שלושה מרכיבים בולטים בדיון התקציב האחרון ובדיוני תקציב רבים אחרים מאז שנות ה-90. האחד, ההתרכזות באישי, ויותר מזה באישי-לוחץ, אישי-מיידי. השני, רידוד חילופי הדעות בעזרתה האדיבה של התקשורת. השלישי, מיצוי כל הדיבור על כלכלה בתקציב עצמו.

עצם הפיכת התקציב למוקד הכלכלה כבר מכתיבה את אופי הדיון, שכולו התכתשות על סעיפי הכנסה והוצאה ממשלתית. המחשה טובה לכך הם הסעיפים שעליהם כו-לם דיברו בתקציב 2010-2009: מהצד האחד, העלאת המע"מ מ-15.5% ל-16.5%, ביטול הפטור ממע"מ על ירקות ופירות, העלאת תקרת דמי הביטוח הלאומי מהכנסה חודשית של 38.5 אלף שקל להכנסה חודשית של כ-77 אלף שקל, וקיצוץ דמי ההבראה במגזר הציבורי. עד כאן, סעיפי ההכנסה וגביית המס מהציבור. מהצד השני, סעיפי ההוצאה, בעיקר הקיצוץ בהוצאות הממשלה לחינוך, בריאות ושירותים אזרחיים אחרים לעומת תגבור סעיף הביטחון.

כל הצעדים שלעיל ראויים לתגובה. ראוי בהחלט לבקר את העלאת המע"מ או את קיצוץ דמי ההבראה, במקומם אפשר להטיל עוד מס על המאון העליון, ויש מה וממי לקחת.  אך איכות חייהם של תושבי המדינה  לא תלויה רק במסים או בהוצאות הממשלה לרווחה. היא תלויה במדיניות הממשלה בנושאים כגון שער החליפין, סחר החוץ של המדינה ועידוד המגזר היצרני.  יותר מזה, אפשרויות התקציב נגזרות ממדיניות זו, כי היא הקובעת את היקף ואת הרכב התוצר.

גם אם בודקים לרגע את סעיפי ההוצאה, ניתן לצפות למשהו רציני יותר מהעליהום השנתי על תקציב הביטחון. נעזוב לרגע את הטחינה המניפולטיבית הנצחית של שכר משרתי הקבע, ונתייחס להוצאה הביטחונית כמכלול אחד, והשאלה היא מדוע השירות "ביטחון" נופל בחשיבותו מכל שירות ממשלתי אחר. האם בגלל היותו דחוף יותר לפריפריה, מעוטת המצביעים בבחירות, מאשר למרכז הארץ? או בגלל שאיננו שמחים בקיומו ואיננו  גאים בו? אבל התעלמות בלתי מנומקת מהאילוץ הביטחוני לטובת צרכים "חברתיים" לא הופכת את המתעלמים ממנו לאנשים טובים יותר. הוא שם, האילוץ הביטחוני, וההוגנות מחייבת לאזן בין צורכי הפריפריה לצורכי מרכז הארץ.

דוגמא עדכנית לאיבוד חושים בחגיגת התקציב ניתנה השנה על ידי ח"כ אורית נוקד. בראיון רדיופוני על מע"מ ירקות ופירות היא ביטאה את חרדתה מפני ההשמנה שתיגרם בעטיו. אנשים – כך אמרה – יעברו מאכילת ירקות ופירות לאכילת בצקים. נוקד, כך נראה, שכחה שאנשים מסוימים אולי ייאלצו לעשות דיאטה בבצקים בגלל אבטלה. אבל אבטלה לא קשורה ל"גזירות" התקציב, ו"גזירות" הן הנושא התקשורתי.

כך גזירת המע"מ מככבת בתקשורת, ומנגד, מס החברות נותר חבוי בפינתו הנידחת. מס החברות בישראל, שעומד עכשיו על 26%, הגיע במרבו ל-61% ב-1984. זהו מס על רווחיהן הלא-מחולקים של החברות. הורדתו אמורה לעודד השקעה בהון יצרני. אלא שלא כך קרה בישראל ובכל המדינות בהן הוא הורד בחדות מאז שנות ה-80. רוב הכסף שנותר בידי החברות הופנה לתגמול המנהלים ולשעשועים פיננסיים.

הצטברות העדויות על השלכת הורדתו של מס החברות קוראות למחשבה חדשה. האם תהיה זו מחשבה מקורית, או שגם בפרק זה ישראל תחכה להשראה מבחוץ? כל אחוז של מס חברות יגבה על פי הערכות האוצר כ-750 מיליון שקל בשנת 2009. העלאת מס החברות באחוזים בודדים תוסיף לתקציב מיליארדי שקלים. כמה מקומות עבודה ניתן ליצור בהוספת מיליארד שקל לעידוד השקעות הון, מו"פ או שיווק, בתעשייה, בחקלאות ובתיירות? כמה משרות ניתן ליצור על ידי סבסוד תעסוקה בסכום הזה? אבל האפשרות הזו כלל לא נידונה בממשלה, בכנסת ובתקשורת.

