העליהום על שרי אריסון הוא דוגמא לניהול מוטה ולא הוגן של דיון כלכלי. במקום לדון במהות הכשל בבנק הפועלים, נטפלים לנוהגיה האישיים של אריסון. ואגב, רק אתמול, דווח בעיתונות על הילולת הרנטגן בנתיבות שבה השתתפו נוחי דנקנר, ג. יפית, עו"ד ציון אמיר ועוד אנשים מצליחים שאיש אינו מטיל דופי בשיקול דעתם.
שרי אריסון מסוגלת לטפל בענייניה בעצמה, אך מה שמטריד הוא קיומו של דפוס התנהגות קבוע של הממשל והתקשורת בישראל: הסטת הדיון מדילמות מרכזיות בביטחון, בפוליטיקה ובכלכלה לרכילות אישית.
מי ינהל את מי: הבנק את המדינה, המדינה את הבנק?
זו השאלה האמיתית שמבוררת מאחרי הקלעים בחודשים האחרונים. בנק הפועלים מחזיק בכ-30% מהנכסים הבנקאיים בישראל, בנק לאומי אוחז בנתח דומה, ודיסקונט נגרר מאחריהם עם קצת פחות מ-20% מסך הנכסים. הרכב הבעלות הזה מקנה לשלושת הבנקים הגדולים כוח רב.
ברור לגמרי שהממשלה כל עוד שהיא יכולה לא תיתן לאף אחד מהם ליפול. ברור לגמרי שהתערבותה, אם תידרש, תעלה לציבור כסף רב. ברור לגמרי שכוחה של הממשלה מוגבל ועדיף שהיא תאתר מוקדם את ההחלטות שעלולות לגרור אותה לשאת בעלות חילוצו של בנק כושל. ולכן ברור לגמרי שבימים אלה של משבר הממשלה נחרדת מכל מה שנראה כהשקעה בנקאית חסרת אחריות.
חשוב לראות שהממשלה כאן היא נגררת ולא מובילה. הבנקים שנמצאים בבעלות פרטית חופשיים להחליט מה שיחליטו. רק אם המפקח על הבנקים בבנק ישראל מזהה סיכון גדול, הוא פועל למניעתו.
האם השולט הוא הבעיה?
מה נאמר, עדיף שליט חכם, נאור, הגון ואחראי על יורש עצר מופרע בן 12. ובכל זאת, מדינות נוהלו באופן תקין גם כשבראשן עמדו מלכים-ילדים, וראשי ממשלה דמוקרטיים לא-חכמים ולא-יציבים. איך? חוקי המדינה דאגו לכך שלשליט לא יוקנה כוח בלתי מוגבל. מוסדות המדינה בדקו אותו, ריסנו אותו, אילצו אותו להקשיב ליועצים מנוסים, וכך הצליחו לנטרל את תכונות אופיו הבעייתיות של השליט.
גרעין שליטה? ביזור שליטה? טכנוקרטים גאונים?
מושג "גרעין השליטה" בבנקים הוצג לציבור כפיתרון שאין בלתו לקראת הפרטתם. ולא סתם גרעין שליטה, אלא שליטה של תושב חוץ. השולט בבנק, שהוגדר כמי שמחזיק את הנתח הגדול של מניותיו, היה אמור להיות הגורם האחראי והמייצב. אלא שפרשיות הבורסה בעולם הוכיחו שבעלים נשואי פנים עד מאד אינם ערובה לניהול תיקון, וקרבה לצמרת וול-סטריט ונאסד"ק אינה מהווה תעודת יושר.
על כן שוב צצה ועולה ההצעה הנגדית: ביזור השליטה לכלל הציבור על ידי מכירת המניות בבורסה או הענקתן במתנה מהממשלה לאזרחיה. נשמע יפה, אך לא ברור מה משיגים בדרך זו. מישהו ממחזיקי המניות הרי יתפוש לבסוף מנהיגות כמו בכל קבוצת אנושית. אין כל ערובה שהוא ישאף לטובת המדינה.
