוני, תומכים האיחוד האירופי וארה"ב כל אחד בתעשיית המטוסים שלו, ומתכתשים ביניהם על התמיכה שאינה מותרת על פי ההסכמים הבינלאומיים. בתחום שערי המטבע, המדינות הגדולות בעלות המטבעות החזקים דואגות לויסות תנודותיהם למען הבטחת עודף ייצוא, תעסוקה מלאה, ויציבות מחירים.

    

ועוד לא דיברנו על מדיניות הפנים. קריסת המגזר הפיננסי בארה"ב ובמדינות אחרות חייבה את הממשלות להזרים אליו הון עתק. מה שגרר גירעונות תקציביים חריגים בניגוד לכללי המשחק הניאו-ליברליים. אי הסדרים הכספיים שהתגלו בעקבות המשבר מקימים עכשיו מחדש את הרגולציה במדינות המתועשות. במצב הדחיפות הקיים כבר ניתן לראות איך התיקונים בכלכלה מיושמים בכל מדינה באופן אחר, ואיך נסדקת התבנית הניאו-ליברלית האחידה.

 

ההיערכות העולמית החדשה היא הזדמנות לבחינה מחדש של הכלכלה בישראל. זו ההזדמנות לניסוחה של "כלכלה ישראלית".

 

כלכלה ישראלית צריכה לדון בערכי היסוד של המדינה: תעסוקה מלאה? מאז שנות ה-70 לא התקיים דיון על שיעור האבטלה שהציבור בישראל מוכן לסבול.

 

כלכלה ישראלית צריכה ללמוד היטב את העובדות והפרטים הייחודיים לכאן. מהו משק קטן? איזה אילוצים משיתים התנאים המדיניים והביטחוניים? מהי השפעתה של קליטת העלייה על הכלכלה והחברה בישראל? עצוב לומר, אבל קורס "כלכלת ישראל" הוא קורס בחירה נידח בלימודי התואר הראשון באוניברסיטאות ובמכללות. יותר מזה, רוב המחלקות הכלכליות במשרדי הממשלה חוסלו ומתחסלות בהדרגה מאז שנות ה-80. אולי משום כך לא מדברים בישראל על קליטת עלייה, כאילו שגל העלייה של שנות ה-90 נבלע מבלי להותיר את רישומו.

 

כלכלה ישראלית, פירושה, עימות בין הערכים והעובדות שיימצאו בישראל לערכים האוניברסאליים. מתוך כך יקום מודל ישראלי דומה למודלים המתגבשים עכשיו בכל מדינה ומדינה, אך בעל תכונות מובחנות משלו.