אזכורן של התמיכות לעידוד השקעות הון ולמו"פ מוביל אל הפרוטות שזרקו לכיוונן: תוספת של 450 מיליון שקל למסלול המענקים של מרכז ההשקעות במשרד התמ"ת בכל אחת מהשנים 2010-2009, ו-300 מיליון שקל לשנה לתקציב המו"פ. ראוי לומר  כי מטרתו המוצהרת הידועה לכל של האוצר, מאז הרפורמה של 2004, היא מחיקת מענקי ההשקעות ומרכז ההשקעות. ואכן, תקציב מרכז ההשקעות כמעט אופס ב-2008, ורק לאחר לחץ ציבורי נזרק לעברו סכום ארעי קטן. התופעה חוזרת על עצמה ב-2009 ו-2010, ולא ברור איך מצפים שזריקת כסף חד-פעמית כזו תשנה את כוונות המשקיעים. תקציב המדען הראשי נמצא בירידה – מ-1.8 מיליארד שקל בשנת 2000 ל-1.1 מיליארד שקל ב-2008. התוספת החדשה היא רצויה אך אינה מכסה על השחיקה מאז.

ומעל לכל, לא נידונה השאלה החשובה באמת: מהם ענפי התעשייה שישראל רוצה להצמיח? ההיי-טק השגרתי מכזיב לאחרונה, אולי צריך לחפש כיוונים חדשים. ועוד שאלה, מהו היחס הנכון בין הכספים המופנים לעידוד המו"פ ולעידוד השקעות ההון? ניסיון עשרים השנה האחרונות מורה על זליגה ניכרת של ערך ההשקעה במו"פ אל מדינות מחוץ לישראל. הפיתוח נעשה כאן, והייצור (עם התועלת שגלומה בו) מוזז החוצה אם על ידי מכירת החברות בשלמותן לזרים, או על ידי העתקת קווי הייצור למדינות של עבודה זולה.  כלומר, הדיון החשוב הוא לא בפרוטות שזורקים לתעשייה באופן אקראי, אלא בדמותה העתידית של התעשייה, בתרומתה לתעסוקה יציבה בשכר נאות, ובאמצעים שאותם צריך לנקוט כדי להדביק את המפעלים לארץ.

עד כאן, מדגם קטן ממה שלא נדון. ניתן להוסיף עוד פריטים רבים לרשימת הנושאים החשובים שלא נדונים בתקציב, ולכן לא נדונים כלל. המשותף לכולם הוא היותם נושאי תשתית – נושאים שתועלתם לפרט רבה אך אינה ישירה ומיידית. ולמי אכפת מנושאים כאלה  בעידן ה"מגיע לי עכשיו".

מחוץ לתקציב, ולא פחות חשוב

שני נושאים שאינם נדונים כלל על ידי הממשלה, הכנסת והתקשורת הם מדיניות סחר החוץ ומדיניות שער החליפין. אלה הם נושאי יסוד בכלכלה. הם קובעים אם תהיה צמיחה ואם יהיה מאין לגבות מס. ובכל זאת, אין מדברים עליהם בזמן דיון התקציב או בכל זמן אחר.

הפוליטיקאים אינם נלהבים להשקיע בלימוד מקצועי. מה גם שבלוטת הדמעות של צופי הטלוויזיה אינה מופעלת מצפייה בניתוח תנועות ההון לישראל. אמצעי התקשורת מעדיפים שלא לגעת בסוגיות כגון הטלת מגבלות על היבוא לישראל – כמה מהמפרסמים הגדולים שלהם הם יבואנים נכבדים. גם העיסוק בתנועות ההון אל המדינה וממנה החוצה, או בהכוונה ממשלתית מסוימת של שער החליפין אינו חביב על המדיה – העברת הכספים הדו-סטרית והסחר במטבע חוץ תורמים לפרנסתם של הבנקים והמגזר הפיננסי כולו. וכבר אמרנו, למה להרגיז מפרסמים טובים.

חשיבותו של שער החליפין, ברז ראשי במשק שמשפיע על הכל – סחר חוץ, צמיחה, תעסוקה, אינפלציה, מחירים – הוכרה על ידי כל ממשלות ישראל מאז קום המדינה ועד סוף שנות ה-80, שהותירו את ניהולו בידיהן. מאז, אחיזתה של הממשלה בשער החליפין התפוגגה בהדרגה, וקביעת מגמותיו הועברה לכוחות השוק בפיקוחו של בנק ישראל. והנה, כבר יותר משנה שבנק ישראל מתחזה ל"כוח שוק". הוא החל לרכוש מט"ח במארס 2008, ומאז יולי 2008 עלה היקף רכישותיו ל-100 מיליון דולר ביום. התערבותו המוגברת של הבנק המרכזי תרמה לפיחות השקל במשך תקופה ארוכה, אך מסוף אפריל 2009 הוא החל להתקשות במניעת ייסוף השקל כלפי הדולר.