אותה מידה של תקווה ניתן לתלות בדירקטוריון של גאונים. לא חשוב מה ההכשרה של אנשיו, לא חשוב על ידי מי הם מונו. יושבי דירקטוריונים, ככלל, אינם אדישים לטובות הנאה ולשידולים. אחרת, למה הם שם בתוך השעמום והמריחות?
קטן הוא יפה גם ברגולציה
מכאן שאין לתלות תקוה מופרזת בשינוי מבנה הבעלות בבנקים או בהקפדת יתר על הרכב חברי הדירקטוריון. הדרך למנוע הרפתקנות פיננסית של הבנקים היא תחיקה נכונה – חזרה לתחיקה ההדוקה טרם עידן הדה-רגולציה, תחיקה של פרטים קטנים. שימו רובוט בבנק הפועלים. רק השיתו עליו חוקים ברורים, שאוסרים משחק בנגזרים פיננסיים והשקעות רבות מעוף. הושיבו רובוט גם בצד השני, אצל המפקח על הבנקים. רובוט שלא נלאה לנבור בפרטים, ולא מתעייף מלשקוע בענייני הבנק שתחת פיקוחו יום-יום. ואז, לא תיקלעו לעימות דרמטי בין מחזיק גרעין השליטה בבנק השני הכי גדול במדינה לנגיד הבנק שלה. עימות שעלול להזיק למשק כולו.
- תגובה
- פרסם מחדש בבלוג
-
להירשם
רשום
כבר יש לך חשבון ב-WordPress.com? זה הזמן להתחבר.
עידן השוק החופשי 
האם ביטול גרעין השליטה והעברת המניות והאג"ח לציבור, לא תבטיח המשך של מדיניות הדה-רגולציה והבלאגן הפיננסי? הרי מי שיקנה בפועל את רוב הנכסים יהיו גופים מוסדיים, וראינו במשבר האחרון כמה טוב הם מסתדרים עם אג"ח קונצרני…
אהבתיאהבתי
עניין השליטה ועניין הרגולציה הם שני דברים נפרדים. אני לא בטוחה מהי התשובה לגבי מבנה השליטה המועדף. אני חושבת שהתשובה העיקרית טמונה בחידוש הרגולציה של הממשלה, דהיינו תחיקה שנכנסת הרבה יותר לנשמה של הבנקים,אמצעי בקרה נוספים, פיקוח יומיומי הדוק על ידי רשויות ממשלתיות. כל זה צומצם מאד מאז שנות ה-80, והאירועים האחרונים מוכיחים שכל המכלול הזה צריך לחזור.
אהבתיאהבתי
ובכל זאת, האם לא ניתן לראות את הבעלות של קרנות השקעה, פנסיה וכו' כסוג של שליטה בפועל של שוק ההון? נראה לי שיש אלמנטים רגולטיביים לבעלות על מוסדות פיננסיים. כך למשל בעלות שקשורה יותר למימון בנקאי ופחות לשוק ההון תהיה "סולידית" יותר, בזמן שכזו שקשורה יותר לבורסה תהיה קשורה יותר לסיכונים.
מצד שני, דווקא גרעיני השליטה בישראל לא הצטיינו בסיכונים המחושבים שלהם…
אהבתיאהבתי
אני שותפה להתלבטות שלך, באמת שאין לי תשובה לגבי הרכב הבעלות. וכאמור, אני חושבת שהוא פחות חשוב. אם יש רגולציה רצינית של הממשלה היא לא מאפשרת מלככתחילה לבעיות מסוימות להתעורר (על ידי איסור פעולות מסוימות) וגם הורגת את הבעיות כשהן עוד קטנות.
אגב, כל עניין הרכב הבעלות עלה יחד עם הדה-רגולציה. הסיפור הזה של הבעלים ה"אחראי" הוא מעין נספח ליציאתה של הממשלה מקביעת חוקי המשחק.
אהבתיאהבתי
אני בדיוק בשלבי סיום של קריאת הספר שלך. אולי במהדורה השניה שתבוא עלינו לטובה, ניתן יהיה להוסיף סקירה של התפתחות המגזר הפיננסי החל מסוף שנות ה-90, בדגש על הפרטת הבנקים והטראנספורמציה של קרנות הפנסיה.
אהבתיאהבתי
של כל המשתתפים בפסטיבל הרנטגן,
ושל כל נוהה אחר אחר מכשפים וידעונים, מכל זוויג ומכל מוצא.
כל מאמין באמונות תפלות, יש להטיל ספק בשיקול דעתו.
אהבתיאהבתי
לא הסברת שעצם האפשרות של "גרעין שליטה"
מבוסס על הימצאות שני סוגים של מניות, מניות שליטה ומניות רגילות שאין להן קול.
כך יתכן שמיוחס המחזיק חלק קטן מהמניות, מחזיק בשליטה כולה, ויכול לפעול לטובת עצמו נגד עניינם של הבעלים האמיתיים, המחזיקים במניות הרגילות.
כמו בארה"ב – כל המניות צריכות להיות שוות, ואם מישהו רוצה לשלוט, שיקנה את רוב המניות, ז"א שירכוש את הבעלות על החלק הגדול של ההון – ועדיין יהיה קול גם למיעוט.
אהבתיאהבתי
תמר, נראה לי שאת צודקת כי הוויכוח הוסט מן העניין המהותי לנושאים שוליים – תקשור או לא תקשור, הרב רנטגן או לא הרב רנטגן.
נדמה לי שבנק ישראל ניסה בנימוס רב לומר לעם ישראל שבעלת השליטה בבנק הפועלים אינה ראויה ונמנע מלהיכנס לסיבות האישיות.
מי שהוציא לאור את השיקולים שלה, היתה שרי אריסון עצמה.
בעיני, לא הכוחות העליונים הם החשובים בוויכוח, אלא יכולתה של בעלת השליטה לנהל בנק.
אני מאמין שבנק ישראל שם את האצבע על הנקודה החשובה. התקשורת הציגה בפני הציבור את הצד הצהוב, הרכילותי והפיקנטי. זה גם הצד שהציבור הרחב מסוגל להבין.
צרכן התקשורת הממוצע לא מבין כלום בניהול בנקים וברור שהוויכוח המקצועי אינו מגיע אליו.
אהבתיאהבתי
סתם אחד,
גם אם המניות יהיו שוות, ואפילו אם יחולקו באופן שווה לציבור עדיין בכל קבוצה תמיד עולה מישהו שנותן את הטון ושיקוליו לא בהכרח משקפים את תועלת הציבור.
שמואל,
עדיף כמובן שבעל השליטה יהיה מנהל טוב, אך זה לא העיקר. צריכה להיות מערכת תחיקה ומערכת בקרה ציבורית שתגביל אותו, ואז תלויים פחות בכישוריו ובמניעיו האישיים שתמיד נתונים לויכוח.
אהבתיאהבתי
בהמשך למה שכתבת בתגובה לשמואל, המצב האידאלי (בעיני, לפחות . . .) הוא מערכת שבנויה היטב, הכוללת תחיקה, בקרה, ותהליך לביצוע שינויים נחוצים, ביחד עם הכשרה ייחודית לניהול במגזר הזה שתכלול גם בחינה של סוגיות אתיות ולאומיות. הסטיה לרכילויות אישיות נובעת גם מן התופעה שעליה הצבעת בעבר, והיא העדר תכנון. ויתור על תכנון הוא גם ויתור על כישורים ראויים ועל נוהלים מובנים לקבלת החלטות, כך שעל בסיס מה אפשר אז לומר שפלוני אלמוני אינו ראוי למשרה או לתפקיד שבו הוא מעוניין? תחיקה, בקרה, ותכנון בונים מערכת שמציבה קריטריונים מקצועיים ברורים יותר לבחירת הסגל שיאייש אותה.
אהבתיאהבתי
מסכימה עם כל מה שאמרת.
אהבתיאהבתי