עצם התערבותו של בנק ישראל היא הודאה מצדו בעובדה ששער החליפין של המדינה חשוב מכדי שייעזב לשוק החופשי. כישלון התערבותו, גם אם הוא זמני, מוכיח שסגנון פעולתו – אימוץ עמדה של סוחר בשוק – אינו יעיל. למרות כל אלה, לא נשמעת כל דרישה לדיון על הנושא בממשלה או בכנסת. בנק ישראל הוא גוף מקצועי ללא דופי, אך מקצוענותו לא מקנה לו את הזכות להיות הפוסק הבלעדי בסוגיות פוליטיות. והחלטותיו בשוק המטבע הן פוליטיות מעצם מרכזיותן לכל תחומי הכלכלה.

נושא לא פחות חשוב שנגוז מהדיון הכלכלי בישראל הוא מדיניות סחר החוץ של המדינה. חלקם של היבוא ושל הייצוא בתוצר בישראל הוא מבין הגבוהים בעולם המתועש. מכאן שמדיניות סחר החוץ היא בעלת חשיבות מכרעת בישראל. בימים אלה, של מלחמה עולמית על מקומות עבודה, מדינות גדולות וחזקות מישראל מעודדות את ייצואן ומסננות את יבואן. אין המדובר כאן בסין ויפן, שודדות תעסוקה כרוניות, אלא בכוהנות הגדולות של הסחר החופשי – ארה"ב והאיחוד האירופי. שתי מעצמות החופש הכלכלי מגבילות יבוא בעייתי בחסות ארגון הסחר העולמי. הן מסבסדות בתחכום רב ענפי ייצוא מועדפים שלהן. דיון ציבורי ער מתנהל בנושאים האלה. חברי קונגרס בארה"ב נרתמים בפומבי להגנה על מקומות עבודה במחוזות בחירתם. איפה הדיון הזה בישראל?

שולחן עגול – ומה עם היעדים?  
 
התפתחות ייחודית לתקציב 2010-2009 היא ליוויו בשולחן עגול בין הממשלה להסתדרות ולמעסיקים. השולחן המשותף ממשיך מסורת אירופית רבת שנים, ואף מסורת ישראלית של הידברות בין המעסיקים להסתדרות שהחלה עוד בשנות העשרים של המאה שעברה. את המסורת הזו, נתניהו בשתי כהונותיו הקודמות בממשלה השתדל ואף הצליח לשבור. כעת, פנייתו אל ההסתדרות ואל התעשיינים היא מעין הכרה במגבלות הכוח. מאליו מובן, כי סובלנותו כלפי השולחן העגול עכשיו יונקת מהצלחותיו הקודמות ומתחושת העצמה שהן מקנות לו. ובכל זאת, גם שולחן עגול כזה עדיף על התכתשות אינסופית, במיוחד בימי נסיגה משקית ואבטלה.

עגול הוא יפה. אבל בשולחן הנוכחי חסר הדיבור על יעדים ארוכי טווח. שלושת גורמי המשק הקנו  לעצמם את היכולת לשאת ולתת בעניינים שוטפים. כפועל יוצא, יש האומרים כי ההסתדרות זכתה השנה בתחום יחסי העבודה, ויש האומרים כי הממשלה השיגה את שלה בתחום ההפרטות וחיסול ועדי העובדים הגדולים. אך סגנון ההידברות, השארת קצוות רבים פתוחים, לא מאפשר ניתוח רציני של תוצאותיו. ניתן להתרשם שאף הנושאים והנותנים בעצמם לא ממש בטוחים מה השיגו ומה איבדו.

ניהול השולחן העגול בדרך זו הוא הכלכלה הפוסט-מודרנית בתמציתה. התמקחות ללא ערכים מוצהרים, ללא יעדים ברורים, ללא ניתוח מקצועי מוסכם, בלי עבר ובלי עתיד. כך, בחסות הערפל, מרוויחים עוד קצת זמן, עוד קצת שקט. ומה עם הצמיחה? מה עם התעסוקה? מה עם מרוץ האבטלה שכבר נראה לעין? זה לא הנרטיב של תקציב 2010-2009. דפדפו לסיפור הבא.

*גרסאות קודמות של המאמר פורסמו בכתב העת חברה, באתר עבודה שחורה, ובאתר נ.ר.ג חברה.